בשבע 124: על דעת עצמי

אבי סגל , י"ח בטבת תשס"ה

חציית קו כתום

אין לי שום כוונה להתעמת עם המסר של הטלאי הכתום. אני בטוח שניתן לכתוב מאמר אקדמי מפורט, עם מקורות היסטוריים ותרבותיים לרוב, המוכיח כי הגירוש המיועד מיישובי גוש קטיף דומה לגירוש היהודים מגרמניה הנאצית. ברור גם שאין שום טעם להתווכח עם עולם האסוציאציות של ניצולי השואה תושבי הגוש, וברור עוד יותר שאין טעם בוויכוח עם העורך שלי, שרק בשבוע שעבר הגן על הקמפיין הבעייתי.

ולכן השאלה היחידה היא, איזו תועלת הביא הטלאי הכתום למאבק על ההתיישבות. אם המטרה היתה לשכנע את אזרחי ישראל בצדקת דרכנו, כבר עדיף היה להתכסות בדובון ועוזי ולרקוד לצלילי ´עוצו עצה´ - זה אפקטיבי באותה מידה וגם לא מעליב שום ניצול שואה. הצורך לעורר רעש תקשורתי בימים אפלים אלה הוא מובן, אך הדרך לאייטם בחדשות חייבת להיות מושכלת, פרובוקטיבית אבל מחוברת לעם. פנחס ולרשטיין עשה את זה נכון יותר.

האנטישמיות החדשה

א. לילי יודינסקי, שהיא סוג של מבקרת טלוויזיה במקומון זמן תל אביב, קובלת על הייצוג האנושי והמתלבט של גיבורי הסדרה ´הישיבה´. "אל תתנו לאווירת סטייל תנועות הנוער, השדות הפתוחים, שירי אביב גפן, מורשת הקרב והשירות בצה"ל להטעות אתכם", מזהירה יודינסקי, "הנערים הללו הם תוצרי תורתו המשיחית-קבלית של הרב קוק... לפי תורה זו, אנו, החילונים, משמשים כחמורו של משיח, כלומר, בהמה טמאה, חומר שיש לנצלו ולהשליכו בגמר השימוש בדרך לגאולה ולכינון המדינה המשיחית... את העמלק, קרי הערבים, יש להכרית ולהשמיד שכן הם הסיטרא אחרא ועוד שאר תפישות מצמררות שקצרה היריעה מלמנותם".
הייתי אומר שהטקסט הזה מזכיר לי מאמרים מתקופה אחרת, אם לא הייתי יוצא בקטע הקודם בדיוק נגד השוואות מסוג זה. מותר להתחרט?

ב. "המתנחלים הם מכחישי שואה", הכריזה כותרת חדשותית באתר האינטרנט ´עניין מרכזי´. הידיעה עצמה אמנם עסקה בדברים שאמר ראש אכ"א על נושאי הטלאי הכתום, אבל הכותרת היתה נטולת גרשיים, ללא שם של דובר ותוך עיוות מוחלט של תוכן הידיעה. לעניות דעתי המאוד לא משפטית, יש כאן עילה מוצדקת לתביעת דיבה. אז... מישהו?

לא נפסיק למחזר
נו, אז איך היה פסטיבל השירים של ישראל? ואיך היה הרייטינג, יותר מ´כוכב נולד´ או פחות? והעיקר, האם כבר אפשר לצאת מהבונקר, או שעדיין משודרים בטלוויזיה מאות הפרומואים והספיישלים המיותרים של הפסטיבל המיותר הזה?

ליוזמי הפסטיבל היו כנראה כוונות טובות, להרים את היצירה הישראלית המקורית מדשדושה המתמשך. אבל עדיין לא הבנתי מדוע מנסים לטפח את המקוריות דרך מיחזור נוסטלגי של פסטיבלים מיושנים. פסטיבל הזמר והפזמון משנות ה-70, שעל חורבותיו מנסים כעת לבנות את המסורת המתחדשת, היה טוב בדיוק לתקופה ההיא. ערוץ 1 היה אז מדורת השבט והפסטיבלים הנוצצים הלא רבים נחשבו לקרטושעס לוהטים בין תוכניות מופת כמו ´מורשה´ ו´עלם ועלמה´. כיום, בטלוויזיה מרובת הערוצים, הנצנצים, הקדם-אירוויזיונים והכוכבים הנולדים, פשוט אין מקום לפורמט הזה.
בכלל, ההשוואה ל´כוכב נולד´ ולקדם-אירוויזיון לא עושות חסד עם פסטיבל השירים. ´כוכב נולד´ היה שילוב מנצח בין תחרויות דוגמנות והישרדות. הקדם-אירוויזיון עדיין נושא עמו ´שיק´ אירופי, למרות שגם השנה נופתע לגלות כי בעיני הצופים האירופים, מדינת ישראל עדיין נמצאת באסיה. לעומתם, לא ברור מדוע פסטיבל השירים של ישראל אמור לעניין אותנו. למי אכפת אם אלון אולארצ´יק ("אני מבטיח שיהיה / יהיה שלום / יהיה שלום" – אחחח, החדשנות) גבר על חמי רודנר, ואם להקת סינקופה היתה טובה יותר מלהקת סינקדוכה. (אל תרוצו לבדוק בעיתון - אין שום להקת סינקדוכה)

כמה סמלי, שהזמר שי גבסו - אחד שדווקא פרח מתוך ביצת השירים המחודשים של ´כוכב נולד´ והפך לאמן-יוצר מצליח - נדרש כאן שוב לבצע שיר שנכתב על ידי אחרים. האם זאת הדרך לעודד את היצירה המקורית? ושאנשי קשת לא ינפנפו לי ברייטינג הגבוה, אם היה כזה. מסע היחצ"נות האגרסיבי שלהם היה מביא צופים גם לתחרות הפיהוקים השנתית של איי הבהאמה.

חמסה עלינו

א. נכון לכתיבת שורות אלו, מספר ההרוגים באסון הטבע שהתרחש בדרום מזרח אסיה עומד על 12000. רק אתמול, בדיוק בשעה הזאת, דווח על עשרות הרוגים בלבד. מתברר כי גל הצונאמי הגדול ביותר הוא בדיווחי התקשורת.
ב. בסוף השבוע שעבר צורפה לעיתון מעריב חוברת פרסומית של כ-50 עמוד, המוקדשת כולה לפולחן אישיותו המלבבת של השר לענייני משהו מאיר שטרית. כל מה שנכתב בחוברת המלוקקת והמלחכת הזאת אינו מעיד על אופיו של כבוד השר כפי שמעידים הסכמתו ושיתוף הפעולה שלו עם הפקתה.
ג. לכבוד יום חגם הנוצרי, העניקו הנשיא בוש ורעייתו מתנות זה לזה. אבל בעוד לורה בוש דואגת לבריאות בעלה וקונה לו מעיל גשם, כבוד הנשיא יצא פארש כשהביא לאשתו סט צלחות. מעניין מי יאכל בהן ומי ישטוף את הכלים.
ד. מרכז מפלגת העבודה: אופיר פינס לא מסתפק בלהגיע למקום הראשון בבחירות, וכעת הוא עומד להגיש תלונה במשטרה נגד כל אחד מאלה שלא הצביעו עבורו.
ה. האם רק לי מפריעה העובדה שכל אחד מהמנצחים במפלגת העבודה בוחר לעצמו תיק בממשלה? האם יש עוד מקצוע בעולם שבו תופסים המועמדים את המשרות הפנויות כמו סוכריות בבית הכנסת?

יודע את מקומי
אף שאנשים בגילי כבר יכולים להיות הורים לתלמידי תיכון, עדיין נותרו לי לא מעט חברים שעדיין לא מצאו את בחירת לבם. אותם רווקים, שבוודאי תוהים בינם לבין עצמם (בהעדר מישהי אחרת) מדוע עדיין לא מצאתי להם בנות זוג ממאגר החברות של זוגתי, צריכים לדעת שאני חושב על כך כל הזמן. הבעיה היחידה היא, שאחר כך אני חושב על זה פעם נוספת.

לא אתבייש לומר שאני רואה בעצמי אדם ברוך כשרונות. אני יודע לגלגל באוויר שלושה כדורים במשך 15 שניות רצופות, ולישון שנת ישרים במשך 15 שעות רצופות. אבל תחום אחד שאין לי בו מינימום של כישרון הוא השדכנות. אם עד היום לא הצלחתי להבטיח לעצמי אפילו שליש גן עדן, זה מפני שאין לי מושג כיצד לשדך בן זכר לבת נקבה מבלי שהדייט הראשון יסתיים באסון לאומי. אפילו את עצמי לא הצלחתי לסדר במשך שנים, עד שבשמיים ריחמו עליי ועשו לי נס גלוי בדמותה של הזוגה. סיפור היכרותנו, המפותל אפילו יותר מבניית תיק לשמעון פרס, יכול לשמש דוגמה ומופת לאיך לא עושים זאת נכון ובכל זאת מצליחים לא רע.

אבל מה שעבד אצלי, לא בהכרח יעבוד אצל חבריי הרווקים. רק פעמים בודדות בעבר, כשהייתי בטוח לחלוטין כי יש התאמה, העזתי לנסות וליזום היכרות. בדרך כלל זה הסתיים בניתוק זמני של היחסים עם שני הצדדים, דבר שלא עודד אותי להתמיד בעניין. בעיניים כלות ובקנאה לא מוסווית אני רואה מכרים שלי המשדכים את חברינו המשותפים, יוצרים היכרויות ובונים משפחות בלי טיפת מאמץ. עשרות בחורים ובחורות, שבחיים לא הייתי חולם שיוכלו לנשום זה בקרבת זה, מגיעים אל מתחת לחופה באדיבות ידידים שלי, אנשים שכבר יכולים להשכיר כמה מקומות בגן עדן.

ואילו אני, לצערם של אלה שאיתרע מזלם להיות חבריי, לא מצליח להביא תועלת גם בתחום הזה. לאלה המתעניינים, אני עונה בחיוך שדווקא יש לי מישהי מוצלחת, רק שהיא כבר תפוסה על ידי. ולמרות שעדיין לא התייאשתי סופית, ובנסיבות המתאימות אמשיך לנסות ולעזור לחבריי המועמדים, נראה כי בשביל גן העדן שלי אצטרך בכל זאת לקיים כמה מצוות אחרות.