גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 126ראשיהפצה

הוי ארצי:

13/01/05, 00:00
חגי סגל

מחווה

ניחוש: אם ההינתקות תסוכל, מועצת חוף עזה תתכנס לישיבה חגיגית, ותחליט לקרוא לרחוב הראשי בנוה דקלים 'שדרות המורדים'.

הערה מערכתית

בצעד חריג משהו קידם השבוע העיתון 'הארץ' את המדור הסאטירי שלו לעמוד הראשון. ביום שני צוטטו שם דברי אבו מאזן, כי "נגמר הג'יהאד הקטן והחל הג'יהאד הגדול", וליצן אחד הוסיף בסוגריים שמדובר ב"ביטוי שמשמעותו כי המשימות שבדרך קשות עוד יותר".

בכירים בחוג לספרות השוואתית באוניברסיטת א-נגאח' מציינים, שאותו ליצן היה אחראי בשעתו גם לסוגריים המפורסמים בשולי נאום הג'יהאד של ערפאת ז"ל ביוהנסבורג (94'), לאמור: "מדובר בג'יהאד רוחני – המערכת".

שמפניה 2

חרף הבטחותיו הנחרצות ממשיך השב"כ להפעיל אבישי רביבים במחוזות הימין. ברם, כפועל יוצא של לקחי העבר הפעם נזהרים שם מלהסית חמומי מוח לרצוח ראשי-ממשלה, ומסתפקים במשימות צנועות בהרבה, אך מתוחכמות פי כמה.

השמפניה החדשה היא ילדה יהודיה בת 12 שמנסה לנקב גלגלים של ג'יפ צבאי ביצהר, וגורמת לחייל טיפש לפתוח באש. היא חבורת פרחחים צעירה המשליכה אבנים על כלי רכב צבאיים במהלך פינוי מאחז, בניגוד גמור להוראות הרבנים. היא מפגיני ימין אשר צרים בתדירות גבוהה על ביתו של מג"ד קרבי בגוש עציון, ובעצם מנסים להפוך את ישובי יש"ע לשטח אקס טריטוריאלי לאנשי קבע ובני משפחותיהם. היא קומץ צרכנים דתיים שהטילו פתאום חרם מתוקשר על חנות הבגדים של אשת הרבצ"ר. היא חובש הכיפה התורן שצורח על חיילים "נאצים, נאצים" בדיוק כשהטלוויזיה מגיעה.

הרי לא יעלה על הדעת שכל שורת הארועים המביכים הללו, תוכננה על ידי מישהו שמעוניין לסכל את הנסיגה. סביר יותר להניח שהמישהו הזה מעוניין לייעל אותה.

לשכת הדובר

כאשר יוני בן מנחם, מנהל קול ישראל דהיום, כיהן ככתב מדיני, האשימו אותו מבקרי תקשורת, ובצדק, בהענקת טיפול מפנק לאריאל שרון. לעומתו, יורשו הפחות נמרץ, שמואל טל, טרם ספג מהם מלת ביקורת, על אף שאיש לא זכה לשמוע ממנו בשידור חי מלה רעה על שרון. המבקרים אולי לא קלטו עדיין שטל כתב מדיני. כתבותיו נשמעות יותר כעדכון יומי של קצין תקשורת רשמי. הוא מדברר את שרון ואת נאמניו מלה במלה, כמו מערכת כריזה של קומיניקטים רשמיים במדינות טרום דמוקרטיות: ראש הממשלה אמר, ראש-הממשלה סבור, ראש הממשלה נחוש.

לעתים מחלחלת לקולו של טל אפילו הנחרצות השרונית ("לא יהיה שום שינוי בלוח הזמנים של ההינתקות!"). כשאתה שומע אותו אתה נרמז מיד מי הטובים (שרון, אולמרט, ציפי לבני) ומי הרעים (המורדים, כמובן). כמעט בלתי אפשרי לאבחן אצלו נימת ספקנות בכל הנוגע להתנהלות לשכת ראש-הממשלה, שלא לדבר על נימת ביקורת, חלילה. אדרבה, בימים קשים לשלטון שרון, כשממשלתו מתנדנדת על כרעי פריצקי ודהאמשה, נוסכים דברי הקריינות של טל אווירה של יציבות ועסקים כרגיל, שאינה מסגירה כהוא זה את הלחץ האטומי בלשכה. בדיווחיו המדיניים יש רק אזכור זעום, אם בכלל, לתהליכים ולאמירות שאינם עולים בקנה אחד עם הרצונות של ראש-הממשלה. מאז בן-גוריון לא זכה שום ראש-ממשלה בישראל ליחס דומה בקול-ישראל.

ביומן הבוקר של יום שלישי השבוע, למחרת בזיון הזדקקותו של שרון לסיעות השמאל והתנזים בכנסת, לא הצליח טל לחצוב שמץ של אירוניה על התנהלותו. בקול מתרונן הוא בישר ש"ההינתקות עולה על מסלול מהיר", וביומן הערב שב והבהיר ש"ההינתקות משימה ראשונה במעלה". דברי תוכחה של אולמרט ולבני נגד מבקשי נפשה של הממשלה החדשה שובצו בנדיבות לאורך הדיווח, על אף שלא תרמו בדל תובנה חדשה למאזינים. הכתב המדיני של קול ישראל שוב הביא את דבר הממשלה לאומה, ככתבו וכלשונו. לא קשה לדמיין את שרון שומע אותו בבוקר על כוס קפה ומגרגר בהנאה.

תקדים חדרה

בירושלים נגזר השבוע עונשן של שלוש אמהות יהודיות מחברון, אשר לא טרחו להצטייד בשרותי שמרטפות לפני שהשתתפו בנסיון התנחלות סוער בעיר האבות. שופט השלום, יחזקאל ברקלי, דחה בתוקף את טענתן, כי הן הולכות בתלם האמהות החלוצות מקדמת דנא. הוא כתב: "באשר להמשלת מעשי הנאשמות למעשי החלוצים ערב הקמת המדינה, אומר כי לטעמי אין המשל דומה לנמשל. החלוצים לא גררו את ילדיהם אל שדה המאבק, ההיפך הוא הנכון – הילדים פונו והורחקו ממקומות שבהם נשקפה להם סכנה. בעת שעלו החלוצים על הקרקע להקמת יישובים חדשים הושארו ילדיהם בעורף הבטוח, וצורפו להוריהם רק משכשרו לכך התנאים".

אם שלוש האמהות יחליטו לערער על הרשעתן, כדאי להן לצרף לערעור העתקי זכרונות מתקופת אנו-באנו, שיוכיחו כי רבות מהחלוצות של פעם גררו את ילדיהן לזירות מאבק מסוכנות פי כמה, קטלניות לפעמים. הנה דוגמה קטנה, הלקוחה מזכרונותיו של העיתונאי החקלאי משה סמלינסקי על עידן ייבוש הביצות: "ר' יוסי גלוזגל לא זכה להכניס את ספר התורה שהביא עימו מהגולה לבית הכנסת העתיד להיבנות בחדרה. קדחת קשה תקפתהו. הביאוהו לבית החולים בזכרון יעקב, ושם מת ונקבר. אחריו מתה אשתו בבית החולים ביפו ונקברה שם. גם חמישה מילדיו מתו, נשארה רק בת אחת. ואחר גלוזגל מתו שתי ילדות מבנות המתיישבים, חסיה וטובה, ונקברו בזכרון יעקב. ואולם, איש לא זז מהמקום" (זכרונות ארץ ישראל, עמ' 726).

הגיג

מתנחלים שעיקר חפצם הוא להתנחל בלבבות השמאל יגלו בוקר אחד שהשמאל התנחל בלבבם.