גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 126ראשיהפצה

יש ראיס אין פרטנר - בגליון השבוע

הראיס החדש מעדיף אינתיפאדה בסגנון הישן, עם אבנים ובקבוקי תבערה. אבל למרות התנגדותו למאבק מזוין, אין לו שום כוונה להילחם בטרור.
13/01/05, 00:00
חגי הוברמן

הוא לא יוותר על חלוקת ירושלים, וכפליט לשעבר לא יתפשר על תביעת השיבה. ההצהרות הקיצוניות במערכת הבחירות שלו היו המשך עקבי להשקפות הקיצוניות שביטא בעבר. אבו מאזן בנעלי אבו עמאר

לפני שלושה שבועות בלבד, בשבת י"ג טבת (25.12), פתח אבו-מאזן רשמית את מסע הבחירות שלו, שהוביל אותו השבוע ללשכת הראיס כיורשו הרשמי של יאסר ערפאת. ההנהגה הישראלית עוד היתה שבויה באותם ימים בהתלהבות מאישיותו של אבו-מאזן, ה'מתון' והשקול, שונא האינתיפאדה. כמו הבורבונים, שלא למדו דבר ולא שכחו כלום, גם אצלנו חזרה על עצמה הטעות שאפיינה את מנהיגי ישראל, בעיקר משמאל, לכל אורך תהליך אוסלו: התעלמות מהתבטאויותיהם הפומביות של המנהיגים הפלשתינים.

אבו-מאזן עצמו תרם את חלקו באותו יום להתפכחות הישראלית, כשנאום הבחירות הראשון שלו, באל-בירה, נשמע כאילו יצא ישירות מפיו של ערפאת. הנואם אמנם היה מגולח למשעי וגם לא חבש כאפיה לראשו (בהמשך מסע הבחירות שלו החל אבו-מאזן לעטות את הכאפיה הערפאתית המפורסמת לצווארו) אבל התוכן דמה להפליא לזה של הראיס המנוח.

"על ישראל לצאת מהשטחים שכבשה ב-1967, ואיננו יכולים להתפשר על ירושלים", הכריז אבו-מאזן, כשהוא מבטיח לתומכיו להילחם לפתרון בעיית הפליטים ונגד המשך הקמת גדר ההפרדה. "אני אומר לאח הסמל (ערפאת): דבריך במועצה המחוקקת מהווים צוואה קבועה ומחייבת עבור כולנו... אנו יודעים שהאחרים אינם מעוניינים שיהיה לנו ביטחון, הכיבוש אינו רוצה שנהיה שבעי רצון, ולכן טווה סיפורים, אגדות, שקרים ואמתלות כדי לבצע נגדנו הרג והרס, אך אנו עומדים איתן על אדמתנו..."

כאן עבר אבו-מאזן לנושא האסירים, אחד הנושאים הכואבים לו אישית מאז הואשם בהפקרת המחבלים הכלואים בישראל בהסכם וויי עם נתניהו: "אנחנו רוצים שכל האסירים יהיו אסירים לשעבר, ובראשם מרוואן ברגותי, חוסאם חדר, עבד אל-רחים מלוח, אבו-עוואד ואחרים... יש לשחרר את כל האסירים... השלום וסוגיית האסירים כרוכים זה בזה, אין הבדל ביניהם"

ואבו-מאזן סיכם: "איננו חזקים צבאית ולא כלכלית, אין בידינו נשק... אין מנוס מסיום הכיבוש... פירוש הדבר שלא ייעשו ויתורים בירושלים... ולמה הם לא נסוגים מההתנחלויות באריאל וגוש עציון?" האזכור של שני מקומות אלו דווקא, אריאל וגוש עציון, לא היה מקרי: היה בכך איתות משמעותי הן לשרון והן לשמאל הישראלי, המאמינים כי בכל הסדר קבע יצליחו לשמור על 'גושי התיישבות' שנמצאים בקונצנזוס, כמו גוש עציון וגוש אריאל.

החץ הזה כוון הן לאריאל שרון, המנופף במכתב בוש שבו לכאורה יש הכרה ב'גושי התיישבות', והן ליוסי ביילין, המנופף בהישג דומה ב'הבנות ז'נבה' שלו עם יאסר עבד-רבו. בעבר, כזכור, טען ביילין שההישג הזה שייך דווקא להבנות שהשיג ב'הסכם ביילין-אבו-מאזן'. אבו-מאזן קבר בנאומו את ההבנות הללו סופית.

המועמד העקבי
הנאום המתלהם הפתיע את ישראל, שלא בצדק. אם ישנו דבר המאפיין את אבו-מאזן, זו עקביות. כל הדברים שאמר אבו-מאזן בנאום הפתיחה שלו, הוא כבר אמר או כתב בעבר. גם דבריו השליליים וגם החיוביים-לכאורה – ההתנגדות לאלימות בנשק חם. מי שעוקב אחריו לא היה צריך להיות מופתע. העמדות שהשמיע לא היו תעמולה לצרכי פנים; הם העמדה העקרונית של אבו-מאזן, ולא מהיום.
ב-23.12, יומיים לפני פתיחת הקמפיין הרשמי שלו, כשהוא מברך על הבחירות המוניציפליות ברמאללה, העלה אבו-מאזן את ירושלים על ראש שמחתו כשהכריז: "אנו תקווה לראות את דגל המדינה הפלשתינית העצמאית מתנוסס מעל חומות ירושלים, כנסיות ירושלים ומסגדי ירושלים... אנו מודעים לכך שחירות הדמוקרטיה הפלשתינית מתחילה בסיום הכיבוש, נסיגת ישראל מהשטחים שכבשה ב-1967 וחזרה לתהליך השלום, על בסיס עקרונות הסדר הקבע המקפלים בחובם את הזכויות שאף אחת מהן לא תקופח, לרבות הקמת מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים ופתרון צודק לבעיית הפליטים על בסיס החלטה 194".

הכרזתו של אבו-מאזן, "לא נתפשר על ירושלים", הלמה להפליא מאמר פרי עטו אשר התפרסם ביומון 'אל-חיאת' בנובמבר 2000, זמן קצר אחרי פרוץ מלחמת אוסלו, שבו כתב: "עמדתנו בנושא ירושלים נותרה פשוטה ובלתי מורכבת: ירושלים היא חלק מהאדמות שנכבשו ב-1967 והחלטה 242 חלה עליה. היא חייבת לחזור לריבונות שלנו, ואנו נקים עליה את בירתנו. אין מניעה שירושלים המזרחית וירושלים המערבית יהיו פתוחות זו בפני זו וישתפו פעולה בעבודת העירייה".

באותו מאמר התייחס אבו-מאזן גם לנושא הפליטים. וכך כתב: "יש לציין בעניין זה, וזה גם מה שהבהרנו לישראלים, שזכות השיבה משמעותה שיבה לישראל ולא למדינה הפלשתינית, משום שאדמות הרשות הפלשתינית, שבעתיד יהיו מדינת פלשתין, לא היו הצד שגירש פליטים, אלא דווקא הצד שקלט אותם. אין אפילו פליט אחד שיצא מעזה, חברון ושכם. כל תושבי הערים האלה נשארו בהן וקלטו פליטים מהשכנים, עד ששבעים אחוזים מתושבי עזה הם פליטים, וארבעים אחוזים מתושבי הגדה המערבית. לכן, כאשר אנו מדברים על זכות השיבה, אנו מדברים על שיבת הפליטים לישראל, משום שהיא זו שגירשה אותם ומשום ששם נמצא רכושם"

הפליט מתכנן לחזור
על עמדה זו חזר באוגוסט 2001, בראיון לעיתון 'אלאיאם' במלאת שנה לשיחות קמפ-דיוויד: "יש לך ארבעה מיליון פליטים, שכולם יצאו מאדמת פלשתין ההיסטורית וזכותם לשוב לבתיהם. איננו מחייבים את הפליטים לשוב, אבל אם חלקם ירצו לשוב, הם חייבים לשוב. הדבר ייעשה בהסכם בינינו לבין הישראלים... דמיין לעצמך שכל הפליטים ישובו לגדה המערבית ולרצועת עזה. זהו דבר בלתי הגיוני".
גם כאן מפגין אבו-מאזן עקביות. בביקורו בלבנון ב-9 בדצמבר, מול אלפי פליטים המתגוררים זה עשרות שנים במחנה אלרשידיה שבדרום לבנון, הבטיח אבו-מאזן לדבוק בזכות השיבה אל אדמתם. אבו-מאזן אמר בנאום מאולתר: "נשבענו לו (לערפאת), כי עקרונותיו הנם צוואה שחובה להוציאה אל הפועל. ינוח אחינו הגדול על משכבו בשלום! אנו נשלים את הדרך".

עוד בהיר יותר היה אבו-מאזן בדברים שנשא באזני הפליטים במחנה עין אל-חילווה בלבנון, דרך הטלפון, ביום שישי לפני שבועיים: "נמשיך בתהלוכת המאבק למען הקמת המדינה הפלשתינית העצמאית ובירתה ירושלים... הנוכחות שלכם בלבנון היא זמנית, עד לחזרתכם למולדת". ובעצרת בחירות בעזה ביום שני שאחר-כך הוא מכריז: "לעולם לא נשכח את זכויות הפליטים. לעולם לא נשכח את הסבל שלהם. בסופו של דבר הם יממשו את זכויותיהם. יום יבוא והם ישובו הביתה".

זו עמדתו הקבועה בנושא הפליטים. היא יותר קיצונית מעמדת ערפאת, וגם זה לא מפתיע. אבו-מאזן, בניגוד לערפאת, חווה את חוויית הפליטות על בשרו, כמי שנמלט מביתו בצפת. מי שמאמין שניתן יהיה להגיע עם אבו-מאזן להסדר קבע שכלול ויתור פלשתיני על הבאת אלפי פלשתינים לכפרים הנטושים בגליל ובמקומות אחרים, ראוי שיתפכח.

דגל פלשתיני על חומות ירושלים
גם בקריאתו להפסקת האלימות לא חידוש בעמדת אבו-מאזן. אבו-מאזן קורא מזה שנתיים להפסיק את מלחמת אוסלו, "האינתיפאדה הצבאית" כלשונו, ולעבור להתקוממות עממית. ירי ומרגמות – לא. אבנים ובקבוקי תבערה – בהחלט. בראיון לעיתון הכוויתי 'אלזמן' לפני שנתיים וחצי אמר אבו-מאזן: "מה האינתיפאדה יכולה להשיג? האם היא השיגה עצמאות? 'מאזן אימה' או 'מאזן דמים' אינם חשובים לי. האם האינתיפאדה שיחררה את ירושלים, בלמה את ההתנחלות והביאה את המדינה? כעבור עשרים חודש נגמרו ההישגים. הרשות הפלשתינית הגיעה לסוף הדרך, ואולי גם בעזה. האינתיפאדה יכולה לירות, אך לא להשיג ניצחון". על העמדה הזו חזר פעמים רבות.
אבו-מאזן שב והסביר את עצמו בפגישה עם אנשי עסקים באל-בירה ב-26.12: "כשאני אומר לא לאינתיפאדה הצבאית, יש מי שמבין זאת כאילו אני נגד האינתיפאדה. לאינתיפאדה של 88' היה הד בכל העולם. זו היתה אינתיפאדה פוליטי וחברתית – אינתיפאדה שביטאה את רחשי לבו של כל פלשתיני. אך שימוש בנשק הוא בלתי אפשרי, כיוון שכך איננו יכולים להבהיר את עצמנו. הגענו לשלב שבו העולם רואה את שרון כאיש של שלום ואנחנו טרוריסטים. לא ניחלץ מהרושם הזה אלא אם נשיג שלום בדרכים של שלום, תוך שימת דגש על זכויותינו, שעליהן לא נוותר".

יומיים אחר-כך הכריז אבו-מאזן בעצרת תמיכה ביריחו: "עלינו לעמוד זה לצד זה על מנת לגרש את הכיבוש השנוא מעל אדמתנו... האויב היחיד שלנו הוא הכיבוש, זהו האויב של כולנו... האסירים הם לוחמי החופש... לא נוותר על שעל מאדמתנו... לא נשקוט עד שכל נער ונערה מבני עמנו יניפו את דגל פלשתין מעל המסגדים והכנסיות של ירושלים – בירת מדינת פלשתין העצמאית".

על המשפט הערפאתי הזה חזר ביום ראשון שעבר, בביקור במחנה הפליטים ברפיח במסגרת קמפיין הבחירות שלו: "היום אנו מציינים 40 שנה למהפכה שהתחיל ערפאת. היא תימשך עד שכל ילד וילדה פלשתיניים יוכלו להניף דגל פלשתיני על חומות ירושלים וצריחי מסגדיה".

חבר של המבוקשים
את אחת ההתבטאויות החריפות נגד ישראל השמיע אבו-מאזן ב-4 בינואר בפני אלפי פלשתינים בחאן יונס, כאשר הגדיר את ישראל כ'אויב הציוני'. היה זה אחרי ש-6 פלשתינים נהרגו מירי צה"ל. "אנו מתפללים לעילוי נשמתם של השהידים שנהרגו היום מטנקים של האויב הציוני בבית לאהיה", אמר בעקבות הירי. הביטוי הזה, 'האויב הציוני', הוא חלק מטרמינולוגיה המוכרת בארגונים כמו חיזבאללה או חמאס, או בקרב מדינות קיצוניות כמו לוב או עיראק של סדאם חוסיין.
עוד לא התאוששה מדינת ישראל מהכרזותיו של אבו-מאזן, וכבר פורסמה תמונה שלו, בבחינת "תמונה אחת שווה אלף מילים". זה היה ביום חמישי לפני שבועיים. אבו-מאזן צולם נישא על כתפי אנשיו של הרוצח המבוקש זכארייה זביידי בג'נין, כשזביידי לצדו והשניים מחייכים בכל פה. בעצרת כינה אבו-מאזן את 'העמידה האיתנה' של החמושים בג'נין 'ג'נינגראד'. את דעתו על המחבלים המבוקשים, כמו ידידו החדש זביידי, הביע בהכרזה: "כשאנו תובעים ביטחון, אנו תובעים זאת עבור אנשינו, לרבות אחינו המבוקשים, שגם הם ראויים לחיים של ביטחון ושלווה".

יומיים אחר-כך הכריז אבו-מאזן בעצרת בחירות ברפיח: "לא נשכח את המבוקשים על-ידי ישראל. הם הגיבורים הנלחמים למען החופש. האסירים בבתי הכלא של הכיבוש אינם פושעים או רוצחים, אלא לוחמי חופש. אנו יודעים שהדרך לא רצופת ורדים; האויב שלנו הוא קשה עורף ורע מזג. אין לנו מנוס מהקרבת קורבנות ופעילות נמרצת. עלינו לחצוב בסלע עד שנשיג את זכויותינו... איש לא יוכל לומר שדרישותינו להקים מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים ומציאת פתרון צודק לפליטים על-פי החלטה 194 חורגות מהזכויות המוקנות לנו".

כדאי לציין כי בעצרת בחירות בדיר אל-בלח ביום ראשון שעבר, 2.1, שבה הכריז כי "ירי הטילים (הקסאמים והפצמ"רים) חסר תועלת", הוא התנשק והתחבק עם מחמוד משאבאת, אחד ממפקדי ועדות ההתנגדות העממית, שביתו נהרס בספטמבר 2002. למשאבאת מיוחסת מעורבות בפיגוע נגד טנק המרכבה ליד נצרים.

אם נאומים אפשר לקבל כפליטת פה (הגם שכל-כך הרבה פליטות פה ודאי אינן מקריות) לא פחות חמור היה המצע שאבו-מאזן פרסם לקראת הבחירות. המצע, "תכנית העשייה הלאומית", מכיל 14 סעיפים: 6 מהם נוגעים במישרין בתהליך המדיני עם ישראל, והיתר נוגעים בעיקר בענייניה הפנימיים של הרשות (רפורמות בתחומים שונים, היחס לדור הצעיר בתנועה וכו'). אבו-מאזן חתום אישית על המצע, במילים: "ההבטחה היא ההבטחה, השבועה היא השבועה". גם המשפט הזה נכתב במיטב המסורת של קודמו – יאסר ערפאת.

כמו בנאומיו, אבו-מאזן קובע גם במצע הבחירות שלו את הפסקת כל צורות ה'תוקפנות' הישראלית כתנאי לכל מו"מ עתידי, ומציב את סוגיית שחרור האסירים הפלשתיניים בראש האג'נדה הלאומית. הוא שב ומדגיש את הצורך ברשות שלטונית אחת ונשק לגיטימי אחד. על המבוקשים אמר: "נפעל לקלוט אותם במסגרות הרשות ואש"ף". המטרה, הוא כותב במצעו, היא מימוש הזכויות הלאומיות הקבועות של העם הפלשתיני, סיום הכיבוש בשטחי 67', הקמת מדינה פלשתינית עצמאית ומציאת פתרון צודק לפליטים על בסיס החלטה 194 ופסגת ביירות מ-2002". הוא מבהיר: "אנו מדגישים את התנגדותנו לכל הסכם בשלבים או הסכם ביניים". עוד עולה מהמצע, כי הרשות תפעל לחיזוק האחדות הלאומית, כשאש"ף ימשיך בהובלה.

האסירים: גיבורים ואבירים
במצע בולטים בהיעדרם שני היבטים חשובים: אבו-מאזן אינו מדבר על הפסקת ההסתה ואינו מגנה בצורה מפורשת את הטרור הפלשתיני. אדרבה, הוא מעניק לאסירים, העצורים בין היתר בגין פעילות טרור נגד ישראלים, את התואר "גיבורים ואבירים". הפסקת ההסתה וגינוי הטרור, להזכיר, הם שני תנאים בסיסיים מבחינתה של מדינת ישראל לחזרה לשולחן המו"מ.

באשר לאינתיפאדה, גם כאן אבו-מאזן קורא להמשכה, אך בצורה של אינתיפאדה עממית, במטרה למצותה להגברת הפעלת הלחץ על ישראל. גם במצעו יוצא אבו-מאזן, למעשה פעם נוספת, נגד האינתיפאדה הצבאית.

אבל ראוי שלא נשגה באשליות: אבו-מאזן אינו מתכוון לתת ביטוי מעשי לעמדתו זו. הוא לא יילחם בחמאס ולא בשום ארגון טרור אחר, ולא יפרק אותם מנשקם. אדרבה, הקו שאימץ לעצמו מאז החל במסלול הירושה הוא הידברות והבנות עם כל הפלגים הפלשתינים, כולל הקיצוניים ביותר, שבהם יוגדרו האסור והמותר בנושא המשך מלחמת הטרור. מלחמה פנים פלשתינית לא תהיה כאן.