בשבע 123: כאן ביתי

חבר הכנסת צבי הנדל דוחה את גילויי ההשתתפות מצד תומכים ויריבים בכנסת, מכריז שהמצב בגוש קטיף מצוין, ומתכנן את חגיגות יום-הולדת 70 שלו, בעוד 15 שנה בגני טל.

חגית רוטנברג , י"א בטבת תשס"ה

הנדל, שארבע דורות ממשפחתו חיים בגוש קטיף, מתכונן למאבק נחוש, תומך באי ציות לפקודת העקירה, מצפה לראות עוד נסים משמיים ומאמין שהמצב רחוק מלהיות אבוד. ואת הסיבה למהפך שהמצב רחוק מלהיות אבוד. ואת הסיבה למהפך שעבר ידידו-לשעבר שרון הוא יודע בוודאות: עומק העקירה כעומק החקירה.

היו ימים בהם דווקא עיתון 'הארץ' חיזק את ההתיישבות בחבל קטיף. תשאלו את צבי הנדל. "הטריגר העיקרי שלי להגיע לגוש קטיף, היה מודעה ב'הארץ'. הייתי משוגע לחקלאות, וחיפשתי, עם עוד כמה חברים מהצבא, יישוב חקלאי. ערב אחד מתקשר אליי חבר: 'יש לך 'הארץ'?' הוא שואל". הנדל לא היה מהמנויים לעיתון גם אז, והסתפק בתיאורו של החבר: "יש שם תמונות מדהימות של מושבים חדשים המוקמים בחבל עזה, ובתי זכוכית שמגדלים בהם עגבניות. זה פשוט מקום יפהפה". אחרי טיול היכרות ביום העצמאות, התאהבה משפחת הנדל הצעירה בנוף הבראשיתי והחליטה שגם היא הופכת להיות חלק מהנוף. "לא דיברנו אז על אידיאולוגיה, או יישוב הארץ. חיפשנו קהילה תוססת וחקלאות", מסביר הנדל. היה זה לפני למעלה מחצי יובל, וישובי החבל היו נתונים עדיין בחבלי לידה. משפחת הנדל המתינה לסיום בנייתו של המושב החקלאי גני טל, שאז כונה 'קטיף ג", ובינתיים הספיקה לחזק גם את כפר דרום, מושב קטיף, ונצר חזני. צבי ורחל הנדל קבעו את משכנם בגני טל לפני 26 שנים, עם שתי בנותיהם הראשונות. כיום, חולשת משפחת הנדל לענפיה על מרחבי הגוש: אחיה של רחל ומשפחתו מתגוררים אף הם בגני טל, הוריה של רחל עברו לפני מספר שנים לנווה דקלים, ושתי הבנות הנשואות לא התרחקו יותר מדי מהבית: נורית גרה בתל קטיפא ולה שתי בנות, ונעמה מתגוררת בגדיד ולה ארבעה ילדים. טל ואשר, האחות והאח הצעירים, עדיין בבית. "אנחנו ארבעה דורות בגוש", מצהיר הנדל הגאווה. החצר הרחבה והמטופחת סביב הבית בגני טל, מעידה כי יש כיסוי להגדרתו של הנדל כ"משוגע לחקלאות". החצר היא רק דגימה למשק האמיתי שמחזיקים בני הזוג: "גידלנו כל מיני דברים- עגבניות, פרחים, חסה ללא תולעים. כיום יש לנו משתלה של פרחי גרניום. אשתי היא מנכ"ל תשלובת מפעלי הנדל", הוא מציין בסיפוק, ובקריצה אומר שבעצם היא פלאחית. עשרת הדונמים של משתלות הנדל בגני טל מייצאים כשלושה מיליון שתילונים לאירופה מדי שנה. אבל זה רק המשק הקטן שלהם- בבעלותם מצוי גם פרדס של כ30 דונם בחבל הבשור. "החקלאות בגוש קטיף היא פרק מאלף באמונה", קובע הנדל. "כשהייתי בחור צעיר ויפה בתיכון, למדנו בשיעור תנ"ך שא"י נותנת פירותיה בשפע רק כשעם ישראל יושב עליה. הייתי תלמיד עם הרבה שאלות, ולא הבנתי: כשאחמד זורע הזרע נובט פחות? האדמה מבינה כשמוישל'ה זורע בה? מהמורה שלי לא קיבלתי תשובה משכנעת. את התשובה הבנתי שנים רבות מאוחר יותר, כשהגעתי לגוש קטיף. מומחי חקלאות קבעו נחרצות שאי אפשר לגדל בחול, שאין בו אבות מזון והמים מחלחלים דרכו. כשראיתי איך אנחנו מצליחים בכל גידול שאנו מגדלים, ושחקלאות הגוש מהווה 70 אחוז מכלל הייצוא הישראלי, הבנתי את אותו שיעור תנ"ך".

"שיתפוצצו השיחות"
עם אותה חזות של חקלאי- הג'ינס, החולצה בחוץ והדיבור העממי- הגיע הנדל עד מסדרונות הכנסת ומשרדי הממשלה. גם את הדרך הזו הוא החל בחולות גוש קטיף. בהיותו חבר מזכירות גני טל, הועלה הרעיון להקים מועצה אזורית לישובי החבל. התושבים פנו לשר הפנים המיתולוגי ד"ר יוסף בורג, והחלו בהליכים לבחירת ראש מועצה. ראש המועצה הראשון היה תושב כפר מיימון, שלמרות הפצרות התושבים הניח את המפתחות על השולחן לאחר עשר שנות כהונה בתפקיד. בתשמ"ז נבחר הנדל לתפקיד ראש מועצת חוף עזה, ואז גם החל הרומן שלו עם יצחק רבין ואריאל שרון. הסיפורים שיש לו על רבין של תקופת הסכמי אוסלו א' ו"עזה תחילה", נשמעים כאגדות ילדים לעומת אריאל שרון וההתנתקות של היום. ויותר מכך נשמעים סיפורי אריאל שרון בונה ההתיישבות של אז, לעומת מר עקירה של היום.

"רבין היה בן אדם, איש מאוד ישר. הבעיה שהיה קצת חלש באחיזתו הפוליטית, פרס היה חזק יותר במפלגה. אך גם כשנעתר ללכת על מסלול אוסלו, היה לו כלל ברזל- לא עושים שינוי בלתי הפיך של עקירת יישוב, אלא אם נגיע להסדר קבע סופי של שלום. אנסו אותו בהחלטות ממשלה לפנות את תל רומיידה ונצרים, הוא התנער מהכל", מספר הנדל. בתקופת התרקמות הסכם אוסלו, התרקמו גם יחסי הנדל- רבין. רבין היה למעשה מאלו ששלחו את האנשים להקים את ישובי גוש קטיף,תוך ראיית החשיבות הביטחונית בהם, וחיבה יתרה נודעה ממנו לישובים אלו כשכיהן כשר הביטחון. העובדה שבכל זאת בחר את 'עזה תחילה', נובעת מכך שחבל ארץ זה נתפס כשנוא על ידי רוב העם. "בכל מקרה, העברת 90 אחוז משטחי עזה לפלסטינים, היתה מבחינתו תחנה סופית. הוא התכוון שזו תהיה הנסיגה האחרונה באזור. על מרכז גוש קטיף לא היו דיבורים כלל".

הנדל מרענן את הזיכרון הציבורי, ואומר כי לא היה קשה להבחין בסלידתו של רבין מערפאת ומחתימת ההסכם על מדשאות הבית הלבן. רבין הורה לאמנון ליפקין שחק, שעמד בראש צוות המו"מ, לדווח להנדל מדי שבוע על התקדמות השיחות. כשהיו מתגלעים חילוקי דעות ביניהם, פנה הנדל ישירות לרבין, כדי למזער את הנזקים למינימום. באחת הפעמים, דיווח ליפקין שחק להנדל כי הם הצליחו להגיע להסכמה לפיה השטח שבתוך גדרות הישובים יישאר בשליטה יהודית, והשטחים שמחוץ לגדר יהיו בשליטה פלסטינית. "אתם מטורפים?" זעק הנדל. "היו לנו מלחמות עולם כדי להשאיר בידיכם את החממות", השיב ליפקין שחק "מה שאתה מבקש עכשיו, זה בשביל ההפגנות". הנדל הזמין את רבין לגוש בדחיפות, והסביר לו: "הפלסטינים יבנו לנו שיכונים על גדר היישוב. הם יהרגו אותנו בלי לבזבז כדור". רבין הציע כפשרה את החלוקה שכונתה לימים אזורי A,B,C. ליפקין שחק הודיע: "השיחות יתפוצצו". "שיתפוצצו", השיב רבין "אם אני רוצה שהיהודים ימשיכו לחיות פה- אי אפשר לעשות להם את זה". אז הוכרע כי כל שטחי גוש קטיף יוותרו בשליטה יהודית. ההסכם יצא לדרך, ועמו הסיורים המשותפים והגילוי כי פרוץ השלום לא עומד להביא בכנפיו שלווה כלשהי לאזור. כבר אז הצליחו מתיישבי החבל להטריף את דעתם של אנשי השמאל הקיצוני. בקיץ תשנ"ב, לאחר הגעתו של ערפאת לעזה, הוצג באחת מישיבות הממשלה סקר לפיו חל גידול של 15 אחוזים באוכלוסיית גוש קטיף. למחרת נפגשו ראש המועצה, הנדל, וח"כ יוסי שריד במסדרונות הכנסת: "צבי, אתם מטורפים?", קרא שריד "אני וחבריי היינו משוכנעים שבקיץ הראשון אחרי חתימת ההסכם חצי מתושבי הגוש יברחו. במקום זה נוספים 15אחוז!". "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", השיב ראש המועצה בנחת.
כאמור, גם השר אריאל שרון בתפקידיו השונים, ידע לגרום נחת רוח להנדל ולתושביו. כשר החקלאות הוא השווה את דגם המשק בישובי גוש קטיף לדגם המשק הארצי, שמשמעותו- גידול מרשים במספר הדונמים למשק בגוש. כשר בטחון פעל נגד פלישת הפלסטינים לקרקעות היהודים, וכשר התשתיות פיתח כבישים ובנה שדה תעופה. כמו כן הקצה לחבל תקציבים כשר התעשייה והמסחר. "הוא היה החבר הכי טוב שלנו בממשלה בכל תפקיד בו כיהן", מעיד הנדל. אז הוא גם התבטא ברוח "חבל עזה חייב להישאר בשליטה ישראלית לעולם ועד", וציפור הנפש שלו הייתה היישוב נצרים. "הוא היה אדוק על נצרים. אחרי אוסלו עלתה חשיבותו עשרת מונים- נצרים הפכה לעיניים של עזה, שמשגיחות שלא ייכנס לשם צבא שלם דרך הים".

בין עקירה לחקירה
תשע שנים אחרי שנכנס הנדל למשרדי ראש המועצה, מצא את עצמו שוב במסדרונות הכנסת, והפעם כחבר מן המניין. חבר הכנסת הטרי מטעם המפד"ל הגיע חדור תחושת שליחות: "בתקופת הסכם אוסלו ראיתי באיזו קלות ניתן לעשות שטויות ברמה האסטרטגית, אז החלטתי ללכת למקום שבו מחליטים". לפני שהצטרף סופית למפד"ל, היתה לו דילמה קצרה לגבי סיעת 'צומת': רפול ז"ל הציע לו מקום רביעי ברשימה, והנדל התייעץ עם אנשי רוח לפני קבלת ההחלטה. "אחד מהם אמר לי : 'צומת מת מת..', וכך היה. הסיעה מתה לבסוף, ונבלעה בליכוד". כיום הנדל הוא יו"ר גאה של סיעת 'האיחוד הלאומי', אך הוא דוגל בהתמקמות במפלגה דתית דווקא. לקראת אפשרות של בחירות, ובעקבות פרישתה של המפד"ל, מכריז הנדל על דלת פתוחה מצידו לחבירה למפד"ל. "להערכתנו האיחוד הלאומי תזכה בבחירות ל14 מנדטים. אם נתאחד עם המפד"ל, נדבר על סדר גודל של 20 מנדטים. סחף אדיר של אנשי ליכוד ערכיים- מסורתים יעבור לכיוון שלנו, אם נהיה מחנה אחד". פנייתו של הנדל לאורלב נענתה בדרישה להתנצל על קמפיין "אורלב תצא בחוץ" שהוביל 'האיחוד הלאומי'. "אני מוכן להתנצל ולעשות הכל העיקר שנתאחד. לא תקפתי את אורלב אישית, אני רק חושב שאילו המפד"ל פרשה לכתחילה, היינו היום כבר אחרי בחירות. בזמן שהמפד"ל התמהמהה, דאגו בליכוד לחלק ג'ובים ולקנות חברי מרכז". לגבי הצעות מיקום ברשימה לאפי איתם, מצהיר הנדל שאפשר לסדר הכל, ולמצוא נוסחה שמקובלת על כולם. "הכל אפשרי, צריך רק רצון עז, הבנה פוליטית ואמונה ערכית שלהליכה משותפת יש ערך במסר וברוח הגדולה שהיא תבשר. יש לנו הזדמנות חד פעמית לשנות את פני המפה הפוליטית בישראל".

ואם בשינוי המפה הפוליטית עסקינן, הרי שהנדל הוא אביו של סקופ שבכל קנה מידה היה עשוי למוטט כמה מגדלי קלפים פוליטיים, אך משום מה כלב השמירה המכונה תקשורת, החליט הפעם לא לנבוח. הביטוי "עומק העקירה כעומק החקירה" שטבע הנדל, נולד בעקבות חשיפתו את פרשת "הישיבה בחווה".

את המקור לא מוכן הנדל לחשוף בשום אופן, ואת העובדה שאין לו הקלטות או תמלילים הוא הסביר ליו"ר הכנסת בכך ש"כשבעולם התחתון רוקמים מזימה- אין לזה פרוטוקולים". בשלב מסוים בהסתעפות פרשת דודי אפל והאי היווני, הוגש נגד אפל כתב אישום מתוקן, בו הוא מואשם במתן שוחד לאריאל שרון. המשמעות המיידית היא ששרון עצמו קיבל שוחד. בשלב זה, לפני שהעניין פורסם בציבור, כינס שרון את יועציו לישיבה דחופה בחוות השקמים. היועצים חיוו דעתם שהמצב בכי רע, שכן אם בתיק האי היווני, שנחשב קל יותר מבחינתם, תחליט הפרקליטות לקבוע אשמת שוחד, קל וחומר בתיקים האחרים. מכונסי החווה קימטו את המצח, וניסו למצוא פתרון שיוריד את אפשרות ההאשמה בשוחד מסדר היום. היועץ המשפטי העלה סברה לפיה גדולי המנהיגים בעולם, כשיצאו למהלך לאומי גדול, הציבור לא זינב בהם, ולא הפריע לקידום המהלך באמצעות פתיחת תיקי חקירה. "אתה צריך לחשוב על מהלך גדול, אחרת אנחנו בצרות", אמר היועץ לשרון. האפשרות הראשונה שהועלתה היתה מלחמה, אך היא נפסלה מיד, כיוון שמלחמה עלולה לפגוע עוד יותר בתדמיתו של שרון. איל ארד, יועץ התקשורת של שרון, הציע את התכנית הגורלית: "יש רק דבר אחד שאם תעשה אותו, ימחלו לך גם בימין- לצאת מעזה. בתודעה הלאומית שונאים את עזה". שרון סרב בתוקף והסביר את חשיבותו האסטרטגית של האזור. בסופה של הישיבה ההצעה נפלה. בפעם הבאה שהתכנסו שרון ויועציו, לא הצליחו למצוא הצעה טובה יותר שתצליח לעבור את מבחן כל הציבור. גלעד שרון אמר אז לאביו:"אבא, אין ברירה. זו תכנית שקל לשווק אותה, ועל זה נלך". שרון נשבר, והחליט לצאת עם תכנית ההתנתקות. בשלב זה, לפני שמישהו בישראל חשב בכלל על המושג 'התנתקות', נודע הסיפור להנדל. הוא ביקש להיפגש עם שרון בדחיפות, ונדחה. "נפגשנו ראשי המתנחלים במלון בירושלים, והתלבטנו האם להוציא את הסיפור או לא. בסוף החלטנו שלא, קיווינו שנוכל לעצור אותו בדרך אחרת. בדיעבד אני אומר- חבל שלא פוצצנו את זה אז, זה היה יותר אמין".

פרשת הישיבה בחווה שופכת אור על מהפכים מוזרים ובלתי מוסברים שעברו על שרון: שלושה חודשים לפני כנס הרצליה המפורסם, בו הגיחה לאויר העולם תכנית ההתנתקות, קיים שרון שיחה ברוח שונה לחלוטין עם יו"ר העבודה דאז, עמרם מצנע. שרון ביקש לצרף את העבודה לממשלת אחדות, ומצנע דרש בתמורה מהלך מדיני, כמו למשל פינוי נצרים. מאוחר יותר סיפר מצנע בכנסת איך שרון התווכח איתו מתוך שכנוע פנימי עמוק, והסביר לו איזה אסון יקרה אם יפנו אפילו ישוב אחד, כמו נצרים. כאמור, שלושה חודשים לאחר מכן, בכנס הרצליה, הקול שבקע מגרונו של שרון נשמע קיצוני אפילו יותר מזה של מצנע. לטענתו של הנדל, מה שקרה במשך אותם שלושה חודשים היא אותה ישיבה בחווה, שהפכה את הקערה על פיה.

הנדל ניסה בכל אותה תקופה להידבר עם שרון אודות הפרשה, אך האחרון לא ההין אפילו להביט לעברו. "ישבתי בישיבות ממשלה כסגן שרת החינוך, ושרון דיבר איתי שעה שלימה. מבטינו לא הצטלבו אפילו פעם אחת. בדרך כלל הוא לא אחד שמתחמק או מתבייש ממישהו, אבל בסוגיה הזו היה לו קשה". בהמשך התאמת הסיפור באזני הנדל ממקור נוסף, ואז יצא במתקפה תקשורתית נגד שרון. "התקשורת לא ניפחה את הפרשה כי היא מגויסת למהלכים של אריק. אבל כולם יודעים שזה נכון, ששרון מושחת והוא פועל ממניעים לא טהורים. שרון יודע זאת על עצמו, ולכן הוא לא מסוגל להסתכל לי בעיניים. הוא לא פחדן,אבל זה הדבר היחיד שהוא מפחד ממנו". כחיזוק נוסף, מצטט הנדל משפט שאמר שרון בחוגים סגורים: "איזו ירושה אשאיר לבנים שלי? שני תאים בכלא?". "זו הסיבה שהוא רץ עם התכנית שלו", אומר הנדל "הוא מפחד עדיין מפרשת סיריל קרן, כי את השלב הראשון הוא כבר עבר בהצלחה- מזוז זיכה אותו. אנחנו הקרבן כדי להציל את הסתבכותו הפלילית".

בגוש קטיף הכל מצוין
הנסיבות הפכו את הנדל למייצג הרשמי של גוש קטיף בכנסת, וככזה הוא אינו טומן את לשונו בצלחת. בכל שני וחמישי הוא מתבטא בפומבי נגד שרון וההתנתקות, ובמקביל ממשיך בעשייה בתחומים נוספים, כמו למשל החינוך הדתי שעומד בראש מעייניו.

אתה מגלה אמפתיה מצד חברי הכנסת האחרים, שמבינים שבשבילך המאבק הוא על ביתך האישי?
"בכנסת מנסים ליצור סיטואציה של רחמנות כלפיי, אבל אני לא נותן להם לחבק אותי במילים או בפועל. כששואלים אותי 'מה נשמע בגוש קטיף?' אני תמיד עונה 'ברוך ה' הכל מצוין', ואז מי ששונא אותנו- מתפוצץ, ומי שאוהב אותנו- מאושר. מבחינתי הכי דומיננטית היא תחושת ההשפלה- אתה, שעמדת בחזית וספגת מצבים ביטחוניים בלתי אפשריים למען העם והמדינה שלך, וכולם אמרו לנו לא להישבר כי אנחנו הערובה שהטרור הזה ייפסק. זה משפיל שפתאום בא ראש הממשלה שלך ומנסה בכוח לכופף ידיים ולהפוך את היוצרות, לומר לנו שאיננו שליחים שלו. למרות שקציני צה"ל ובראשם הרמטכ"ל, מפחדים פחד מוות מהרגע שחלילה יצליחו לגרש אותנו מפה".

אחרי כל מה שהמדינה עושה לך, אתה לא מרגיש נבגד? לא עולה בך רצון להפסיק לתרום למדינה, ולא לשלוח את ילדיך לצבא?
"זו המדינה שלי. גם אם יש צרות בדרך, אני מחנך את ילדיי לראות את הדברים בפרספקטיבה יהודית היסטורית. אם לפני 200 שנה היו אומרים לאבות אבותינו שתהיה מדינה יהודית בארץ ישראל, יקומו בה ישובים וערים, ומספר לומדי התורה שבה יהיה חסר תקדים בהיסטוריה, גם אם תוך כדי כך יהיה ויכוח על התנתקות- הם היו נותנים את חייהם כדי לזכות ולראות זאת".

צבי הנדל הוא כנראה חבר הכנסת היחיד שזכה לנחיתת פצמ"ר בשטחו הפרטי. למרבה המזל, אירעה הנחיתה בחממה שלו, והנזק כבר שולם על ידי מס רכוש. גני טל עלה לכותרות בעקבות מותה של העובדת התאילנדית בשבוע שעבר, שנהרגה מפצצה שנחתה בחממות. למחרת אותו אירוע נחתו שני טילי קסאם בחצר גן הילדים ביישוב. הנדל מצטט את הרב האזורי, הרב יגאל קמינצקי, שאומר כי "אילו רצה הקב"ה לגרש אותנו מכאן, לא היה מראה לנו את כל הנסים הללו מדי יום". למרות החשש מהחמרת המצב הביטחוני, מודיע הנדל כי לתושבים יש עוד המון כח:"אנחנו יודעים שתפקידנו להיות שליחים של העם כולו. אם יגרשו אותנו האזור הזה יהפוך למכונת מלחמה. אם נשק מכאן יזלוג לצפון השומרון, כל המדינה תהיה בסכנה. הרמטכ"ל לא חזר בו מהקביעה שהתכנית תיתן רוח גבית לטרור, ואכן הפלסטינים מגבירים את כמות המרגמות, והדיוק שלהם השתפר לאין ערוך. הם מבינים שהלחימה תביא להם ניצחון". למרות הפרסומים בתקשורת, אומר הנדל כי רק משפחה אחת ויחידה מהגוש פנתה עד היום בבקשה לקבל מקדמות, וגם זאת עקב מצב כלכלי קשה. "אחת מתוך אלפיים משפחות התפתתה. זו עמידה בלתי רגילה של הציבור כאן".

מי מפחד ממשאל עם?
שאלת מיליון הדולר במחנה הלאומי היום היא "מה עושים?". הנדל, כשועל הפגנות ותיק, שעוד הנחה את הפגנות הענק של ימי אוסלו, אומר שהעבודה העיקרית כרגע צריכה להתמקד בציבור: "מתוכנן פרויקט שיא של 20 אלף איש שיחסמו את קריית הממשלה במשך עשרה ימים. זה יתן כח לליכודניקים. הם חושבים שאנחנו מיואשים. זו טעות, פשוט התבדינו מלסמוך על הליכוד. עדיין, למרות שכל השרים היו בצידו של שרון, הרי שבהצבעה האחרונה על צירוף העבודה לממשלה ראינו שארבעים אחוז מחברי הליכוד התנגדו. הרחוב יכול לתסוס מחדש בעזרת אותו מיעוט מוצק בליכוד, והרוב במפלגה יתמוסס".
האם יש מנהיגות למאבק הזה? יהושע מור יוסף, המזכיר המדיני של מועצת יש"ע אמר שגם רבבות שיגיעו למנוע את הפינוי, לא יצליחו.

"מור יוסף הוא איש חלש, ואין ספק שהוא לא יכול להוביל מאבק. חוץ ממנו, שאר ראשי מועצת יש"ע רחוקים מלהישבר. הוא לא המנהיג, והמנהיגים החליטו שיוצאים למאבק נחוש".

מה עמדתך לגבי האפקטיביות של סירוב פקודה?
"הצבא לחוץ מכך שאלפי מילואימניקים לא יתגייסו לגרש את אחיהם. יש לקיים את דברי הרב שפירא, להודיע למפקד עכשיו: 'אינני מסוגל לעשות זאת'. אני לא קורא לזה סירוב פקודה, כי זו פקודה בלתי חוקית בעליל. איננו צריכים להירתם לגחמותיו של דיקטטור".

אתה חושש ממה שעלול לקרות ביום הפינוי?
"אני לא מדבר על היום הזה, כי צריך להיאבק ולא להגיע אליו כלל. ביום העקירה מי שיעשה אקטים לא דמוקרטיים זה איש אחד. כבר השמאל אמר עליו שהוא יכול לעלות על המדינה עם טנקים. הוא עכשיו כמו חיה פצועה".

הדברים האחרונים נאמרים בהמשך להתבטאותו של הנדל בכנסת, שקבע כי מי שיירה במצב של פינוי הם חיילים שיקבלו פקודה לירות במתנחלים ולא ההפך. "אני בחיים לא ארים יד על חייל. זה בני, בן אחותי השכן שלי. הם ביחידות הכי מובחרות, אלו שאף יוסי שרידים לא נמצאים בהן. שרון ישלח אנשי מג"ב, ולא מן הנמנע שילחץ עליהם לפתוח באש כדי להבהיל את כולם".

הנדל, אגב, בכלל לא מוכן להשתמש בביטוי 'פינוי' ביחס אליו ולחבריו בגוש. "אשפה- מפנים, אותנו לא מפנים", הוא מסביר.

במישור הפוליטי, הנדל סמוך ובטוח כי שאלת הגירוש תחזור בסופו של דבר לעם. הוא מסביר בהרחבה כיצד יבוא הקץ לדיקטטורה ולדורסנות של שרון, והרוב המלאכותי שהוא מנסה ליצור כל הזמן- יתפרק. "אני לא מפחד ממשאל עם. אני בטוח שננצח אפילו בלי רוב מיוחס. אם נגיע לעם עם כל הנתונים, ללא תיווכה של התקשורת, העם יהיה אתנו". גם בתוך מסדרונות הכנסת, הוא אומר, שוררת אוירה שסופו של המשטר הנוכחי קרב. "שרון איבד את העשתונות, הוא יודע שאין לו גיבוי. אני לא מפחד ממשאל, אם הוא מפחד- חובת ההוכחה עליו".

כל ההצעות לפתרון המצב אינן חדשות, וגם לא נוסכות תחושת ניצחון קרוב במאבק הממושך. אבל הנדל ממשיך לחייך במטבחו המרווח שבגני טל, ומעודד: "הקב"ה ליווה אותנו עקב בצד אגודל. היום אנחנו בסיבוך, אבל הגל הזה יעבור. אנחנו עוד נגלגל על זה בדיחות. לפני כמה שנים היה קמפיין אדיר על רמת הגולן, מי זוכר את זה היום? בעתיד עוד ניפגש ונספר אנקדוטות על הראיון הזה, איך חשבנו שעולמנו יחרב עלינו. אני מבטיח לך שבעוד 15 שנה נשב פה בחצר בגני טל, ונחגוג לי יומולדת 70".
לסיום, אני מבקשת מהנדל להסביר לנו מה אומר לו צמד המילים 'גוש קטיף': "גוש קטיף הוא מפעל חיי. את רואה את הורידים שלי?", הוא מצביע על פרק ידו. "כאן זורם גוש קטיף, לא דם".