בשבע 124: הוי ארצי:

חגי סגל , י"ח בטבת תשס"ה

תפסו ראש

השבוע הופרכה השערה עתיקה, כאילו המתנחלים חושבים מהבטן, ואילו השמאלנים, יושבי השפלה, הם יצורים שכלתניים צרופים. במבחן האיי.קיו. של המדינה בערוץ 2 קיבלו המשתתפים מיש"ע את הניקוד הגבוה בארץ לעומת כל אזור גיאוגרפי אחר. אפילו יותר מהרצליה.

ערבות הדדית בע"מ
נסיעה ממושכת למזרח הרחוק אחרי הצבא היא לא סתם חופשת התאוששות פוסט צה"לית. ברוב המקרים נלווית אליה הכרזת ´ברוך שפטרני´ מהמולדת. כמעט כל כתבה על התופעה האטרקטיבית הזאת מכילה רכיבים של אנטי געגועים למדינת ישראל ולעם היושב בציון. מי צריך את ירושלים, או אפילו את רעננה, כשאפשר להתערסל בבגד ים על חוף פוקט, עם בקבוק בירה ביד.

אבל כשקורה פתאום אסון נורא באותם גני עדן נידחים, אסון שישראל לא אשמה בו בשום צורה, מיד משודרות משם הנה קריאות אס.או.אס. נואשות. התרמילאים, ובעיקר הוריהם, באים בדרישות ובטענות למשרד החוץ, כאילו ששטח המים הטריטוריאליים של ישראל משתרע עד סרי לנקה: כמה זמן לוקח לארגן משלחת חילוץ? למה הטלפונים לא עובדים כמו שצריך? מתי יעדכנו אותנו?

ביום שלישי, למשל, לעג הורה אחד בשידור חי לדיפלומטים הישראלים בהודו, שלא מצליחים להתקשר הנה מאיי אנדמן, בעוד שבנו יקירו צלצל משם בלי בעיות. לרגע נוצר רושם שישראל מחזיקה שגרירויות בדרום מזרח אסיה רק כדי לחלץ במידת הצורך תרמילאים במצוקה.

סליחה, הורים יקרים, המדינה לא חייבת לכם כלום. יפה מצידה, שהיא מתנדבת להושיט סיוע לילדים, אבל הדגש הוא על מתנדבת. אין לה מחויבות מוסרית לחוש לעזרת אזרחים מרחיקי נדוד, אשר נקלעו לאזורי אסון נידחים מרצונם הטוב ובנסיבות לא פטריוטיות במיוחד. תחומי הביטוח שלה משתרעים אך ורק בין מטולה לאילת, לא כולל טאבה. עם כל הכבוד וההבנה למצוקתכם, הילד שלכם הוא לא רון ארד, ואפילו אותו, כידוע, עוד לא הצליחו לחלץ.

המלחמה מתחילה

ביום שני הקרוב ייפתח קרב ההכרעה על גורל גוש קטיף וצפון השומרון. אחרי שכשלו המאמצים לסכל את הנסיגה באמצעים פוליטיים, ולפני שהממשלה מקבלת החלטה סופית (מבחינתה) לבצע את העקירה, פותחת מועצת יש"ע במבצע מחאה עממי מול הכנסת. אם הוא ייכשל, יהיה קשה מאוד להציל את היישובים. אם הוא יצליח, יכול להיות שהממשלה אפילו לא תנסה בסוף לבצע את זממה.

אבל כדי שהמבצע יצליח, חייבים להשתתף בו אלפים ורבבות, ולא ליום אחד. רק השתתפות המונית מתמדת, רצוי גם בלילות, תוכל לחולל את המהפך. כמו באוקראינה. מתנגדי הנסיגות טוענים כל הזמן שהסקרים לא משקפים את מאזן הדעות האמיתי בעם, והגיע הזמן להוכיח זאת בשטח. אם לא באמצעות משאל, אז באמצעות הפגנת ענק מתמשכת, לנגד עיניהם של נבחרי הציבור. הם חייבים להשתכנע, שציבור רחב מאוד מוכן לצאת יומם ולילה לרחובות נגד הטרנספר.

לכן, כל מי שהטרנספר חורה לו ומשבית את חדוות חייו, מוכרח להגיע לגן הוורדים. אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, שלא לדבר על סתם אזרחים עסוקים. הפעם אין גימ"לים או הנחות למפונקים ולמיוחסים. במצבי חירום שכאלה אי אפשר עוד להסתמך על המפגינים הקבועים, הפראיירים הנצחיים. יש צורך בגיוס מלא של כוחות המילואים משני צידי הקו הירוק. כן, גם אם את/ה גר/ה בגבעת שמואל או בנהריה מותר לכם פעם לצאת מהבית ולהפגין. זאת איננה פרבילגיה של המתנחלים בלבד. הגיע הזמן לעשות מעשה ולקחת חופש מהעבודה או לפחות להגיע לגן בכל רגע פנוי. בקיץ יהיה הרבה יותר קשה להגיע לגוש קטיף.

ואגב, המאמץ האישי הגדול הזה חיוני לא רק לעצירת הנסיגה, אלא לצורך מניעת עימות אלים בהמשך הדרך, עד כדי מלחמת אחים. כפי שאפשר לקרוא ב´הארץ´ בחודשים האחרונים, ולא רק שם, בשמאל מסתמנת עכשיו השתוקקות מדאיגה למלחמה איומה כזאת, והדרך הכי יעילה למנוע אותה היא לא להגיע כלל ליום הפינוי. הפגנת ענק חורפית בירושלים תמנע מחזות אימה קיציים בגוש קטיף. זיעה תחסוך דם.

מכלא 6 באהבה

המתנחלים אולי לא הצליחו להתנחל בלבבות, אבל לאחרונה הם מתנחלים בהצלחה מרשימה באתרי הרקדה חילוניים. אלפי בני נוער מתנועעים שם בשבועות האחרונים לצלילי להיט גדול נגד עקירת ישובים: ´זה היה ביתי´. ללהקה שמבצעת אותו אין שום דמיון ללהקות שמופיעות בחתונות דתיות, ´כלא 6´ קוראים לה, והמוסיקה שהיא מתמחה בה לא נועדה לשרת הגיגים של רבי נחמן מברסלב או פסוקי תנ"ך.

מדובר בגרסת ראפ חדשה, סוחפת מאוד, לשיר ישן של מני בגר, קיבוצניק מהעמק: "זה היה ביתי עם גינה ולול / עם שחר יגורו בו זרים/ ואנחנו עם כל הזכרונות נעלמים". ההמשך אפילו מפורש יותר: "בשבילי זה הבית/ בשבילם זה עוד סתם קו על מפה/ מזמן זה נהפך להיות הרבה יותר מסתם אדמה/". וגם: "הפרחנו ת´שממה וזה מה שאתם נותנים בחזרה?/ הזכרונות לא מתו, הם עברו דירה/ ימית קמה לתחיה".

איתמר אליאסי, הוא מנהיג הלהקה והתמלילן של השיר. לא ימני, לא שמאלני, סתם תל-אביבי בן 20, שמופיע על הבמה כבר מגיל 14. הקהל בהופעות, הוא מספר לי, אוהב את המוסיקה ואת המלים גם יחד: "אני בטוח, שאם זה היה סתם שיר, זה לא היה מעורר כאלה הדים. אחרי הכל יש עכשיו עוד המון שירים, ודווקא השיר הזה גרף המון אהדה. הוא בא מהזדהות עם אנשים שצריכים לעזוב את הבית שלהם, שזה דבר לא נתפס בכלל. אני בטוח שאף אחד לא היה מסכים לעזוב את הבית שלו בלי לתת מלחמה. אין לאף אחד זכות לעקור בן אדם מביתו, ואדם שלא מגן על הבית שלו, כשעוקרים אותו ממנו, הוא לא בן אדם".

- הקמת את ימית לתחיה בשיר שלך? מי בכלל זוכר אותה היום?

"אני זוכר אותה, תאמין לי, למרות שעוד לא נולדתי כשהחריבו אותה".

- אתה מאמין בכוח של שירי מחאה?

"ועוד איך מאמין".