גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 126ראשיהפצה

על דעת עצמי

13/01/05, 00:00
אבי סגל

החיים ללא הווה

"ג'וליוס נד בראשו בעצב. אמנם מעולם לא נהג להתענג על הרגע, מעולם לא נאחז בהווה, מעולם לא אמר לעצמו, 'זהו זה, זו השעה, זה היום – זה מה שאני רוצה!'... לא, כל ימיו האמין שהבשר העסיסי ביותר של החיים טרם נמצא, ותמיד חמד את העתיד – את הימים שבהם יהיה בוגר יותר, נבון יותר, גדול יותר, עשיר יותר. אז פרצה המהומה, ימים של היפוך גמור, דה-אידיאליזציה פתאומית ומהפכנית של העתיד, וראשיתו של געגוע כואב למה שהיה פעם".
(מתוך 'הריפוי של שופנהאואר', רב המכר האחרון של ארווין יאלום. אגב, אף שהוא כולל פילוסופיה למתחילים ופסיכותרפיה למתקדמים, זהו ספר מרתק ובכלל לא כבד. אבל זאת לא הסיבה להופעתו מעוררת התהיות כבר בתחילת המדור. בסך הכול רציתי להראות שאנו לא מרוצים מההווה שלנו).

תיאורייה ישר מהתנור

עם מזג אוויר חורפי – קל יותר להתמודד מחוץ לבית. האביזרים הנדרשים פשוטים למדיי: מעיל, מטרייה, צעיף, כפפות ומגבוני טישו – עם או בלי אנטי-וירוס (ע"ע חמסה עלינו). אבל בתוך ביתנו, החורף הקר יוצר קונפליקטים פיזיים ונפשיים כמעט בלתי פתירים. הרצון לחמם את גופנו מתנגש בצורך לנשום אוויר צח; הפחד שלנו מרטיבות נאבק קשות בחשש מהתייבשות; והחולים שבינינו אינם יודעים אם לסגור חלונות כדי לשחרר זיעה מהגוף או לפתוח אותם כדי לשחרר חיידקים מיותרים מהחדר.
וכך יוצא, שאנו מפעילים מפזר חום מול חלון פתוח, לובשים בגדים קצרים מול התנור, ואפילו אוכלים גלידה כשאנו עטופים בגדים חמים מכף רגלנו ועד קדקודנו. הרצונות והתאוות שלנו מתערבבים, מתבלבלים, נעדרים מינימום של עקביות. פעם לנו חם מדי, פעם קר מדי, ולעתים גם זה וגם זה. מעניין יהיה לחקור פעם כמה זמן מחיינו מוקדש לכיוון הטמפרטורה, לחיפוש אחר לבוש מתאים לעונה ולפתיחה והגפה של תריסים וחלונות. מעניין יותר יהיה לחקור כמה זמן מחיינו אנו מפסיקים להתמודד עם מזג האוויר ופשוט נהנים ממנו, כאן ועכשיו. נדמה לי שהמחקרים יראו, כי אנחנו לא מרוצים מההווה שלנו.

ניקוי שטח

בעת שירותי הסדיר, קיבלה המחלקה שלנו הוראה לנקות את שטח האוהלים. ידענו כי אין מה למהר: אם נסיים את העבודה מוקדם, כך אמרנו זה לזה, נזכה בבונוס מיוחד – לנקות גם את השירותים. חייל אחד ממחלקתנו חשב אחרת, ובמהלך עבודות הניקיון הפגין מאמץ ראוי להערכה. הוא האמין כי ככל שיתאמץ, כן יתקצר סבלו, והוא יגיע אל המנוחה ואל הנחלה. בגלל אותו חייל, שהתעסק כל הזמן בעתיד במקום ליהנות מהעבודה הקלה שהיתה לנו, קיבלנו בסופו של דבר גם את הבונוס הריחני של ניקוי אסלות וכיורים. זה מה שקורה כשאנו מחפשים קיצורי דרך לעתיד, כשאנו לא מרוצים מההווה שלנו.

התנתקות מן העכשיו

כל הכרעה פוליטית, כל צעד מדיני או כלכלי, כל פעולה צבאית – הכול נקבע לפי המחשבות על העתיד. אנו מייחלים לשקט, לביטחון, לשלום. אנו מאמינים כי אם נעשה כך וכך, יהיה לנו טוב. שמחר יהיה טוב יותר מאשר היום.

מעבר לכל האידיאולוגיות הגבוהות, תוכנית ההתנתקות, ואלו שהיו לפניה ויהיו אחריה, נוצרו מתוך חוסר היכולת שלנו להתמקד בהווה, להבין שגם היום יש לנו חיים. מבט מפוכח על ההווה היה מבהיר לנו כי מצבנו אינו רע כל כך. הפיגועים פחתו, מלחמות של ממש עם שכנותינו אין לנו, ובעצם, רובנו הגדול חי את חייו כרגיל. גם היישובים ביש"ע, כולל אלה הסופגים טילים ומעשי טרור, ממשיכים להתפתח, ליצור ולבנות. יש שם דאגה לעתיד, אבל גם הכרה בחשיבותו של ההווה, בלהיות כאן ועכשיו.
מי שרוצים להתנתק מכל זה, מי שרוצים להרוס ולגרש - אלה אנשים שרע להם היום, כי הם חיים בעתיד בלבד. הטרגדיה היא, שאפילו אם העתיד יגשים את הפנטזיה שלהם, הוא לא ישפר את הרגשתם הכללית. ברגע שחלומם יוגשם, הוא יהפוך להווה, ואז הם יבטלו אותו בשביל העתיד שיבוא אחריו. אבל סביר יותר להניח, כי תקוותם לעתיד תתבדה, ואילו ההווה יהפוך לנוסטלגיה, בדיוק כפי שקרה אחרי אוסלו. איך כותב יאלום: "אז פרצה המהומה, ימים של היפוך גמור, דה-אידיאליזציה פתאומית ומהפכנית של העתיד, וראשיתו של געגוע כואב למה שהיה פעם". קודם חיים בעתיד, ואחר כך בעבר. ככה זה כשאנו לא מרוצים מההווה שלנו.

חמסה עלינו

א. מספר התושבים היהודים בחבל עזה עלה בכמעט 5 אחוזים בתוך שישה חודשים. האם השמאל, שתמיד אומר כי 8000 איש לא יקבעו למדינה שלמה, יתחיל לפחות לעדכן את המספרים?
ב. עשה לי את השבוע: "המילה שנאה לא קיימת באוצר המילים הדי כבד שלי" (יהונתן גפן מצטנע במכתב גלוי למתנחל צעיר, מעריב שבת)
ג. והנה המילה האחרונה בעולם הטישואים: 'קלינקס אנטי וירוס'. תמורת מחיר מופקע בעליל אפשר לרכוש בחנויות את חבילת הטישו, שעליה כתוב: "משמיד 99.9 אחוז מהווירוסים הנספגים בטישו". איזה יופי, עכשיו נוכל לנגב את האף ואחר כך למרוח את התוצרת על אנשים אחרים בלי שום חשש.
ד. אף שתוכנית הריאליטי 'השגריר' הצליחה להתגבר על פתיחה צולעת ולעורר עניין, נדמה שהמשחק הטלוויזיוני הזה די מכור – קשה להאמין שמי מהמתמודדים יצליח לנצח את איתן, היחיד בחבורה שנהנה מהיכרות מוקדמת עם מצלמות הטלוויזיה.
ה. ואגב, באותה תוכנית הופיע רגע טלוויזיוני מכמיר לב, כשחברת צוות השופטים רינה מצליח הציעה למתמודדת יעל בן-דב לחייך יותר. באותו רגע, הופיע על פניה של יעל חיוך מהסוג שהופיע על פניהם של נחקרי אינקוויזיציה בעת שהחוקרים עקרו את שיניהם התותבות.

יודע את מקומי

"מהר לקרוא לרופא, אמבולנס, בית חולים!" זעקתי כשהבחנתי בידיו של בני הפעוט, כשזה חזר עם אמו מהפעוטון.
"תירגע, אלה רק צבעים", אמרה הזוגה והורידה את בננו מידיה. היא שלפה מתיקה צרור דפים עבה במיוחד והגישה לי. "הנה העבודות שהוא עשה בגן".
"לילד שלנו יש כבר תיק עבודות?" תהיתי בחוסר אמון והצצתי בדפים. היו בהם כל מיני ציורים פשוטים ואותיות דפוס מודבקות, שעם כל הערכתי לכישוריו של בני יחידי, יש להניח כי לא היה לו שום קשר אליהם. מלבדם, היו כל הדפים מוכתמים בכמות בלתי נסבלת של לכלוכי צבע, אם כי צריך לומר שידיו של היורש היו צבעוניות הרבה יותר.
"אני לא רואה היכן הציורים", אמרתי. אשתי הצביעה על כתמי הצבע שמילאו את הדפים. "הנה, נכון יפה?"
בחנתי את הכתמים בעיון. אין ספק שמבין שני הוריו, קיבל הילד את כשרון הציור של אביו. אמנם כמות הכתמים הזכירה יצירות של פיסארו, אבל קשה היה לבנות על העבודות האלו בהקשר של הרשמה למגמת אמנויות. אלא שלאם הגאה זה כלל לא הפריע. "בעיניי הוא מצייר מאוד יפה", אמרה, לקחה את הצייר הצעיר אל הכיור בחדר האמבטיה והחלה לנקות את ידיו.
"את צוחקת איתי, נכון?" ניסיתי.
"וזה עוד כלום לעומת מה שהוא צייר על הפרצופים של התינוקות האחרים בגן", אמרה.
"עכשיו אני מבין למה תמיד הוא מנסה לקשור את הילדים בחבל ולתלות אותם על הקיר", מלמלתי. אחרי רגע התעשתתי. "אז מתי התערוכה?"
"סליחה?"
"מתי אנחנו עושים לו תערוכה?" שאלתי. היא יצאה מחדר האמבטיה והביטה בי. הפעוט נעמד על הקרקע והחל לכרכר סביבה ללא הרף.
"קודם שהידיים שלו יהיו נקיות", היא ענתה, ונשימותיה הכבדות העידו על המאמץ שבשטיפת הידיים. "אז אתה יכול להירגע – זה כנראה לא יקרה בחודש הקרוב".