בשבע 124: האשמה: מסירות, כנות, מקצועיות

חגי הוברמן , י"ח בטבת תשס"ה

יפים קורצקי, נכה צה"ל שלחם בתל-פאחר, לא מאמין שהסיפור הקפקאי הזה קורה כאן, במדינת ישראל. בנו סרן צביקי קורצקי, קצין תותחנים מצטיין במיוחד, נשלח לכלא על סמך עדותו של פלשתיני שעובד בארגון השמאל הקיצוני ´בצלם´, ולאחר שהודה כי לא פעל מתוך חשש לחייו אלא רק לחיי אזרחי מדינת ישראל. קורצקי נשלח למרדף אחר מכונית תופת, פילס לעצמו דרך ביריות הפחדה לעבר קיר, והואשם בגרימת מותו של נער פלשתיני. לאחר שהרמטכ"ל סירב לחון את בנם, פתחו הוריו בשביתת שבת מול משרד הביטחון .

ביום שני השבוע הגיעו יפים ומלכה קורצקי לכלא שש, לביקור ראשון של בנם צביקי. בדיוק שבוע לפני כן, מצא עצמו צבי (צביקי) קורצקי, סגן מפקד גדוד מצטיין, מאחורי הסורגים הצבאיים, בחברת סוחרי סמים, מוכרי נשק לפלשתינים או סתם חיילים נפקדים. ברדיו שידרו באותה שעה דיווחים על שחרור 160 מחבלים, כמחווה למצרים על שחרור עזאם עזאם. סרן קורצקי, שאישיותו וסגולותיו זכו לשבחים מפי מפקדיו בחיל התותחנים, לא זכה למחווה מקבילה מהרמטכ"ל, למרות פניותיהם ותחנוניהם של עשרות אנשים ללשכת יעלון.
בבוקרו של אותו יום, כמנהגם מאז נכלא בנם, ישבו ההורים בשער משרד הביטחון בתל-אביב, בשביתת שבת פרטית, עד שבנם ישוחרר מהכלא. עודם יושבים, ניגשה אליהם קצינה המשרתת בלשכת יעלון. "באופן אישי, אני מזדהה מאוד עם צבי", אמרה להם. "לשכתו של הרמטכ"ל מוצפת באלפי פניות של אנשים, מהארץ ומחו"ל, בדרישה לשחרר אותו, ויעלון חושב כעת על הנושא", סתמה ולא פירשה. על מה בדיוק חושב זה שהחליט רק בשבוע שעבר לדחות את הערעור שהוגש לו בנושא קורצקי: חנינה? שינוי גזר-דין? משפט מחודש? או אולי הוא חושב להשאיר את הקצין המצטיין בכלא לכל תקופת מאסרו?
ביום שני השבוע, כשיפים ומלכה קורצקי הגיעו עם כלתם מיכאלה ונכדתם אורי-דבורה לבקר את הבן-הבעל-האבא, בישרו כלי התקשורת כי נמצאו הפתקים שאורי אילן ז"ל ניקב לפני חמישים שנה בכלא הסורי, ובהם כתב: "לא בגדתי". בשביל מלכה ויפים, בעצם הישיבה של בנם בכלא הישראלי, המדינה בגדה בהם. "ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל – כולם בגדו בבן שלי", אומרת מלכה.

בדרך לסיכול פיגוע

סרן קורצקי הוא הקצין היחיד עד כה שנידון למאסר בגין הריגת פלשתיני במהלך פעולה מבצעית. הוא נידון למאסר כי אמר "לא פחדתי". הוא נידון למאסר כי בניגוד לכל האחרים, הסביר שבעת הירי לא חש איום ממשי על חייו, אלא על חיי עשרות ישראלים שהיו עלולים להירצח מפיצוץ מכונית התופת, אחריה סרק באותו כפר פלשתיני לפני שנתיים, מכונית תופת שאכן נמצאה לבסוף. אבל השופט הצבאי קבע שכיוון שלא היה באותו רגע איום ממשי על חייו, הירי לא היה מוצדק. הצלת חיי עשרות ישראלים לא נחשבה בעיניו.
בבוקר בו נכלא קורצקי פתחו הוריו בשביתת מחאה מול משרד הביטחון ללא הגבלת זמן. "אנחנו נשב שם, נקווה שאנשים נוספים יצטרפו אלינו. לא נוותר עד אשר ייעשה פה צדק", אומרת מלכה.
הפרשה החלה לפני שנתיים בדיוק. בארבעה באוקטובר 2002 התקבלה התרעה על מכונית תופת, שלושה מחבלים מתאבדים או שניהם ביחד. צבי קורצקי, סרן, סמג"ד בגדוד תותחנים, התבקש לצאת לסרוק את הכפר נזלת זייד שליד ג´נין, כדי לאתר את רכב התופת. בשטח הורה סרן קורצקי לכוחותיו לכתר את הכפר, ובעצמו נכנס לכפר בג´יפ. באמצעות רמקול הודיע, בעברית ובערבית, על הטלת עוצר.
זה היה יום שישי. בשטח היו מעט כוחות של צה"ל שהוצבו מסביב לכפר. קורצקי נכנס בג´יפ עם נהג וקצין סיור. כארבעים צעירים פלשתינים שעמדו על הדרך השמיעו קריאות גנאי לעבר הג´יפ, והחלו ליידות אבנים ובקבוקי תבערה לעבר הכוח, כדי למנוע ממנו להתקדם אל תוך הכפר, בו הוסתרה, כך על-פי המידע המודיעיני, מכונית התופת.
הדרך הזו היתה הדרך היחידה לנוע אל תוך הכפר. קורצקי יצא מהג´יפ, וירה באוויר לפזר את ההתקהלות, ללא הצלחה. ואז ביצע נוהל מקובל בצה"ל במקרים כאלו: הוא ירה לעבר ´קיר מפגע´, קיר בטון שהפגיעה בו יוצרת אפקט של רעש נורא, להפחיד ולפזר את המתפרעים. הצעד הועיל. ההתקהלות התפזרה. סרן קורצקי סרק את הכפר, אך לא מצא את מכונית התופת. מאוחר יותר התברר כי המידע המודיעיני לא היה מושלם, והמכונית היתה באחד הכפרים הסמוכים.
כשהיה בדרכו החוצה, שוב הבחין בהתקהלות. הוא עצר את הג´יפ, וכשיצא הסבירו לו שנער פלשתיני נפגע מהירי. קורצקי הורה להשכיב את הנער ברכב ערבי, ולנהג הרכב הורה לנסוע בעקבותיו. כך יצאו מתוך הכפר, שם הועבר הנער הפצוע, מוחמד עלי נג´יב זייד בן 16, לאמבולנס של צה"ל.
קורצקי המשיך בסריקות אחר מכונית התופת, שכאמור נמצאה אחר-כך בכפר שכן, אף הוא בגיזרת ג´נין. תוך כדי פעולה, קיבל במכשיר הקשר הודעה, שהנער הצעיר מת.
לרוע מזלו של סרן קורצקי, ארגון השמאל הקיצוני ´בצלם´ החליט להתלבש על הסיפור. תחקירן הארגון, פלשתיני, פרסם "תחקיר" – והמשטרה הצבאית התמסרה לו בהתלהבות. זמן קצר לאחר האירוע הוחלט להעמיד את קורצקי לדין. התביעה טענה כי ירה לחלון ולא לקיר, וכי הכדור שחדר אל תוך הבית פצע אנושות את הצעיר הפלשתיני, שמת זמן קצר לאחר מכן מפצעיו.

מסתמכים על עד פלשתיני

באפריל השנה הסתיים המשפט. במהלכו התקיים במשך חודשיים דיון על הנוהל הזה, של ירי לעבר קיר מפגע כדי לפזר התקהלות. אחד העדים הראשיים היה תא"ל (מיל.) צבי פולג, בעבר מפקד אוגדת עזה, שסיפר כי הנוהל הזה קיים בצה"ל זמן רב. בתום הדיונים הממושכים הושמט הסעיף הזה בכתב האישום, ונשאר הסעיף הקובע כי קורצקי נהג ברשלנות, ולא כמצופה מקצין בדרגתו.
סרן קורצקי הודה במשפטו, כי כשירה לא היה בפועל בסכנת חיים, אולם היה בעיצומו של מרדף אחר מכונית התופת. אילו היה מודה שפחד, אולי היה מזוכה בגין "מעשה שנבע מחשש לחייו".
בית-המשפט גם קבע, כי קורצקי לא בחן את טיב הקיר לפני שירה. הקיר היה מאבן ירושלמית מסותתת, והקליע ניתז לכיוון אחר. "הוא היה צריך לזמן מהנדס כדי לבדוק את הקיר לפני שירה, ואז הכל היה בסדר", מגחך האב יפים קורצקי.
ב-7 במאי גזר בית-דין צבאי על קורצקי חצי שנת מאסר בפועל וחצי שנת מאסר על תנאי. קורצקי גם הורד מדרגת סרן לסגן. הוחלט כי הוא ירצה חודשיים בכלא וארבעה חודשים בעבודות שירות.
גזר הדין ניתן למרות שבמשפט לא הובאו הוכחות הכרחיות במקרה של דיון על מוות: לא הוכח ממה הצעיר מת; לא נערך ניתוח שלאחר המוות; לא הוצג הכדור ולא הוצג כל ממצא שיוכל לחזק או להפריך את דברי התביעה; אפילו העובדה שהיה שם חלון של בית, דרכו כביכול חדר הכדור, נסמכה רק על עדותו של התחקירן הפלשתיני.
בקשת חנינה שהופנתה לרמטכ"ל, כאמור, נדחתה על הסף. לא ברור אם בפני הרמטכ"ל היו עדויות אופי של מפקדיו, שנשמעו במשפט. שלושה קצינים בכירים העידו בפני השופטים על "תכונותיו יוצאות הדופן, רמתו המקצועית ותרומתו הרבה למערך המבצעי ולמסגרות ההדרכה", כפי שכתבו השופטים.
"מדובר במפקד אחראי המסור לתפקיד ולאנשים", אמר אל"מ רועי, מפקד מרכז חת"ם (חיל תותחנים), "קצין מקצועי וערכי המבצע כל דבר בצורה איכותית ורצינית ביותר". בעיני אל"מ דוד, מפקד בחיל התותחנים, סרן קורצקי הנו "...מקצוען, בהיבט המקצועי הארטילרי הוא קצין מספר אחת בחיל התותחנים". השופטים הוסיפו כי למעט ההסתייגות שהביע בשל חוסר היכרותו עם המשפט שבפניהם, הרי גם היום היה רוצה כי הקצין ישרת ביחידתו בתפקיד מרכזי מאוד. להתרשמותם, מדובר בקצין בעל רמה ערכית גבוהה, אשר רואה בשירות הצבאי שליחות לאומית.
אל"מ יוסי, מפקד אגד תותחנים, הוסיף דברים בדבר אמצעי הזהירות בהם נהג הנאשם באימוני גדודי ארטילריה, ובדבר הקפדתו המושלמת בתחום הבטיחות, כפי שהעידו עליו חיילי מילואים רבים במשובים שכתבו. "את הישגי הנאשם בתפקידו כמ"מ ראש ענף המקצועות במספר חודשים – לא הצליחו לעשות קודמיו במשך הרבה מאוד זמן".
עוד כותבים השופטים, כי מפקדים נוספים חיוו דעתם בכתב באשר להקרבה ולאחריות אותן הפגין הנאשם. הם הוסיפו פרטים באשר למבצעים תחת אש בהם השתתף, אשר הביאו ללכידת מחבלים ולמעצר מתאבד בדרכו לקראת פיגוע. השופטים מסיימים את הפרק הזה באמירה כי "חוות דעת נוספות אשר הוגשו לעיוננו תיארו את אישיותו המיוחדת של הנאשם, אשר הקרין בנעימות הליכותיו ובאהבת הבריות על כל הסובבים אותו".

האב נפצע בגולן, הבן מושלך לכלא

דחיית החנינה בידי יעלון עוררה את זעמה של שרה, אחותו של קורצקי, והיא כתבה ליעלון מכתב ארוך בו גוללה את כל הפרשה ותיארה את אחיה. בין היתר היא כותבת לרמטכ"ל: "לא אכנה אותך בכינויים כמו פחדן או מוג לב, אך ברצוני שתדע שאחרי שנכבים האורות של התקשורת, אתה צריך להישאר עם עצמך, לבד, ולחשוב איך שלחת אדם חף מפשע, שכל העדויות העידו שאינו אשם, וכל מכתבי ההערכה וחוות הדעת של מפקדיו הבכירים הגיעו אליך. שנינו יודעים על מקרים הרבה יותר חמורים של שפיכות דמים במלחמה ארורה זו".
סניגורו של קורצקי, עו´´ד אהרון שליין, אמר: ´´הוא הוגדר על-ידי מפקדיו במהלך הדיונים כקצין מצטיין. במטרה להוכיח את חפותו, ניסה הקצין ימים ספורים לפני מתן גזר הדין להיכנס לכפר הפלשתיני עם חבריו, אך בגלל הסגר, החיילים מנעו זאת ממנו. הוא ניסה לעשות את מה שצה´´ל לא עשה, ולאסוף ראיות מהשטח".
השבוע, בשבתו מול משרד הביטחון, זמן קצר לפני שנסע לבקר את בנו, הגיע אל יפים קורצקי חבר טוב מזיכרון-יעקב, ישראל אורבך שלחם איתו בתל-פאחר. הוא ראה את יפים במצבו, והחל לבכות. יפים היה בין הפורצים הראשונים לגולן במלחמת ששת-הימים, בקרב הקשה והנורא בתל-פאחר, ממזרח לקיבוץ דן (כיום גם ממזרח לקיבוץ שניר). הוא לחם בגדוד 12, עליו פיקד סא"ל מוסה קליין ז"ל. אחרי המלחמה עלה בטעות על מטען ישראלי, ונפצע קשה. כל הצד הימני של גופו נפגע. הוא נותר נכה צה"ל עד היום. עם נכותו הצבאית הוא יושב להפגין מול משרד הביטחון.
צביקי, אומר האב יפים, הוא אדם חזק, שלמרות המקרה האמונה שלו במדינת ישראל לא תתערער. אלא שתחושות הזעם על הפרשה גרמו לאחרים להציב סימני שאלה ממשיים אודות השתייכותם למדינה. "אני קוראת לכל חיילי צה"ל, ילדים בני גילי", כתבה האחות שרה לרמטכ"ל בזעם, "אין ולא יהיה מי שיגבה אתכם בפעולותיכם הצבאיות, לא תהיה בעיה להאשימכם בדברים שלא אתם עשיתם. לעולם אל תעשו יותר ממה שמבקשים מכם, לא בין אדם לחברו, ולא בין אדם למקום. שום דבר לא שווה את הרס חייכם והרס משפחותיכם".

מיקי קנדל, קרובת משפחה של מיכאלה קורצקי, שיגרה השבוע מכתבים אל מאות ממכריה, ובהם כתבה: "אנחנו שואלים: האם זה הגון? האם מדובר בעבריין שיש להרחיקו מהציבור? האם לא די בהליך המשפטי הממושך, בקטיעת הקריירה הצבאית, בהוצאות הכספיות שנכפו עליו כדי להגן על עצמו בבית-המשפט, במניעת הכנסה ממשפחתו במשך חצי שנה, ובעיקר: בהשפלה שעבר?
"הפגיעה העיקרית בצביקי, במשפחתו ובכל מי מבני משפחתו שמשרת בצבא היא הפגיעה הנפשית והמוראלית. צביקי עשה את שעשה במשך שנים, ימים ולילות, למען כולנו, מתוך אמונה, ויתור עצמי ורצון לתרום, ולהגן על כולנו. כשעשה טעות – הופקר! מערכת האמונות והערכים עליה גדל צביקי ועליה חיים כולנו קרסה".