בשבע 123: בחיפוש אחר צליל יהודי מכוון

חגית ריטרמן , י"א בטבת תשס"ה

שיריו וסיפוריו של עודד מזרחי משקפים תהליכים חיצוניים ופנימיים בעולמם של בעלי תשובה. מזרחי, חוזר בתשובה בעצמו: שוטט בין זרמים שונים, ומצא את המשותף והמאחד אצל הרב יצחק גינזבורג. לאחרונה הוציא לאור קובץ תיעודי של סיפורי חזרה בתשובה, וגם קובץ שיחות בענייני ספרות עם הסופר משה שמיר. אני לא רוצה לקרוא או לכתוב דברים שרק מעלים ספקות, אומר מזרחי, או שאתה יכול להגביר קדושה בעולם או שתשתוק

יצירתו של המשורר והסופר עודד מזרחי ארוגה בשתי וערב של שירה ותשובה. אין זה מקרה שבין סיפוריו הקצרים יש שניים אוטוביוגרפיים ששמותיהם ´שירת התשובה´ ו´תשובת השירה´. מזרחי, שנולד חילוני וכיום הוא דתי, משלב כתיבה ספרותית עם אמונה יהודית. דתיים שמכירים היטב חוזרות וחוזרים בתשובה מעידים על עצמם: ´איתם הבירור האמוני עמוק יותר´. זו המתת של מזרחי: אמונה בגלימה ספרותית.

לפני כ-15 שנים יצא לאור ספר הביכורים שלו, ´קביים של אמונה´ (שירה). מאז הוציא לאור עוד שני ספרי שירה, קובץ סיפורים קצרים, ספר עיוני העוסק בשירה וספר המתעד שיחות עם הסופר משה שמיר בשנתיים האחרונות לחייו. שמיר והרב יצחק גינזבורג יבל"א הם מורי דרך של מזרחי, אבל אל זה נגיע בהמשך. שירים, סיפורים קצרים ומאמרים של מזרחי פורסמו ב´הצופה´, ב´נתיב´ ובכתבי-העת הספרותיים היוקרתיים ´משיב הרוח´ ו´מאזניים´. "כשעורך ´מאזניים´ קלט שאני רציני בעניין התשובה, הוא נרתע, והקשר נפסק. אתה יכול להתקבל בחוגים האלה כשאתה מלכלך על הקדושה, זה מאכל תאווה בשבילם, וגם אם אתה משדר ספק". לאחרונה יצא לאור ספרו ´אור חוזר´, שבו עדויות של חוזרות וחוזרים בתשובה על מה שגרם למהפך בחייהם, ביניהן גם שלו.

מאוניברסיטת תל-אביב לישיבה

מזרחי גדל באילת, ואחרי בחינת הבגרות האחרונה עבר לתל-אביב. התחום הקרוב ללבו היה הריאלי, אבל בשעת משבר בצבא מצא עצמו מתעמק בשני ספרים העוסקים בתחומים שהיו רחוקים ממנו, האחד של הפילוסוף היהודי מרטין בובר והאחר של חוקר הספרות דן מירון. "שני הספרים הדליקו לי את הנפש", הוא אומר. "הייתי רחוק גם מיהדות וגם מספרות". מזרחי לא ידע אז כי גילה שני שבילים שבעתיד יתחברו ויהיו לדרך אחת בה יצעד.

למרות שצפוי היה שילמד מקצוע ריאלי מופשט, נרשם דווקא ללימודי קולנוע ("נפשי השתוקקה לביטוי עצמי") באוניברסיטת תל-אביב. תלמידי החוג לקולנוע מחויבים לשמוע קורס מבואי בספרות, ומזה שנים הם מצטרפים לתלמידי החוג לתורת הספרות הכללית, לשיעור שנותן פרופ´ מנחם פרי. כשמזרחי ישב באולם הגדול, הוא הוקסם. "פרי השפיע עליי לראות את היופי והפלא שבספרות. הוא אמר שהמציאות אקראית, ושלעומתה, ביצירה הסופר בורא מציאות, והפרטים השוליים מלמדים על העלילה. גיליתי עולם עם סדר והיגיון פנימי". בשנה השנייה כבר נרשם לחוג לתורת הספרות הכללית. "לד"ר בועז ערפלי היו אינטרפרטציות יפות לשירים, ראיתי שכל שיר הוא כמו סוד שצריך לפענח. התאהבתי בשירה".

בקיץ שבין השנה השנייה לשלישית, צלצל הטלפון בדירה שלו. על הקו היה חבר ילדות מאילת שהפך לחסיד ברסלב, ושביקש לבקר. "ראיתי את זה כקוריוז. ישבנו, שלושה חברים, לדבר כל הלילה, ופתאום ראיתי את האמת הנוראה שיש בתורה. ההתמודדות היתה לא פשוטה, אין רחוק מהיהדות כאוניברסיטת תל-אביב. התלבטתי. איך אדם יכול להחליט בין גילמן (בניין הפקולטה למדעי הרוח) ל(ישיבת) ´שובו בנים´?".

מספר מקרים הכריעו לטובת התשובה. ב´אור חוזר´ כותב מזרחי: "הקדוש ברוך הוא ארב לי בכל פינה". הוא מספר שהתייסר כשחשב שלא יוכל עוד לעסוק בספרות "וגרוע מכך – בשירה", אבל הבין ש"פלא התורה האינסופי היה מקור ההשראה של הפלא המוגבל שביצירות ביאליק ועגנון", והחליט שאם רצונו להיות סופר או משורר, עליו להכיר את היהדות ("כל האוצרות נמצאים בה").

בהשפעת החבר, מזרחי היה חסיד ברסלב משך עשור. "באופן טבעי אתה הולך אחרי מי שעורר אותך בהתחלה. אבל היה לי משבר עם העולם החרדי. הייתי זקוק להתערות בחיים, ופניתי לכיוון הדתי-לאומי.
"הבעיה שלי היתה עם המסגרות, לא עם התכנים. מסגרות זה לבוש שאתה חייב ללבוש, מנהגים שאתה חייב לנהוג לפיהם. דברים חיצוניים שבסופו של דבר הם גם פנימיים. זה עול חברתי. לאדם שיוצר קשה לקבל מסגרות נוקשות, כי הוא מודע לדינמיקה של הדברים, למורכבותם. ובכל זרם ביהדות יש אמת, לא רק באחד. אבל אי אפשר לזרוק דברים טובים, ובברסלב יש אוצרות עצומים, אז הבנתי שצריך לאחד את כל הניצוצות הטובים שאספתי, לשלב".

מזרחי חובש כיום כיפה סרוגה שחורה. הסבר לזה מצאתי בסיפור אוטוביוגרפי החותם את ספרו ´הרהורי תשובה´: "החרדי רואה שיש לי כמוהו כיפה שחורה, ומה אכפת לו מאיזה חומר היא עשויה? לעומתו, הדתי-לאומי רואה שגם אני חובש כיפה סרוגה כמוהו, ומה אכפת לו צבעה?".

בעשר השנים האחרונות מזרחי, הנשוי לתמר שהכיר כחסידת ברסלב, הוא כנראה חב"דניק. למה כנראה? חמשת ילדיו לומדים במוסדות חב"ד, אבל הוא לא משייך עצמו לזרם כלשהו: "אני קרוב לפנימיות התורה, ושמח להרגיש קרוב לכל זרם ביהדות".

מזכירו של הרב גינזבורג

"כשרציתי משהו שיחבר לי הכל, הגעתי אל הרב יצחק גינזבורג, שתורתו כוללת. מקורביו ושומעי לקחו הם מכל הסוגים: דתיים-לאומיים, חב"דניקים, ברסלברים ואפילו ליטאים. הוא לא כופה מסגרות. אצלו, אתה לא מרגיש שאתה חייב להיות, לדוגמא, חב"דניק מהמניין. הוא מקבל אותך כמו שאתה, ומשפיע את תורתו הפנימית. לכן היה לי נוח להתקרב אליו".

המשפחה עברה לעיר רחובות, בה היא מתגוררת עד היום, ועודד עבד בעמותה שמפיצה קלטות וכתבים של הרב גינזבורג, ´גל עיניי´, שם שימש כמזכיר של הרב וכמשכתב. "כשהתקרבתי לרב גינזבורג, שהוא עמוק שבעמוקים, העבודה שלי היתה לנסות להוריד את דבריו הגבוהים ולקרבם לרשות הרבים", הוא אומר.

באותה תקופה העמותה הוציאה לאור חוברת בשם ´טיפול שורש´, והרב הסתבך עם משטרת המחשבות. תחילתה של הפרשה בראיון שנתן הרב לכתבת ´מעריב´ שרי מקובר לפני כארבע שנים. האופן בו טיפלה מערכת העיתון בכתבה, מספר מזרחי, ציער את הרב. דבריו נערכו, והוא הוצג כקיצוני. לפיכך, אנשיו שהציבו על השולחן טייפ והקליטו את הראיון, פרסמו בתחילת החוברת, הכוללת מאמרים המבטאים את דעותיו בנושאים אקטואליים, את התמליל המלא.

החוברת נשלחה לאישי ציבור בולטים שהשיבו במכתבים אוהדים, ביניהם יוסי שריד ושמעון פרס. מזרחי: "שלחנו עותקים לכל חברי-הכנסת, ואני לא בטוח שהם קראו בעצמם, כנראה היועצים שלהם כתבו את מכתבי התשובה". ציטוטים מהחוברת וממכתבי האישים פורסמו בכתבה של כתב ´ידיעות אחרונות´ גידי וייץ, שבין השאר כתב: "הרב המסוכן הזה ממשיך להסית באין מפריע". תוך שמונה חודשים הודיעה עו"ד טליה ששון מפרקליטות המדינה לרב, שהיועץ המשפטי לממשלה החליט להגיש נגדו ונגד העמותה כתב אישום בגין הסתה לגזענות. אגב, בעבר כתב הרב בעד ד"ר ברוך גולדשטיין בחוברת ששמה ´ברוך הגבר´ ונחקר, אך אז קבע היועץ המשפטי לממשלה שהרב לא יועמד לדין, והסתפק באזהרה.

מזרחי: "יש אנשים שרדפו אותו באופן אובססיבי. כנראה יש להם מהלכים, והם פנו לערכאות. הרב יצחק גינזבורג הוא אדם מרומם, הוא גדול בנפש ויש בו משהו אינסופי שקשה לאדם רגיל להבין. הוא מיוחד מאוד, גם במראהו החיצוני", הוא מוסיף, ומתכוון כנראה לסיבה שבעטיה מכנים אותו בכפר-חב"ד ´המלאך´. "הוא צדיק, עמוק, ונמצא בסדר גודל אחר. ואגב, השם יצחק מתאים לו, כי הוא אוהב לצחוק".

זו לא הפעם היחידה בה הוא מגן על שמו הטוב של הרב. לפני מספר חודשים, מחו קוראי ´הצופה´ על סקירת ספרי הרב, שאחד מהם נערך בידי מזרחי, במדור הספרותי של העיתון. במאמר ´פחד יצחק´ שפרסם ב´הצופה´, הגיב על מה שכינה "סימפוזיון כמעט שבועי על דמותו של הרב יצחק גינזבורג", וכתב, בין השאר: "לדעתי, הסיבה האמיתית לרדיפת הרב גינזבורג נעוצה בפחד עמוק מאוד מערכי היהדות האמיתיים. דעותיהם של המתנגדים, בין אם הם שומרי תורה אם לאו, מושתתות על ערכי התרבות המערבית, במידה רבה הנוצרית, והם מפחדים מהיהדות העמוקה שהוא מגלה.

למרות שקשה, חייבים לחזור לה´

"כשאספתי סיפורים לספרי החדש ´אור חוזר´, לקחתי אחד מכ-15 ששמעתי. צריך שהסיפור יהיה מעניין ושאדם יידע לספר. היה לי קל יותר להגיע לסיפורים של חוזרים בתשובה שהם חב"דניקים, אבל השתדלתי שיהיו סיפורים גם ממקורות אחרים. פחות או יותר, יש ייצוג לכל הזרמים".
נדמה שרוב החוזרים בתשובה מצטרפים לזרמים החרדיים, לא לדתי-לאומי.
"חייבים לעבור מקצה לקצה כדי להתאזן. ההשקפה הדתית-לאומית מורכבת, אז נפשית קל יותר לעבור לקיצוניות מאשר למצב ביניים. יש הרבה חבר´ה מקיבוצים חילוניים שהולכים ל´מכון מאיר´. לחזור בתשובה זה לעשות מהפך בחיים. אדם שחוזר לכיוון הדתי-לאומי לא צריך כובע וחליפה, הוא זקוק רק למהפך השקפתי, אדם שחוזר לכיוון החרדי זקוק לשני מהפכים, גם לחיצוני".

ספרך ´הרהורי תשובה´ הוא קובץ סיפורים מקורי, מדוע העדפת הפעם תיעוד? האם כדי שההשפעה על הקורא תהיה חריפה יותר?
"אני משמש כאן כלי להביא סיפורים של אחרים כהווייתם, אפילו המשלב מותאם למספר. הרגשתי שאני משמש בקודש להביא סיפורים יפים של התקרבות לה´.
"היתה לי אפשרות להגיש אותם כפי שסופרו, עם ליטוש מתחייב, או לכתוב סיפורים שדמיוני מאוהב בהם, אבל אינם הסיפור של האדם. כאדם שכותב אמנותי, היתה לי התלבטות קשה, והכרעתי לטובת האמיתיות. תמיד כשאתה מרוויח משהו אחד, אתה מפסיד משהו אחר".

צריך לרשום לזכותו של מזרחי את העובדה שסיפוריו נטולי סכרין, כזה שמאפיין לפעמים סיפורי חזרה בתשובה בעלי גוון מיסיונרי. הנטייה לתאר את מציאת הדרך כאושר עילאי, אור אינסופי וכדומה היא נטייה לומר חצי אמת. כשחוזרים בתשובה נאלצים לגבור על קשיים משמעותיים. מזרחי לא רצה להיות שטחי, והקורא מרוויח אמינות.

כמי שחווה זאת בעצמו ומכיר סיפורים של אחרים, הוא נוהג להשוות את תהליך התשובה ליציאת מצרים. "התהליך מחייב מעבר מעולם מסוים לעולם הופכי. חזרה בתשובה היא דבר לא הגיוני. איך אדם יכול ממצב חופשי לגמרי, כשהוא לא יודע שיש ה´, להגיע למצב שהוא שומר תורה ומצוות? צריך כוחות אדירים ומופלאים כדי למשוך אותו לזה. ביציאת מצרים, שמבטאת תהליך חזרה בתשובה, היו אותות ומופתים גדולים. מתן תורה זה השיא. בספר הבאתי את יציאות המצרים הפרטיות של האנשים".

יש סיפורי חזרה בתשובה מתונים יותר, של הכרה הולכת ומתגבשת, שגם היא, כמובן, רצופה אירועים דרמטיים, לא תמיד קורה משהו מדהים שגורם לאדם לשנות את תפישתו כפי שבחרת לתעד.
"בחרתי סיפורים מעוררי התפעלות כי אדם לא יכול לקרוא סיפורים על מתח אפס. אבל ברור שלכל אחד קורה משהו, שיש מאבק, חזרה בתשובה והתמודדות. אדם צריך להכריע בין עולמות שונים. אף אחד לא בא וזהו, מצטרף.

"את השם ´אור חוזר´ בחרתי לאחר חיפוש בספרי הרב גינזבורג. על-פי הסוד, יש ´אור ישר´ שיורד מלמעלה למטה והוא כנגד הצדיקים, ויש ´אור חוזר´ (משוב, הד) שעולה מלמטה למעלה והוא שייך לחוזרים בתשובה. זה מקביל לאיש ואישה: האיש בבחינת צדיק, והאישה בבחינת חוזרת בתשובה".
אפרופו צדיקים וחוזרות בתשובה, לא נגעת בשלב שאחרי החזרה בתשובה, בהשתלבות.
"בזה עסקתי בספרי הקודם, ´הרהורי תשובה´. ב´אור חוזר´ בחרתי להתמקד ברגע שאדם מגלה שיש משהו ועד חזרתו בתשובה. ב´אור חוזר´ אני אומר שדבר אחד בטוח: שצריך לחזור בתשובה. ב´הרהורי תשובה´ אני אומר שה´איך´ קשה. כשהרמב"ם אמר לחוזר בתשובה לשבת בצד, זה כוון לאדם שחטא ושב. היום חזרה בתשובה היא משהו אחר: זה יהודי שנולד במהות אחרת, והוא לא אשם בכלל".

בכל זאת, כשהוא חוזר בתשובה, החברה הדתית או החרדית מחבקת אותו, כשהוא כבר דתי, היא לפעמים שוכחת אותו. אני טועה?
"זה נכון במידה מסוימת, אני לא רוצה להכליל. יש כאלה שמתייחסים כאל סוג ג´ ויש כאלה שלא. בחב"ד לדוגמא ההשתלבות גמורה. כן, הבעיה ידועה. וזה לא משנה, שיתייחסו אליי כאל סוג ת´, בכל מקרה חייבים לחזור לה´. לעשות את זה קשה, וזה יהיה קשה עד שיבוא המשיח".

מודע למורכבויות, מזרחי משדר אהדה לכל הזרמים ביהדות. הוא מדגיש: "החסרונות והיתרונות כרוכים אלו באלו. אף אחד לא מושלם, ולכל אחד יש דבר מה טוב למכור לעולם".
על השלב שאחרי התשובה, כתבת את המשפט הבא: "הרגשתי... רשע גמור שלא מוצא את עצמו בקרב החברה החרדית ושוטה גמור שלא מוצא את עצמו בקרב החברה החילונית".
"שימי לב למשפט שבא אחרי זה: ´לא נותר לי דבר פרט לריבונו של עולם, המופשט מכל לבוש ומצווה´. העיקר הוא לחזור לקב"ה, אדם לא חוזר לחברה דתית מסוג כלשהו. אין לו ברירה, הוא חייב להיות שייך לחברה כלשהי. אבל הוא לא חוזר כי החברה טובה יותר – וברור שיש לה ערכים טובים והקרנה של תורה ומצוות, ויש גם בעיות. מה שמובן: צריך להתקרב לקב"ה, כל אדם צריך לשאוף אליו לפי אישיותו המיוחדת".

שיחות עם משה שמיר

הקשר עם הסופר משה שמיר נוצר כשמזרחי קרא בספרו ´עניין אישי עם 35 משוררים´. "ראיתי עושר עצום ודעה מקורית ויהודית. התאהבתי בספר הזה". הוא יצר קשר עם הסופר, שביקש שישלח לו שירים. מזרחי שלח את ספר הביכורים שלו, צירף שירים נוספים, שטרם קובצו לספר, ושמיר, שהיה עורך מדור הספרות ב´נתיב´, הזמין אותו לכתוב אצלו בקביעות.

"הוא גם הכיר לי את המשורר האהוב עליו ראובן בן-יוסף, ונוצר בינינו קשר הדוק". כמו שמיר, גם בן-יוסף עודד את כתיבתו של מזרחי. "ראיתי איך אהבה ואמון של אדם אחד יכולות להוציא ממך הכל", הוא אומר. בעקבות הקשר בין המשוררים, מזרחי הוציא לאור את ספרו ´חמישים שירי בינה´, בו הציע אינטרפרטציות לשירה עברית מתוך גישה אמונית. בן-יוסף נפטר לפני כארבע שנים, ולא הספיק לראות את הספר, שראה אור ביום השביעי ללכתו.
מזרחי: "שמיר נולד בממסד, הוא היה בקיבוץ של השומר-הצעיר, בפלמ"ח, בהגנה, במפא"י. ב-1967, כשחזר לשורשים, ניסו להעלים אותו, אבל הוא היה כל-כך חזק, שזה כבר היה בלתי אפשרי. לעומתו, בן-יוסף מעולם לא השתייך לממסד התרבותי השמאלני, ומי שלא שייך נמחק. כשבא סופר ימני, ועוד דתי, הוא משחק במגרש של השמאל. המקסימום שהוא יכול להוציא זה תיקו: ´למרות שאני חרדי, דתי-לאומי או מתנחל, אני כמוכם´. במקרה הפחות טוב יש חנופה.

"משה שמיר היה לא רק ימני, אלא גם אמוני. לדעתי, ימין בלי אמונה לא שווה דבר. אם אין התחייבות לקודשי ישראל, זה יכול להתמוטט, כמו שאנחנו רואים עם ראש-הממשלה שרון, ולא רק איתו. שמיר היה מחובר לשורשים היהודיים, הוא הרי כתב את ´מלך בשר ודם´. בערב לכבודו הדהים את כולם כשבחר לקרוא ברגש את שירו ´מי אתה´, שהתשובה בו היא: ´אני יהודי´".

לאחר ערב לכבוד הוצאת ספר מאת בן-יוסף בירושלים, עלה מזרחי על האוטובוס לתל-אביב. לשמחתו, מצא את שמיר יושב בספסל הראשון. הוא הצטרף אליו, והשניים שוחחו בעניינים ספרותיים. כשהגיעו לתחנה, השיחה נמשכה ברכבו של שמיר. מזרחי הרגיש שיש כאן אוצר, וביקש לערוך עמו סדרת שיחות ספרותיות. הוא צירף את הסופר ראובן טבול והמשורר אלחנן ניר, שנמנו בין כותבי המדור הספרותי שב´נתיב´, והשיחות של השלושה עם הסופר הדגול הוקלטו, עברו הגהה של שמיר, וכונסו לספר מרתק שהוא נכס ספרותי, ´בעט ברזל בציפורן שמיר´. מעט לפני שיצא לאור, שמיר נפטר.

מה תזכור במיוחד מהשיחות איתו?
"שאלנו אותו מה אתה מייעץ לסופר מתחיל, והוא אמר: ´לא להתחיל´. אחר-כך אמר: ´תתחיל ותעז´. כדי להגיע למה שרוצים, מוכרחים תעוזה. הוא גם אמר שהספרות היא אמנות המחיקה. שמיר הדגיש את הזדהות הסופר עם הדמויות ביצירתו כמפתח להצלחת הכתיבה הספרותית. ודבר נוסף: שמיר ראה בסופרים הדתיים או האמוניים את ממשיכי דרכו. הוא אמר: ´אתם שקועים באווירה של אמונה, תהיו נאמנים לעצמכם. הוא מעולם לא התייאש, היה מבכה על המצב וגם רואה ניצנים טובים. הוא התפאר ממש במתנחלים, בדור החדש שקם, וראה בהם את עתיד המדינה".

לכתוב כדי להגביר את האור

ומה על המפגש של אדם דתי עם ספרות יפה? כשהיה חסיד ברסלב כתב שירים וסיפורים קצרים, וזרק. משך עשר שנים התנזר מכתיבה יצירתית. אבל האמונה לא דחקה את היצירה הספרותית: קריאה בשיריו מגלה שלדידו לא רק שיש דו-קיום בין שירה לאמונה, אלא היא נובעת ממנה. "היהדות דורשת שיהיה לך צליל מכוון. היא לא מגבילה, היא מכוונת. אתה לא יכול לכתוב סתם שיר יפה. יש תכלית לעולם.

"מה שאתה מרשה לעצמך כאדם זה מה שאתה מרשה לעצמך כאמן. הכתיבה של אדם דומה להתנהגותו. כשאדם מנבל את הפה, הוא כופר בה´. כי זה להגיד שהנבלה הזאת היא מציאות. כשמנתקים את הגשמיות מהרוחניות, זו כפירה".

אז לדעתך, כשאדם כותב על הטבע הוא חייב לקשר את זה לבורא הטבע?
"אני לא יכול להגיד ששיר כזה הוא כפירה, אבל שירה שלא מחוברת לכלום היא כפירה. לא חייבים לומר את שם ה´. צריך להיות ברור שיש משהו מאחורי הדברים. יש בקרב אומות העולם ואצלנו דברים עדינים ונוגעים בנפש, אבל אם כל מה שאתה מקבל זה השפעות עדינות, זו לא יהדות.

"יש דבר שאינו אסור, אך אם אתה מתייחס אליו לא נכון, זה יכול להביא אותך לטומאה ואם אתה מברר את זה – לקדושה. זה תלוי בכוחו של האדם. אני לא מתנגד לכל דבר שלא מחובר לקדושה, אלא שזה תלוי באדם, בכוונת לבו. שיר ניטרלי יכול לחבר לקב"ה. הכוונה הפנימית של האדם היא מה שקובע.
"בני שלומד בישיבת חב"ד בקרית-גת הביא לי דף של הרבי שמסביר מה תפקידו של סופר יהודי. הרבי אמר דבר חשוב לגבי אמן: שבתפישה ראשונית העולם נראה כמו ג´ונגל, כאילו ´כל דאלים גבר´. תפקיד האמן להראות שיש מנהיג, שיש השגחה פרטית. זה נכנס לי לנפש. הבנתי שתפקיד הסופר היהודי לתת כיוון, להראות שהדברים אינם לשווא. בלי זה אין ליצירה ערך".

יש ערך אסתטי.
"עם ערך אסתטי אפשר גם להחריב את העולם. השאלה הכי חשובה באמנות ובחיים היא אם יש ה´, אם אין. עבודת הסופר לעשות את הבירור הזה. כששאלתי את הרב גינזבורג איך לכתוב, הוא אמר שמה שחשוב זה אם הקריאה גורמת להתקרבות לה´. אם כן, עשית את העבודה".
בספר השיחות עם שמיר, מזרחי אומר לו שאם רואים כיום ספרי שירה, הם צמודים למדף ההומור. "השירה בקריסה", הוא אומר לי בצער. "אנשים מפחדים ממנה. אני מתכוון לזו שלא מלווה בניגון".

למה לדעתך קוראים נרתעים משירה?
"זה לא רק פחד משירה, גם זלזול: לא כל-כך מחשיבים מה שבנפש הזולת, כאילו ´מה לי ולנבכי נפשך?´. זה קשור לכבוד ההדדי בין אנשים. אין אמונה בגדלות נפש הזולת, והכל בגובה הרצפה. בלפור חקק כתב שיר על עידן השירה הנכחדת, והצטמררתי. רבי נחמן אומר שציבור שאין בו שבח ה´ – אינו מושלם. סיבה נוספת היא שקל יותר להבין פרוזה משירה. שירה היא נחלת מעטים. וחותם האמת טבוע דווקא בשירה יותר מאשר בפרוזה, בה אפשר לכוון שכלית. השירה נובעת ממעמקי הנפש.
"ואולי התרגלנו שהשירה רק מעלה ספקות ומגבירה ערפל, הרי התרבות במאה העשרים קידשה את הספק. וכשמשדרים ספק קיומי, לא נותנים לקורא פתרון. אני לא רוצה לקרוא או לכתוב דברים כאלה. גם אם מציגים לבטים, לספרות חייב להיות כיוון טוב. בתחילה, השירה שלי לא היתה מכוונת, ´בראשית היתה הצעקה´, אבל זה צריך להיגמר בצליל יהודי מכוון. אפשר לתאר לבטים, אבל אסור שבסוף הקריאה אדם יחשוב שכל הקלפים נטרפו והכל לגיטימי, זו לא אמנות יהודית. או שאתה יכול להגביר קדושה בעולם, או שתשתוק. סתם להגביר מבוכה וערפל, אין בזה טעם. אמן יהודי צריך לחזק את האמונה"@.