אף פעם לא מאוחר מדי

הרב משה קנטמן, דמות מוכרת לבאי "מרכז הרב" רוקד בחתונות בגיל 85 כאחד הבחורים, וחובש את ספסלי הישיבה כאברך צעיר.

עפרה לקס , י' בשבט תשס"ה

הצעיר היהודי ששרד את השואה בהולנד כשהוא מחופש לכומר פרוטסטנטי, החליט לאחר המלחמה להכיר את יהדותו , שבגללה נרדף וכשהיה בן 48 , עם הרבה אמונה שמחה ודבקות במטרה, הוא התיישב ללמוד והיה לתלמיד חכם , ומורה וחבר לתלמידים הצעירים

חתונה. הזוג הטרי יוצא מחדר הייחוד לקול נגינת התזמורת וצהלות החברים. בעוד רגע יתחיל המעגל הראשון, זה שהמבוגרים נוהגים לעמוד בשוליו: למי שלא מבקר במכון כושר לפחות שלוש פעמים בשבוע אין סיכוי לעמוד בקצב.

בגיל 85 הרב משה קנטמן עדיין לא מרשה לעצמו להיכלל בין ה'מבוגרים'. להיפך. הוא מקפץ ומרקד כאחד הבחורים, וגורם להרבה שמחה לחתן ולשריקות התפעלות מצד הסובבים. עד לפני כמה שנים הוא היה פורש מן הריקודים רק אחרי אחרון הסקסופוניסטים, אבל היום "צריך להסתכל בתעודת הזהות", הוא אומר, ומרשה לעצמו לרקוד 'רק' את הסיבוב הראשון.

הריקוד הזה, כך נדמה, ממחיש את השמחה, האופטימיות והדבקות שלו במטרה, כוחות שמתפרשים על פני כל קורותיו, מהולנד הרחוקה של טרום השואה ועד לדירתו הצנועה, כמעט סגפנית, שמול ישיבת מרכז הרב בירושלים.

סובלנות בסגנון הולנדי

אחרי כמה ניסיונות נואשתי מלבטא את שם עיר הולדתו של הרב קנטמן. "את לא תצליחי", עודד אותי הרב קנטמן, הביט בי בעיניו הכחולות וניסה שוב: "הנ-ג-לו". ויתרתי. מזל שמדובר במדיה מודפסת.

העיר ההולנדית הקטנה שכנה כמה קילומטרים מן הגבול הגרמני, ותושביה, 35 אלף גויים ו-70 משפחות יהודיות, חיו זה לצד זה באחווה הדדית. דמעות עולות בעיניו של הרב קנטמן כשהוא מספר על בית הספר שבו למד, שבו הקפידו בכל מסיבה להזמין כיבוד גם מהאופה היהודי, כדי שליהודים, שהיו מיעוט קטן, יהיה מה לאכול. כלל נוסף היה בבית הספר: בשבתות לומדים רק מקצועות פחות חשובים: "עד היום אני לא יודע להבדיל בין סוגים של ציפורים, כי זה מקצוע שלמדו רק בשבת", הוא אומר וצוחק. הרבה צחוק יהיה כאן, גם בתיאורים שלו על קורותיו בשנות השואה. סוג של נקודת מבט.

עם אמא שבאה מבית דתי ואבא שהלך לבית החרושת גם בשבתות, נאלץ הילד משה לטוות את הקשר שלו ליהדות בעצמו. מגיל 8 הקפיד להתחבר לשמש בית הכנסת, לחלק איתו סידורים ולהתפלל. אביו, שהתנגד לקיום מצוות, התיר לבנו הרך לחבוש קסקט רק בזמן הברכות לפני ואחרי האוכל, אך לא בזמן הארוחה.

"זה היה מצוין", אומר הרב קנטמן. "ככה ידעתי מה אני רוצה ולא בגלל שמישהו אמר לי".

השנים נקפו ומשה קנטמן סיים את חוק לימודיו בבית הספר, לא לפני שחלה במחלה קשה ואושפז בבית חולים באמסטרדם. השנה היתה אז 37'. היטלר כבר היה בשלטון, אך ספק אם מישהו העלה על דעתו מה שעתיד היה להתפתח. ובכל זאת, אחות אחת בבית החולים שהתיידדה עם קנטמן אמרה לו שאם אי פעם הוא יזדקק למסתור, הוא מוזמן להגיע לביתה. משה קנטמן חקק את ההבטחה בזיכרונו, החלים, ושב לביתו.

מלחמה והסתתרות

10 במאי 1940. הגרמנים פולשים להולנד ומשפחת קנטמן נסה לעיר אנצחדה, מתחברת לסב המשפחה ומתחבאת יחד עמו בביתה של משפחה יהודייה אחרת, שברחה מן המקום. "יצאנו מהבית כי היינו בטוחים שבבוקר ייקחו את כל היהודים ויגמרו את כולם מול הקיר". סב המשפחה נפרד מעובדיו בדמעות ושילם להם את המשכורות של החודשיים הבאים. כעבור כמה ימים התברר שהגרמנים אינם מתכוונים להרוג את יהודי הולנד כל כך מהר. משפחת קנטמן חזרה לבית הסב והמשיכה לנהל את חייה משם.

מנהיג הקהילה היהודית המקומית, מר מנקו, התחבר לכומר פרוטסטנטי וביחד החלו להכין תכניות ליום פקודה. השניים ארגנו באופן ממוסד מקומות מסתור ליהודים. מי שרצה להתחבא הלך למשרדו של מנקו בבית הכנסת וקיבל כתובת של משפחה גויה. בעלי בתי החרושת בעיירה, גם הם לא יהודים, תרמו כסף רב כדי לתקצב את היהודים במשך שנות המלחמה. לכל מקום שאליו הגיע הרב קנטמן בשנות המלחמה השיג אותו התקציב החודשי, סכום כסף שעזר לו לקנות אוכל ולנוע ממקום למקום.

בפברואר 41' ערכו הגרמנים את האקציה הראשונה באמסטרדם, ונתקלו בתגובה חריגה מצדם של עובדי הנמל ועובדי העירייה: שביתה. במהלך אותה שנה נסגרה האוניברסיטה מאותו הטעם, ולימודיו של הסטודנט לכלכלה משה קנטמן הופסקו. כיהודי הוא החליט שהגיעה העת להסתתר. ידיד הולנדי נתן לו את תעודת הזהות שלו, ובעזרתה נסע אל אחות בית החולים, דפק על דלתה ואמר לה: "אני כאן". היא אספה אותו אל ביתה, שם שהה לסירוגין כמעט שלוש שנים.

איך אתה מסביר את זה? בכל אירופה הגויים השתתפו בהתלהבות ברציחת יהודים ובהולנד היה יחס שונה לגמרי.

"זה מעניין מאוד. החלוקה היתה לפי מקצועות. בקרב הכמרים 99 אחוזים היו בעד היהודים, וכך גם בקרב הרופאים. לעומת זאת, 70 אחוזים מן השופטים ו-90 אחוזים מעורכי הדין לא היו עם היהודים. גם היום בהולנד, למרות שיש מיליון ערבים והמצב השתנה, ההולנדים עדיין מתנהגים באופן דומה. לפני חודש רצחו שם יהודי, וההולנדים בתגובה שרפו בתי ספר מוסלמיים ומסגדים".

הכומר היהודי

במהלך שנת 45' יצא הרב קנטמן מביתה של האחות הרחמנייה וקיבל מחבר יהודי תעודה שהעידה עליו שהוא פרח כמורה פרוטסטנטי. "אז היתה לי תעודה, יכולתי ללכת ברחוב, אבל מה אעשה כל היום? הלכתי לשמוע דיונים בבית המשפט. יום אחד שפטו בחור אחד שגנב וגזרו עליו ללכת לבית הסוהר. אמרתי לשופט: 'זה בן אדם טוב, ורק בגלל המצב הוא נכנס לבעיות. אני אקח אותו לחדר שלי ואנסה להשפיע עליו לטובה'. השופט הסכים. קיבלתי את הבחור לביתי, ולמחרת הלכתי לקנות מצרכים. כשחזרתי מצאתי את החדר שלי ריק. הבחור פשוט לקח כל מה שהיה בו. חזרתי לשופט, שאמר לי: 'צריך לאסוף ניסיון בחיים'", הרב קנטמן מתגלגל מצחוק. "זה היה הבחור הראשון שטיפלתי בו, ניסיון מוצלח ביותר".

'פרח הכמורה' הצעיר לא התייאש, והחליט לעבוד עם אסירים. הוא הלך אל הכומר של בית הסוהר לקבל ממנו אישור. "הכומר שאל: 'אתה מאמין?' עניתי שכן. 'אתה הולך כל יום לכנסייה?' עניתי 'כן ולא'. ואז הוא הבין הכל". לכומר לא היה אכפת שמדובר ביהודי, והוא התיר לו לעבוד גם עם נוצרים אדוקים. כך נכנס הרב-כומר קנטמן מדי יום לגוב האריות – אל בין שוטרים רבים, תחת זהות בדויה.

גלגולים שונים עברו על הרב קנטמן במהלך שנת 45', ובסופם אף התגורר בביתו של איכר זקן ושימש ככומר קהילתי לכל דבר, כולל העברת דרשות ביום א'.

כאדם שהיה 'כומר' והיום הוא רב, האם אתה רואה חיבור בין שתי הדתות?

"ודאי. ההבדלים הם היסטוריים ולא אמיתיים. הפרוטסטנטים דומים לנו מאוד. הם חיפשו קשר ישיר עם הקדוש ברוך הוא ולא היה להם, אז הם המציאו את ישו, אבל בסך הכל מדובר בחיפוש אחרי קשר. הקתולים הם משהו אחר, הם המקור לכל האנטישמיות".
באחד הימים הגיעה לבית האיכר הודעה ובה נאמר כי אביו של ה'כומר' חולה מאוד, וכי עליו לשוב לעיירה אנצחדה. הרב קנטמן ארז את מיטלטליו המעטים, עלה על אופניים ורכב למעלה מ-120 קילומטרים אל משפחתו. יום אחרי שהגיע לעיר הגיעו אליה גם הקנדים, ועמם הרווחה ליהודי הולנד.

הדרך אל היהדות

"אחרי המלחמה אמרתי לעצמי שסבלתי כל-כך הרבה רק בגלל היהדות שלי, שבעצם לא ידעתי עליה דבר, ואז החלטתי ללמוד", מספר הרב קנטמן. "הייתי התלמיד היחיד בסמינר לרבנים של אמסטרדם. היו כמה רבנים שחזרו מפה ומשם שלימדו אותי". בימים ההם למד הרב קנטמן 18 שעות ביממה. בערבים הוא אכל פולי קפה כדי להישאר ער.

אבל תקופת הלימוד האינטנסיבי לא היתה ארוכה. "הייתי יוצא דופן. לא היו אנשים רבים בגילי שנשארו בחיים, ולעומת זאת היו יתומים רבים שהוסתרו ועכשיו התחילו לחזור. אז הוקמו בתי יתומים, וביקשו שאנהל בית כזה. מהלימוד לא יצא הרבה, אבל אני לא יכולתי לסרב לבקשה".

בתקופה הזו נשא משה לאישה את סיסי, שאותה פגש בהכשרה של בני עקיבא. לשניים היה ברור שעתידם לא יהיה בהולנד, שבה נשארו יהודים מעטים בלבד, חלקם מתבוללים, והם החליטו לעלות לישראל. משפחת קנטמן הגיעה לעתלית, שם קיבל הרב קנטמן עבודה כמנהל חשבונות במפעלי המלח.

כעבור 13 שנים החליטה גברת קנטמן כי היא רוצה לעבור למקום מרכזי יותר. "היא לא רצתה שהבן או הבת, שגדלו בינתיים, יבואו לבקר את הזקנים שלהם פעם בחודש". קנטמן הציע את ירושלים ואשתו הסכימה. המשפחה עברה לירושלים על מיטלטליה וחתוליה. ואז אירע השינוי הגדול.

"באחת השבתות טיילתי מבית הכנסת הביתה, ופתאום באמצע שומקום שמעתי קולות של תפילה. נכנסתי ושאלתי: 'מה זה כאן?' ואז אמר לי אחד הבחורים: 'אתה לא יודע? זה הבניין החדש של ישיבת מרכז הרב'. באתי הביתה ואמרתי לאשתי: 'הדירה הבאה למכירה בשכונה – אנחנו קונים אותה'". כעבור שבועיים עברה משפחת קנטמן לדירה שבה מתגורר היום הרב קנטמן. דירה ירושלמית צנועה שממוקמת בדיוק מול בית המדרש של הישיבה.

שנה וחצי לאחר מכן פרצה מלחמת ששת הימים וירושלים שוחררה. "לקחתי את הפיאט 500 שלי ונסעתי לראות את העיר", מספר הרב קנטמן. את תפילת המנחה היומית הקפיד לערוך בכותל, וכך התוודע לישיבת הכותל ולשיעורו של הרב הדרי.

קנטמן החל להגיע לישיבה, התיישב שם כאחד הבחורים והחל להאזין לשיעור. "כעבור כמה שבועות סיפר לי הבחור שלידו ישבתי שהתחילו ללמד בישיבה מסלול של 5 שנים, עם מקורות מהגמרא, כל הראשונים והאחרונים ועד השולחן ערוך, ואחרי 5 שנים עושים בחינה לרבנות. אמרתי שגם אני רוצה, אז הוא אמר שאי אפשר. אמרתי לו 'אין כזה דבר. תבקש'. אחרי שבוע הוא חזר עם האישור שלהם. התחלתי ולא עזבתי".

קנטמן, אז בן 48, התמיד. הוא עשה פעמיים את מסלול הלימודים לרבנות, כולל הבחינות, וגם למד 6 שנים דיינות אך לא ניגש לבחינות. "אם תעשי את החישוב, כשהגיע זמן הבחינות לדיינות כבר הייתי קרוב ל-70, וממילא סיכוי להיות דיין לא היה לי".

הפנינה של מרכז הרב

הדרך של קנטמן אל הגמרא לא היתה קלה כל-כך. בשנת 68', כשרק התחיל את לימודיו, הוא ניסה להשיג לו חברותא בישיבת מרכז הרב שאיתו יוכל להכין את המקורות לשיעור בישיבת הכותל. הוא לא נחל הצלחה: "ביחס לבחור שיושב ולומד במרכז לא ידעתי הרבה גמרא, אז היו אחד או שניים שהיו מוכנים ללמוד איתי בהתחלה, אבל אחר-כך כבר לא.

"הלכתי בג' באלול לבית הקברות ודיברתי עם הרב זצ"ל. אמרתי: 'יש לי בעיה, אתה מוכן לסדר לי חברותא?' שבועיים אחר-כך בא אלי אחד הבחורים שניהל את הגמ"ח. הנהלת החשבונות של הגמ"ח היתה קיימת רק באופן תיאורטי, והוא ביקש שאסדר לו את הניירות. הסכמתי, ואחרי כמה ימים סידרתי לו את זה יפה. הוא שאל 'כמה אני צריך לשלם לך?' אז אמרתי לו: 'כלום, תהיה חברותא שלי'". והבחור הסכים.
מאז התהפך הגלגל, ובשנים הבאות ישבת ולימדת בחורים צעירים בישיבת מרכז הרב.

"כן. עד היום יש לי פנקס עם כל החברותות שאיתן אני לומד.

פעם ביקש ממני ראש הישיבה שאקח כיתה. אמרתי לו: 'הרב, אני לא רוצה לקחת כיתה שיש בה עשרה ישנים, עוד חמישה שמתעסקים במשהו אחר ועוד חמישה שמקשיבים. אני מעדיף ללמד כל פעם מישהו אחד'".

בפעם אחרת הגיע הרב שפירא אל הרב קנטמן ושאל אותו מדוע אינו מגדל זקן. הרב קנטמן השיב לו: "אשתי לא אוהבת זקן, וחוץ מזה, אם עכשיו אגדל זקן אחר-כך ישאלו למה אני מתלבש כך ולא אחרת, ואחר-כך למה אני מלמד כך ולא אחרת. אני בלי זקן וזהו".
הרב קנטמן לומד בעיקר עם השיעורים הצעירים, ובעיקר את תורת הרב קוק. הוא חש שבוגרי הישיבות התיכוניות מגיעים עם ידע בגמרא וגם מעט בהלכה, אך לא מספיק בתורת הרב קוק. הרב קנטמן מעדיף ללמד דווקא את חיבוריו המורכבים יותר של הראי"ה קוק, כגון אורות הקודש, והוא נאמן להסתכלות המיוחדת שלו.

מתי התחברת אל מחשבת הרב קוק?

"נחזור ל-46'. אחרי המלחמה קיבלנו ספרות על יהדות, ובין היתר היה ספרון של הרב. קראתי את החוברת של הרב, וראיתי שאני מאמין בכל דבר שהוא כותב. אז הרגשתי שאת הרב אני לא צריך ללמוד, כי מה שהוא כתב הספיק לי. הייתי צריך ללמוד את הגמרות, הראשונים והאחרונים וכו'. התחלתי ללמוד מחשבה רק אחרי שגמרתי ללמוד את ארבעת חלקי השולחן ערוך".

במהלך השנים הצטמצמה עבודתו של הרב קנטמן וזמן הלימוד גדל. במשך תקופה ארוכה הוא בילה בישיבה 7 שעות ביום, לומד, מלמד תלמידים צעירים ואף מכין חתנים. "ראיתי שאין הכנה לחתנים, אז החלטתי ללמד את זה", הוא מסביר. שיטתו שונה במעט מן השיטה המקובלת, ואף היו כאלה שהתנגדו לה. לדברי הרב קנטמן, הרב שפירא עומד מאחוריו, והוא עצמו אינו מתעקש: "מי שרוצה שיבוא, ומי שלא – לא".

אם יש לך אמת, אין לך שאיפה להנחיל אותה לכמה שיותר אנשים?

"אין לי שאיפות. אני למדתי שהקדוש ברוך הוא יודע לנהל את העניינים יותר טוב ממני".

כיום, בן 85, לומד הרב קנטמן יום יום שלוש שעות בישיבה. "הוא יושב בספסל השני מקדימה", מספר אחד הבחורים, "ולוקח לו 20 דקות לצאת מבית המדרש, כי הוא עוצר ליד כל בחור ושואל אותו מה שלומו. לפעמים מתייעצים איתו גם על ענייני הנהלת חשבונות, והרבה פעמים מתבדחים איתו".

הרב יאיר גזבר, ר"מ בישיבה, אומר ש"אישיותו של הרב קנטמן, שכבר הפך למושג בישיבה, מאירה כפנינה של ממש".

בחדר לידה ועל השטיח עם הנינים

סלון ביתו של הרב קנטמן עמוס בספרים, שביניהם משובצות תמונות ילדיו, נכדיו וניניו. "יש לי רק בן ובת, אבל 19 נכדים", הוא אומר בגאווה ומסביר שעקב המלחמה חששה אשתו שהמשפחה תיאלץ שוב לעבור סבל ונדודים, וביקשה להסתפק בשניים בלבד.
האופטימיות וחוש ההומור של קנטמן, יחד עם ההשלמה שלו עם המציאות, אינם עוזבים אותו גם כיום, עשר שנים לאחר שאשתו נפטרה ממחלה קשה. כמעט 50 שנה צעדו האיש ואשתו זה לצד זו. "ברור שהיא חסרה, אין מה לדבר, אבל גם אין מה לעשות. הייתי בן 75 כשהיא נפטרה, שזה כבר מעל הממוצע, וצריך להמשיך לחיות".

אז הרב קנטמן ממשיך לחיות. בכלל, הוא לא נוהג להסתכל על העתיד או על העבר בדאגה ובחשש, אלא חי בהווה וממצה אותו עד תומו: לימוד, קונצרטים של מוסיקה קלאסית, ימי עיון, וכמובן... חתונות.

שמעתי שאתה ראשון להגיע לכל נכדה שכורעת ללדת.

"זה התחיל כשהלידות הגיעו לשערי צדק החדש. בעלה של בתי תמיד היה במילואים בזמן הלידה, אז אשתי ואני תמיד היינו הולכים, ועד היום אני עושה זאת. אני מגיע לפני הלידה, כשהלידה מתחילה אני יוצא מהחדר, וחוזר אחר-כך".

הקשר עם הנינים אינו מסתיים בחדר הלידה. הרב קנטמן אינו מהסס להניע את רכבו ולהגיע למקומות הרבים ברחבי הארץ שבהם פזורים נכדיו ו-22 ניניו, והוא יושב על השטיח ומשחק עם צאצאיו, משפיע עליהם משמחת החיים שלו. למעשה, רק כשהוא אומר בסוף פגישתינו "יה, יה" אני נזכרת שמדובר ביקה בן 85.

מאין הכוח?

"מאין שבאו כל הדברים שסיפרתי לך עליהם. ב-45' שאלתי למה כל-כך הרבה יהודים טובים נהרגו ואני ניצלתי? התשובה שלי היתה: 'זה לא עניינך. אתה יודע מה צריך לעשות, אז תעשה'. הסבר לא נתנו לי, אבל הדרכה כן".

ואיך אתה חי עם זה?

"מצוין. הכל ברור. ואם משהו לא ברור, מישהו מטפל בזה. הכל מסודר מראש, רק לא על-ידי".

לתגובות: ofralax@walla.co.il