בשבע 127: על דעת עצמי

אבי סגל , י' בשבט תשס"ה

כה אמר שרון (1) B

"איך אפשר להספיד ילדה בת 19? ילדה שהיא קרבן של ויתור וכניעה לטרור, של חולשת דעת יהודית, של אובדן הרגשת הזכות על הארץ הזאת, של אוזלת יד?... אין מלים קשות מדי כשמעשי הרצח הפכו לחם חוקנו יום יום. כשממשלה בירושלים מוסרת את האחריות לחיי יהודים לארגון טרור פלשתיני... חרף העובדה שההסכם נכשל, ממשיכה הממשלה – שחייבים לסלקה – במאמציה להעביר סמכויות נוספות וחבלי מולדת נוספים...".
(אריאל שרון בהלווייתה של עפרה פליקס הי"ד, שבט התשנ"ה).

אריאל באלון מורה

עשר שנים וחמישה ימים חלפו מאז נרצחה עפרה פליקס בפיגוע ירי. את משפחת פליקס הכרתי בימי ילדותי הקצרים בשומרון, ובין היתר הייתי תלמיד של האם טובה וחבר טוב של האח הבכור יוסי, כיום הרב יוסף פלאי. ואף שחלפו מאז שנים רבות, נסעתי לאלון-מורה כדי ללוות את בת המשפחה בדרכה האחרונה.
זיכרון אחד חזק נחקק בלבי באותו אירוע. ליד בית הכנסת ביישוב נעצרה מכונית גדולה, ומתוכה – בגודל טבעי – יצא ח"כ אריאל שרון, מוקף בחבורת גברים בשחור, כולל הריי-באן. אני זוכר היטב את התחושה המיידית שחלפה בי באותו רגע: 'הוא לא שייך לכאן'. אווירת האבל המשפחתית והמאופקת לא הסתדרה לי עם דמותו הגדולה והגסה של הח"כ מהליכוד.
עד לאותה דקה הייתי עטוף בחבורה נפלאה ואבלה של אנשים ערכיים, צנועים ואהובים. דווקא אריק שרון, מי שנחשב אבי ההתנחלויות וידידם הטוב של ראשי גוש אמונים, נראה אז בעיניי כנטע זר, קר ומנוכר. אולי היה זה זכרון ימית שעורר בי את תחושת האנטי. ואולי כבר אז חדרה בי ההכרה כי הפוליטיקאי שרון הוא לא שותף לדרך או לאבל, לא באמת.

כה אמר שרון (2)

"אני רואה את דור הבנים, דורה של עפרה. הם אינם נופלים מדור ההורים! יש המשך! הם מובילים בהתיישבות, הם מובילים בצבא, הם מובילים באהבת הארץ ובמסירות הנפש! בשבילם הציונות עוד לא סיימה את דרכה".
(א"ש, עדיין באותה הלוויה).

אור בקצה המנורה

הנה סצינה בלתי מבוססת, אם כי לחלוטין לא מופרכת: טלפון בהול של ראשי הזכיינית טלעד למערכת התוכנית 'פגישה לילית'. "השתגעתם לגמרי?" הם נוזפים בעורך, "לפתוח את העונה עם שני אורחים שמאלנים, כשעוד מעט יש מכרז? לא מספיק הסתבכנו בגלל המסמך ההוא שצוחק על הדתיים? תביאו מהר מתנחל, לא סתם אחד אלא מישהו שמתנגד להתנתקות ותומך בסרבנות. ותזהירו את קובי מידן שיתייחס אליו יפה, אם הוא לא רוצה למצוא את עצמו מגיש שוב את 'רואים שש שש' בחינוכית. ברור?!"
כך או אחרת, בשבוע שעבר התארחה ב'פגישה לילית' מנורה חזני – במאית, תושבת חומש ובתו של בני קצובר. כמו במקרה של משפחת פליקס, גם את הקצוברים אני מכיר מגיל 9. בביוגרפיה הרשמית שתהיה לי פעם יצוין, כי החבר המתנחל הראשון בחיי היה יוני, כיום הרב יהונתן קצובר (שימו לב להשפעה הרוחנית שלי על החברים), אחיה של מנורה. את מנורה עצמה לא הכרתי, עד שביום ה' היא הופיעה על המסך הקטן שבביתי.

בפה פעור ובלב מתרונן הבטתי בהופעתה הבוטחת והמרשימה של קצובר-חזני. האמת, זמן רב חלף מאז צפיתי בהופעה טלוויזיונית כה רהוטה מצד ימין של המפה הפוליטית. כבר מזמן לא גנבו לי כל כך הרבה מילים מהפה. כל משפט של חזני היה לעניין, כל הבעת פנים היתה במקום, ובכל רגע נתון היא ידעה מה לומר, ולא פחות חשוב – מה לא לומר. בלא מעט רגעים מצאתי עצמי מאזין לדבריה על יחס התקשורת למתנחלים, רואה קטעים מסרטה התיעודי, ו – איך קוראים לזה? כן, מתרגש.

חזני מצטיירת בעיניי כדוגמה מצוינת לדמות הציוני-דתי האידיאלי: אדם מתלבט, ספקן, שבוחן כל עניין לגופו, ועם זאת – נותר נאמן לעצמו ולא ממהר לבעוט באמונתו וביסודותיו העמוקים. יותר מדי פעמים ראינו צעירים דתיים, שההתחככות שלהם בעולם התקשורת והאמנות הפכה את האידיאולוגיה שלהם על פניה, כאילו השמאלנות וההתחלנות הן חלק בלתי נפרד מההתפתחות האמנותית. קולה הצלול של חזני מוכיח כי אפשר גם אחרת, ומבחינה זאת היא קנתה אותי ואת הזדהותי המלאה. אם כך נראה הדור השני של המתנחלים, כולנו יכולים להיות רגועים.

כה אמר שרון (3)

"הממשלה מקווה שרוח המתנחלים תיפול, שאמונתם תישבר, שירצו לעזוב... אני מכיר אותם למעלה מעשרים שנה, ואני יודע: רוחם לא תיפול, אמונתם לא תישבר. ממשלות ייפלו ויקומו. הם , המתנחלים, יישארו פה לעולם וימשיכו להקים יישובים לתפארת".

חמסה עלינו

א. יודעים מתי ייפסקו טילי הקסאם בשדרות? ברגע שפוליטיקאים יפסיקו להגות את שם העיר בשי"ן ימנית.
ב. טוב, אגיד את זה בעדינות: אולי הגיע הזמן שמספר עיתונאים ימצאו לעצמם מערכת יחסים, במקום לחטט שוב ושוב ביחסיהם של יגאל ולריסה?
ג. לח"כ אריה אלדד וליתר אנשי הימין שאינם עומדים בפיתוי ונעמדים להצטלם אצל השמאלן המניפולטיבי מיכה קירשנר: מגיע לכם, אבל למה זה מגיע לנו?
ד. דימוי מפתיע העלתה אמו של הכדורסלן גילי מוסינזון, כשתקפה את החרם של אוהדי הפועל תל-אביב על קבוצתם. "אם אתה מסוכסך עם הגבאי, לא תבוא להתפלל בבית הכנסת?" תהתה. אני מכיר כמה חובשי כיפות שיגיבו בחיוב על השאלה הזאת.
ה. לכתב הספורט הוותיק אבי סגל: ברכות ואיחולים מכל הלב לרגל המעבר לעיתון מקור-ראשון. אם אתה תוהה מדוע לא קיבלת הרבה איחולים כאלה, זה פשוט מפני שאני קיבלתי אותם. שבת שלום!

יודע את מקומי

אני מנסה לכתוב ספר.
טוב, כבר שנים אחדות אני מסתובב עם המנטרה הקבועה הזאת, אבל הפעם זה רציני. יש לי כבר רעיון כללי, עם התחלה אמצע וסוף, וגם שתי פסקאות ראשונות כמעט שלמות. בראש, בינתיים, לא על הכתב.
זה יהיה ספר קומי עם נגיעות אי-גיון (נונסנס בלע"ז) , שיעסוק כנראה בעולם הרווקים. אלא אם כן הסיפור יתפוס כיוון אחר תוך כדי כתיבה. אל תתפסו אותי במילה: רק לפני שבועיים חשבתי לכתוב אגדה לילדים בסגנון 'הסיפור שאינו נגמר', ולפני חודש הייתי בטוח שזה יהיה ספר מתח בסגנון ג'ון לה-קארה. בכלל, יש מגוון רחב של נושאים וסגנונות בספר שאני לא כותב.

מאז יצא ספרי הראשון ונמכר באלפי עותקים (כולם שוכבים אצלי בבית, אפשר לבוא ולקחת), אני לא מצליח לעבור את המחסום הידוע ולהגיע אל הספר השני. הציפיות שלי מעצמי גבוהות מדי, הזמן קצר מדי, והתמלוגים קטנים מדי. לעתים נדמה לי כי יש רק דרך אחת לכתוב ספר עד הסוף, והיא להתחיל לכתוב אותו מהעמוד האחרון. כל דרך אחרת נראית פשוט קשה מדי.
מה מונע ממני לשבת ולכתוב? אני מניח שקוראים לזה 'הסחת דעת'. זה משהו שסופרים אמיתיים אינם פוגשים בחייהם. סופר אמיתי לא ישחית את זמנו על תשלומי חשבונות, שטיפת כלים או צפייה בטלוויזיה. גם כתיבה לעיתונים, שלא לדבר על הצורך להתפרנס מעבודות נוספות, לא יפריעו לו להגשים את חלום הספר החדש. בזמן כתיבת ספרים, יש לחיות בתוך בועה, בבדידות מזהרת, כמו התבטאות של אבו-מאזן נגד טרור. ובמילים אחרות: רק כאשר הקוראים הנאמנים יגלו שמדור זה נעלם למספר שבועות לפחות, תוכלו לדעת שעשיתי צעד ראשון בכיוון הנכון.