בשבע 127: מחסור בזמן

חגי סגל , י' בשבט תשס"ה

מחסור בזמן

מאז החתימה על הסכם אוסלו חלפו כבר 4154 ימים, ובכל זאת השמאל מאמין שהרשות הפלשתינית זקוקה לעוד כמה ימי חסד כדי לחסל את הטרור.

המורדים 95'

תראו מי שמדבר, התרעם השבוע הרל"ש והעיתונאי איתן הבר. במאמר ב'ידיעות אחרונות' הוא הזכיר את הצבעתם של אביגדור קהלני ועמנואל זיסמן, פורשי מפלגת העבודה, נגד הסכם אוסלו ב', ותהה מדוע הימין לא נזעק אז לגנות אותם על מעילה באמון וגניבת קולות כפי שהוא תוקף היום את שרון. "כאשר ההצבעה תואמת את רצונם, יודעים ראשי יש"ע לשתוק", כתב הבר.

עם כל הכבוד, המשל אינו דומה לנמשל. קהלני וזיסמן אינם תואמי שרון או נודלמן, ודאי לא תואמי אלכס גולדפרב וגונן שגב. הם הפרו בשעתם משמעת סיעתית מפני שהסיעה עצמה סטתה ב-180 מעלות מהתחייבויותיה לבוחר. ערב הבחירות 92' נשבע מועמד העבודה לראשות הממשלה, יצחק רבין, שלא לרדת מרמת הגולן. במצע המפלגה הובטח מפורשות, שהגולן ויישוביו יישארו בידי ישראל "גם לעת שלום". אבל, כזכור, זמן קצר אחרי הבחירות נעתר רבין לוותר על כל הגולן תמורת שלום, והוויתור הזה קומם את קהלני וזיסמן עד כדי פרישה ממפלגתם.

כשהובא לכנסת הסכם אוסלו ב', שגם הוא ביטא סטיה דרמטית ממצע העבודה ב-92' (היא התחייבה לא להקים מדינה פלשתינית), לא חשו קהלני וזיסמן חובה מוסרית ליישר קו פרלמנטרי עם מפלגתם. הם האמינו שהצבעתם נגד ההסכם הולמת יותר את הרצון המקורי של בוחריהם. לכן כל השוואה בינם לבין גולדפרב ושגב איננה אלא שרבוט מלים דמגוגי. קהלני וזיסמן היו מגדלור של נאמנות אידיאולוגית באוקיינוס שורץ רמאים.

פליני זה כאן

אפילו החיים הפובליציסטיים מכילים הפתעות. לפני כמה שבועות פרסמתי ב'מעריב' מאמר תמיכה באמירה של נשיא האוניברסיטה העברית, פרופ' מנחם מגידור, נגד סבסוד ממלכתי של כל המקצועות האקדמיים. חיוויתי את עניות דעתי, שבמצב גרעוני אין מנוס מסבסוד סלקטיבי של הפקולטאות, על פי הצרכים הלאומיים, והבאתי דוגמאות טריות אחדות לעבודות דוקטורט שאפשר לוותר עליהן עד לסגירתו של אחרון בתי התמחוי במדינה. למשל: "תכשיטי הכלה היהודיה בתימן", "סוביניון בלאן או קברנה סוביניון, עולם היין כפרקטיקה תרבותית של המעמד הבינוני החדש בישראל", וגם "אינטרטקסטואליות בקולנוע של פדריקו פליני".

והנה, כמה ימים אחרי פרסום המאמר מתקשרת אלי אישה, מזדהה כדוקטורנטית של פליני, ומוחה בעדינות תקיפה על דברי הכפירה שלי בנדון. כאדם נאור שאינו חף מדעות קדומות סברתי לתומי שהיא מצלצלת מאזור חיוג שנקין או ממגזר פרו קולנועי אחר, אך מיד התברר שהפעם, באופן נדיר כמובן, אני טועה בגדול: היא חברה ותיקה בגרעין הקשה של המתנחלים.

היא מלמדת בחוג לתאטרון באוניברסיטה העברית, ומתפרנסת שם בקושי. בעבר עבדה כאוצרת במוזיאון ישראל. היא הפלינילוגית היחידה בארץ. מלבדה איש לא חוקר כאן את יצירותיו של הבמאי והצייר האיטלקי הנודע, יצרן האבסורדים, שסרטיו המפורסמים 'לה דולצ'ה ויטה' ו'שמונה וחצי' נחשבים לאבני דרך בעולם הקולנוע. בתוקף התמחותה היא סרקה כבר את כל סרטיו, נברה בספריה הפרטית שלו באיטליה, והרצתה בכנס חשוב לזכרו בסיאטל, ארה"ב. "הדוקטורט על חשבוני", היא מוכיחה אותי, "המדינה לא משקיעה שקל".

גם המנחה שלה, פרופ' יהודה מורלי, הוא מתנחל (אלון שבות), אך שאר המגזר אינו מגלה התעניינות גדולה בפליני, שאילו האריך ימים אולי היה עושה סרט הזוי על המתנחלת שכל-כך מתעניינת בו. "אין לי עם מי לדבר על הדוקטורט שלי בדולב, ובכלל קשה לעשות דוקטורט כשאתה גר בהתנחלות, כי אין עוזרת והחיים קשים. אני כותבת אותו בלילות, כשלילדים אין דלקות אוזנים".

- אז בשביל מה לך?

"זה מה שאני אוהבת לעשות. אני לא חושבת שמתנחל צריך להפנות עורף לכל תחום אחר של החיים. לדעתי, עצם העיסוק שלי בתחום כזה מחזק באופן עקיף את מפעל ההתנחלויות, כי זה מוכיח בחוץ שהמתנחלים אינם יצורים חד ממדיים".

- האם יש איזשהו קשר אחר בין המגורים שלך כאן לבין העיסוק שלך בפליני?

"מי יודע, אולי זו דרך לטיפול בחרדות".

קולות מהחלל החיצון

האסטרונום המחונן יוהאן קפלר, שהכניס המון סדר לרקיע, האמין כל ימיו כי הכוכבים הם כלי נגינה מופלאים אשר יוצרים יחדיו קונצרט קוסמי תמידי. ברבות הימים והמחקרים התברר שהוא טעה בעניין הזה, והחלל החיצון הינו מקום שקט למדי. ובכל זאת, השבוע, לראשונה מאז המפץ הגדול, נקלטו בכדור הארץ כמה צלילים משם. רכב החלל הויגנס, שנחת בשבת על הירח הקפוא טיטאן, אחד משומרי הראש הנצחיים של שבתאי, צוייד במיקרופון ובאמצעותו שודרו הנה קולות של סופות רעמים מהכוכב הנידח. כל גולש אינטרנט יכול להאזין להם באתר של סוכנות החלל האירופית ולחוות חוויה שקפלר היה נותן כל הון שבעולם כדי להתענג עליה.

ביד חזקה

תשמע, מוכרחים להיכנס בהם. המצב לא יכול להימשך ככה.

שטויות. כוח לא פותר בעיות כאלו.

פותר, וואלה, פותר. אתה לא רואה שהם צוחקים עלינו בעיניים, עושים מה שהם רוצים?!

כבר ניסינו הכל, ולא עזר.

עוד לא ניסינו כלום. צריך להפעיל אגרוף ברזל, לנתק להם את החשמל, לשבור את העצמות שלהם.

אני בכל זאת מעדיף לדבר. בכוח לא נגיע לשומקום.

איתם לדבר? עם החוליגנים האלה? עם האנשים שלא רוצים שום פשרה? עד שלא ניכנס בהם בכל הכוח, הם ימשיכו לשגע אותנו. מצידי, אפשר אפילו להפגיז אותם.

זה בניגוד לחוק הבינלאומי, האו"ם יתערב מיד.

האו"ם? מה איכפת לו מהמתנחלים?

סליחה, חשבתי שאתה מדבר על בית חנון.