גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 126ראשיהפצה

הסירוב והתקווה - דעות

בעקבות השתתפותם האלימה של בוגרי מכינות בפינוי גבעת יצהר, בטענם שרבניהם הורו להם שקיום פקודות הצבא היא מצווה
13/01/05, 00:00
הרב ישראל אריאל

בין כותלי המכינות הקדם-צבאיות רווחת העמדה שסירוב פקודה המוני יביא לערעור חוסנה הצבאי של מדינת ישראל; שזוהי הרפתקה מסוכנת כל-כך, שלמען פיקוח נפש הכלל אין לסרב פקודה.

בעלי עמדה זו מתייחסים לעמדתם כמרחיקת ראות, ואילו אל החולקים עליהם מתייחסים כאל מי שדן בשאלה ממבט מקומי של מצווה-עברה, נוקט 'ראש קטן' ומתעלם מהתוצאות שעלולות להיות לסירוב. כיוון שכך, מובילי המכינות (ברובם) אינם נותנים משקל רב לדעת רבותיהם גדולי התורה, שהרי ספק אם הללו התברכו בראייה כלל-ישראלית רחבה, המבחינה בתהליכים הרוחשים בלב האומה.
אך האומנם נמצאת הסכנה רק בצד אחד של ההכרעה? כל מי שעיניו בראשו רואה כי החברה בישראל, כמו גם הגדרת המדינה כמדינת היהודים, אינה נמצאת במצב סטטי. פסיקות בג"ץ, הסכמים קואליציוניים, הערכים המוקנים על-פי תכניות הלימוד, התקשורת והאמנות נתונים בסחף חמור של התנתקות מזהות יהודית ומנאמנות יהודית.

במילים אחרות: ההנחה כי כדי לפעול עם אל די להיות שותף בכל המערכות, שמעצם טבען כמערכותיה של מדינת היהודים ילכו ויתבררו עד ששם ה' יופיע עליהן בגלוי – הנחה זו אינה עומדת במבחן המציאות. מי שמתעקש לאחוז בה, על כל פנים כפשוטה, חשוד על עצלות – עצלות המחשבה ועצלות המעשה – ועל רפיון ידיים.

במצב קשה כזה של האומה מוטל על הציבור החי והחזק, זה ששם ישראל סבא נוסך בו גאווה, להבין כי
הצלחת האומה, וקל וחומר הצלתה, תלויה בנכונותו שלא להיענות לזרמים המובילים להתמוססות, אלא לחתור נגד הזרם ולהציב אלטרנטיבה למצב הקיים.

ואמנם, תנועה כזאת כבר קיימת. אבל כשם שהיא מעוררת תקווה ושמחה אצל שלומי אמוני ישראל, כך היא מהלכת אימים על האליטות, שחוששות כי הכוונת הציבור תישמט מידיהן. רק כך ניתן להבין כיצד מוותרים בקלות כזאת על ההתיישבות. בשביל הוותרנים הללו אין זה "מחיר כבד למען השלום הנכסף", אלא אדרבה, פרס נאה שעוד יוביל לפרס נאה הימנו: עקירת ההתיישבות כולה. בשבילם זוהי תקווה, כיוון שרוח הגבורה היהודית שעולה מן ההתיישבות תרד אז מן הפרק כמתחרה רוחני. או אז – כך מייחלות אותן אליטות – תואיל הרוח הזאת להתמקם בפינה הראויה לה בחברה הישראלית, פינת בית הכנסת.

דווקא ההבנה שההתנתקות מביאה לידי ביטוי מחלוקת הנטועה בעומק נפשו של העם צריכה להוליד פעולה. צריך להבין כי הנכונות להשתלב במהלך ההתנתקות הנה עידוד לתהליך גסיסתה של המדינה כמדינה יהודית, וייאוש מהאפשרות לחזור ולשקם את חיינו כעם אחרי אלפיים שנות גלות.
למותר להוסיף כי אם המדינה תאבד את חדוות הקיום היהודית שלה, לא תיוותר מוטיבציה להתקיים מול הלחץ האדיר של העולם הערבי הרואה בה אויב, והעולם המערבי הרואה בה לכל הפחות מטרד, כך שוודאי מדובר גם על סכנה גשמית ממש.

דווקא גדולי התורה הם החושבים לטווח ארוך, והם שהציגו עמדה יהודית חזקה. דקדוקם בפרטי ההלכה הביא לכך שאהבת ישראל שלהם לא תתפשט למקומות שאינם ראויים.
סירוב הפקודה ההמוני יאלץ את הצבא להפעיל את חייליו כאנשים חושבים ונכונים לפעולה, וצפוי להפיח רוח חדשה בעם, רוח שתיתן אומץ וכוח מחודש, בתקווה להמשיך וללכת קדימה בדרך העולה בית אל.