בשבע 124: ולרשטיין ממריד?

מותר להתקומם נגד משטר שמקפח אזרחים, כפי שהדבר נעשה בחוק ´פינוי-פיצוי´. שרת המשפטים צריכה לדעת זאת

ד"ר חיים משגב , י"ח בטבת תשס"ה

שרת המשפטים הנוכחית, ציפי ליבני, כקודמיה בתפקיד בשנים האחרונות, איננה ידועה כמשפטנית דגולה. שנותיה כעורכת דין מן השורה לא התברכו, ככל הידוע, בהישגים משפטיים יוצאי דופן.

כמוה, כמי שקדם לה בתפקיד, יוסף לפיד, צחי הנגבי, יוסי ביילין ומאיר שיטרית, היא רואה את עצמה, בעיקר, כמי שתפקידה הוא לגונן על בית המשפט העליון מפני מי שמבקשים, כביכול, להתנכל לעצמאותו.

מה עושה "עצמאות" זאת למדינת ישראל, וכיצד היא הופכת אותה לאוליגרכיה משפטית, בעניין זה אין לשרי המשפטים, כל אלה שכיהנו מאז דוד ליבאי, הרבה מה לומר. רפיסותם של היושבים על הכיסא, שעליו ישבו פעם משפטנים דגולים, כשמואל תמיר ז"ל, מול הכריזמה הכובשת של נשיא בית המשפט העליון, היא פשוט פתטית.

למעשה, כשקוראים את תגובתה של ציפי ליבני לאמירותיו של פנחס וולרשטיין , על "עקרונות היסוד של החברה בישראל" שעלולים להיפגע, חלילה, אם תהיה התנגדות של ממש לחוק האנטי-דמוקרטי, הפוגע בזכויות יסוד חוקתיות, אפשר בנקל להבין שמדינת ישראל נמצאת, כיום, על סף שבר חברתי שאת סופו קשה לשער. חוסר הרצון להאזין ל"אחר".

להקשיב למצוקותיו, כעולה מדבריה המתנשאים של שרת המשפטים, הם לבדם, פשוט מקוממים. עושק המיעוט אסור בכל חברה בת תרבות, וחבל שציפי ליבני לא מבינה את זאת. גירושם של אנשים מבתיהם, רק כדי לקדם תוכנית פוליטית הזויה, הייתה בוודאי נתפסת בארצות אירופה כפשע-עם שעליו יש להעמיד לדין את הנותנים לו יד.

גורמים במחנה השמאל, שחופש הביטוי שלהם תמיד היה יקר לליבם, מיהרו להגדיר את דבריו של פנחס וולרשטיין כ"דברי המרדה" וקראו להעמיד אותו לדין. לא לפתוח בחקירה, אלא, מייד להעמיד לדין. עוד בטרם נפתחה החקירה.

אולם מה שנשתכח, מן הסתם, מלב בכירי המחנה הבולשביקי הזה, ששורשיו התגלו גם בקרב חברי מרכז הליכוד, מקום בו ה"כיסאולוגיה" תפסה את מקום האידיאולוגיה, הוא שעבירות ההמרדה הן שריד אנכרוניסטי מתקופת המנדט הבריטי. על עבירות אלה כבר אמר נשיא בית המשפט העליון, שמן הראוי לשקול את ביטולן והחלפתן בעבירות התואמות את משטרנו.

"עבירות ההמרדה", אמר השופט אהרן ברק, "משקפות השקפת עולם שאינה דמוקרטית. הן תואמות שלטון מנדטורי, שאינו שלטון העם, על ידי העם, למען העם", סיים השופט אהרן ברק, וקינח באמירה שעבירות ההמרדה אינן נותנות משקל מספיק לחופש הביטוי.

את הדברים הללו אמר השופט אהרן ברק כאשר הוא המליץ, בחוות דעתו, לזכות את בנימין כהנא הי"ד לאחר שהוא הורשע בהפצת כרוז "ממריד" שקרא להפציץ את אום-אל-פאחם. למרבה הצער, נשאר נשיא בית המשפט העליון במיעוט ורוב השופטים קבעו שיש מקום להרשיע את בנימין כהנא ב"עבירות המרדה"´. באותו הבוקר, אגב, ב – 27.11.00 , קבע אותו הרכב, בן שבעת השופטים, שיש לזכות את מוחמד יוסף ג´אברין, מאום-אל- פאחם, שכתב שיר בזכות האינתיפאדה.

השניות הזאת איננה, כמובן, מקרית. הזרם המרכזי בבית המשפט העליון, שעתה משמשת לו שופר, ציפי ליבני, רואה בהשקפות העולם של מחנה השמאל, על כל גרורותיו, בתקשורת, בפרקליטות ובצמתים אחרים בחיינו הציבוריים, את אבן השתייה שלו.

על כן יכול היה השופט(בדימוס) תאודור אור לתבוע את הרשעתו של בנימין כהנא בגלל שהוא פגע, לדעתו, בערך מוגן ששמו "לכידות חברתית", מושג שאין לו מאומה עם חוק העונשין, תוך פגיעה בעקרון החוקיות שהוא מעמודי התווך של כל משטר דמוקרטי. ולאחר מכן, בשבתו בראש "ועדת אור" לתבוע "צדק חלוקתי" בחלוקת הקרקעות במדינת ישראל, למרות שקרקעות אלה נרכשו בידי היהודים בדמים מרובים, תרתי משמע, מאז ראשית ההתיישבות הציונית בארץ ישראל.

עתה משוועים אבירי חופש הביטוי במחנה חסידיו של הבולשביזם הסטניליסטי לסתימת פיותיהם של כל אלה שרואים בחוק "פינוי-פיצוי" מעשה נבלה משפטי. לא פחות. מעניין כיצד היו אופיר פינס או רן כהן, מתייחסים לחוק דומה שהיה מתיר את גירושם של ערבים מבתיהם כדי לממש את רצונם הלגיטימי של היהודים לשמור על צביונה היהודי של מדינת ישראל, כביתו הלאומי של העם היהודי, כמצוות המסמך המכונן שלה.

אין ספק, בעיני, שלחוק המוצע אין אח ורע בכל העולם הנאור. גירוש אנשים מבתיהם כדי לקדם מטרות פוליטיות מציב את החוק תחת הדגל השחור של אי-חוקיותו, ואם הוא כזה, מותר שלא לקיים את האמור בו, ואף להתנגד לביצועו. הדברים הם פשוטים ואין בהם מאומה מן ה"המרדה".

באותה פרשה שבה דובר לעיל, סבר השופט יעקב טירקל, כאשר הוא הצביע בעד זיכויו של מוחמד יוסף ג´אברין, שבמאבק על הזכות לחופש ביטוי אל לנו להשפיל מבטנו אל הטווח הקרוב של יידויי האבן או של השלכת בקבוק התבערה, אלא לשאת את עינינו אל האופק של ישראל היהודית והדמוקרטית.

ההגנה על זכותו של העותר(מוחמד יוסף ג´אברין), סבר השופט יעקב טירקל, לשאת את דבריו איננה הגנה על דברי הבלע שלו, אלא, היא הגנה על זכותו של בעל הדעה האחרת לשאת את דברו שלו.

ההגנה על זכותו של העותר היא ההגנה על זכותי שלי( של השופט יעקב טירקל) לומר את דברי, להשמיע את שיריהם של המשוררים המדברים מתוך ליבי, ולזעוק את זעקת האמת שלי.

ציפי ליבני לעולם לא תבין את הדברים האלה. כמוה, כחבריה החדשים לספסלי הממשלה, שעל סדר היום הפוליטי שלהם היא נאבקת כיום, בניגוד לעמדות קהל הבוחרים שנתן לה את קולותיו בבחירות האחרונות.

היא סבורה שלרוב, שאותו לדעתה היא מייצגת, יש זכות לקפח את המיעוט. אין דבר כזה בחברה חופשית. בשום מדינה מתוקנת חוק "פינוי-פיצוי" לא היה מקבל לגיטימציה.

בארה"ב, בצרפת או בגרמניה, אני מניח, מיליוני בני אדם היו יוצאים לרחובות והופכים את בנייני הממשלה על פניהם. זה כמעט קרה לאחרונה, אפילו, באוקראינה, מדינה שרק, לא מכבר, השתחררה מכבלי המשטר הסובייטי העריץ, שבה זכויות יסוד של האדם טרם קנו לעצמם מקום של כבוד בפנתיאון הלאומי.

אז מה, שרת המשפטים, עושק המיעוט, ועדיין אין לדעת אם מדובר במיעוט או ברוב הדומם של היהודים היושבים בביתם הלאומי, איננו עוולה שנגדה מותר, וגם צריך, להתקומם?

כלום, מותר להתיר את דמם של היהודים בגוש קטיף, לנשלם מרכושם, לפגוע בכבודם או בחירותם, מכוח חוקי היסוד שאת מכירה? מי בכלל שמך לקבוע מה הם "עקרונות היסוד של החברה בישראל"?