בשבע 127: מיילדת בחסד

המיילדת רחל (במבי) ממשיכה לדאוג לילדים גם אחרי הלידה, ותומכת במשפחות ברוכות ילדים באמצעות קרן הצדקה הנושאת את שמה .

עתיה זר , י' בשבט תשס"ה

אחרי 40 שנה היא פרשה מתפקידה כאחות ראשית בחדר הלידה של שערי צדק , אך ממשיכה לעבוד כמיילדת מן המניין . האחות שלא זכתה לילדים משלה, אבל היתה שותפה ללידתם משלה, אבל היתה שותפה ללידתם של רבבות, עדיין מתרגשת בכל פעם מחדש מבכי של תינוק שנולד.

אורית (שם בדוי) היתה בהריונה הראשון, ונרשמה ללידה באחד מבתי-החולים בירושלים. במהלך ההריון הסתבר שהתינוק במצב עכוז, ובבית-החולים הורו לה לעשות 'היפוך' ימים אחדים לפני תאריך הלידה המשוער. כשהגיעה לשם כך, הסתבר שחבל הטבור כרוך סביב התינוק ושיש לבצע ניתוח קיסרי. צוות בית-החולים הורה לה, מסיבות של חוסר מקום, להגיע לאחר מספר ימים לניתוח.

אורית ובעלה חשו אי שקט, והחליטו ליצור קשר עם הרב מרדכי אליהו, לשאול אם אכן לחכות מספר ימים לניתוח, כפי שהורה בית-החולים. הרב אליהו השיב: 'יש לנתח עוד היום, בדחיפות!'. אורית התקשרה לבית-החולים 'שערי צדק', סיפרה על פסיקת הרב אליהו, ושאלה אם יוכלו לבצע ניתוח היום.
הרופא התורן השיב בשלילה. המיילדת שענתה לטלפון החליטה לשאול את במבי, המיילדת הראשית, מה לעשות. במבי השיבה ללא היסוס: "אם הרב פסק לנתח היום, מה השאלה? חייבים לנתח! תגידו לה שתבוא מיד!". "אבל אינני יודעת מי התקשרה, היא לא הזדהתה!", אמרה המיילדת התורנית. "תתקשרי לרב אליהו, תבררי מי שאלה את השאלה, ותאמרי לה להגיע מיד!".
לאחר זמן מה הצליחה המיילדת לאתר את אורית, שהגיעה, נכנסה לחדר הניתוח, וילדה בן שחבל הטבור היה כרוך סביב ראשו וגופו מספר פעמים. "התינוק שלי חב את חייו לבמבי ולחדר הלידה ב'שערי צדק'", אומרת אורית.

זהו סיפור אחד מני רבים הנקשרים סביב אישיותה של במבי, המיילדת המיתולוגית בבית-החולים 'שערי צדק', שפרשה לפני חודשים אחדים מתפקידה כאחות הראשית בחדר לידה, לאחר ארבעים שנה.

מיילדת לשם שמיים

על המיילדות שפרה ופועה נאמר "ותראין המיילדות את האלוקים". רופאים ומיילדות שעבדו עם במבי, מעידים כי בכל צעד מצעדיה ניכרת יראת אלוקים. סיפר על כך פרופסור אבולעפיה, שבמשך שנים עבד במחלקת נשים ויולדות ב'שערי צדק', ופרש לגמלאות לפני שנים אחדות: "במבי עשתה הכל לשם שמים, שלא על-מנת לקבל פרס. ולכן, בניגוד אליי, היא אינה מאוכזבת מפרישתה".

במהלך שנים אלה יצא שמו של חדר הלידה שתחת אחריותה כחדר לידה בו היחס ליולדת מעולה, האווירה טובה והיחס בין אנשי הצוות טוב במיוחד. שמה של במבי, אחראית חדר הלידה, התפרסם כמיילדת מקצועית ומנוסה, המנהלת ביד רמה את חדר הלידה, מלמדת את הרופאים, אגב העבודה, מושגים ביהדות, ושותפה בלידתם של כ-10,000 תינוקות בשנה, כשהיא עצמה לא זכתה לפרי בטן.
במבי שותפה מלאה לשמחתם ולהתרגשותם של אנשים החובקים את הרך הנולד בידיהם. "העובדה שאין לי ילדים משלי מעולם לא הפריעה לי בעבודתי כמיילדת", היא מעידה על עצמה. "לשמוע את בכי התינוק שזה עתה נולד מרגש אותי כל פעם מחדש".

במבי התבקשה פעמים רבות לדבר בקבוצות תמיכה של נשים עקרות. "בדיוק כמו שבלידה יש לכל אישה סף כאב אחר, כך גם בעקרות: לכל אישה יש סף כאב אחר. אחרי שהייתי בכמה קבוצות כאלה, הבנתי שזה לא טוב. אי אפשר לדבר בשפה אחת לכולן. החיים של כל אחת שונים מאוד משל האחרת. הכאב תלוי גם במשפחה ממנה באים, בחברה בה חיים, אם יש לחץ סביב העניין הזה או לא.

"גם תלוי איך מסתכלת על זה המשפחה של הבעל. אפשר לטפח את הכאב, לחשוב עליו כל היום וכל הלילה, ואפשר לעשות עם עצמך דברים אחרים. אמנם העיקר של האישה זה להביא ילדים לעולם, זו כל העצמיות שלה, ובגלל זה נקראה חווה, אם כל חי. אבל קורה לפעמים שאישה לא יכולה. חבל שהיא תחשוב שאיננה שווה בגלל זה". במבי מעולם לא אימצה ילדים.

תמיד רציתי להיות אחות

רחל שלקובסקי, הידועה בשמה במבי (קיצור של במברגר, שם משפחתה הקודם), נולדה עם תחילת מלחמת העולם השנייה. משפחתה היתה בצרפת. ככל שהכיבוש הנאצי בצרפת התקדם, נדדה המשפחה דרומה, למקומות אליהם הנאצים טרם הגיעו. בעזרת האזרחות הצרפתית שלו, סייע אביה לאנשים רבים לחצות את הגבול אל מחוץ לאזור הכבוש. באחת הפעמים, לאחר שסייע לאחותו לחצות את הגבול, נתפס על-ידי הגסטאפו, ועקבותיו אבדו.

רחל בת השלוש נותרה עם אמה, שהיתה בהריון, ועם אחותה הגדולה. האם עבדה קשה כדי לפרנס את המשפחה. באירופה היה רעב, והאם הצליחה להשיג אוכל לילדיה בתחבולות. בשממה הרוחנית של צרפת, הצליחה לטעת בהם אהבת תורה.

רחל ידעה תמיד שהיא רוצה להיות אחות, אך אמה סברה כי אין טעם להיות אחות בבית-חולים גויי. וכך, בגיל 15 עלתה לבדה לארץ, גרה אצל דודים, סיימה שנתיים לימודים בתיכון ("כדי שיהיה קל עם העברית"), ופנתה ללימודים בבית-החולים 'שערי צדק'.
במשך השנים עלו ארצה גם אמה, אחיה ואחותה של במבי. "אנחנו לא ציונים במובן הרגיל של המילה. אבל כל יהודי אוהב את הארץ. זה לא נולד אצל הוגי מדינת ישראל".
חוש הומור אפיין אותה מאז ומעולם, וכמעט גרם לסילוקה מבית-הספר לאחיות. מנהל בית-החולים דאז לא אפשר את סילוקה, כיוון שראה את הפוטנציאל הגלום בתלמידה הצעירה.

כיצד הגעת לתחום המיילדות?
"תלמידות בית-הספר לאחיות חשופות לכל המחלקות, והמיילדות מצאה חן בעיניי מאוד. היתרון הגדול במיילדות הוא העצמאות שיש לאחות. ברוב המחלקות האחות מבצעת הוראות רופאים, במיילדות יש שטח פעולה למיילדת, היא לא כפופה לרופא. מיילדת מקבלת את היולדת, מאבחנת, היא זו שצריכה לקבוע אם יש מצב פתולוגי וצורך להזעיק רופאים. נכון שזה קיים גם במחלקה, אבל במיילדות זה נותן יותר תחושה של עצמאות, וכשהכל עובר בסדר, הכל בידיים של המיילדת. אומנם, כחלק מהנהלים, הרופא חייב לראות את היולדת לפחות פעם אחת, אבל זה חלק קטן מהתהליך.

"למדתי בקורס מיילדות בשנת 1960. בתחילה לא עבדתי כמיילדת, כי חדר הלידה היה קטן מאוד. היו אז שמונים לידות בחודש, ירושלים היתה עיר קטנה, ולא היה צורך במיילדת נוספת, אז עשיתי דברים אחרים. עבדתי במרפאות, הייתי אחראית חדר מיון, עשיתי קורס חדרי ניתוח ודברים נוספים, אבל תמיד הייתי קשורה גם לחדר לידה. ב-1964 חזרתי למיילדות באופן מלא, ומאז, ארבעים שנה, עבדתי במשרה מלאה בחדר לידה כאחות ראשית בחדר לידה. אחות ראשית מנהלת את כוח האדם של המחלקה. היא אחראית לבחור את המיילדות, את כוחות העזר, לסדר את המשמרות של המיילדות ולפקח על כל הנעשה".

מיילדת חייבת לאהוב המקצוע

פרופסור ארנון סמואלוב, מהרופאים הבכירים בחדר הלידה, מספר שכשהגיע ל'שערי צדק' שמח שסוף-סוף יכיר את במבי, "מלכת חדרי הלידה, המוציאה והמביאה שעל-פיה יישק דבר". כבר בפגישתם הראשונה התרשם מדמותה הייחודית, "המשדרת רכות, חום ואהבה מחד גיסא, ומאידך גיסא נחרצות והחלטיות. התרשמות זו", הוא מוסיף, "התחזקה עם השנים. השמועה הפכה לעובדה, ובמבי היתה המנהיגה הבלעדית של חדר הלידה. אישיותה וניסיונה הרב היוו מודל לחיקוי, השרו ביטחון וחינוך למצוינות. מעל לכל, יש בה אהבה לבני-אדם ולמקצוע, וזאת הדוגמא לדורות של מיילדות ורופאים".
המיילדות שעבדו עמה לאורך השנים מספרות שבמבי היתה 'בוס' שלקראת בואו מתכוננים כמו למסדר המפקד, אך שימשה עבורן גם כדמות אם, איתה נהגו להתייעץ בנושאים אישיים. השתתפה איתן בשמחות ובצרות, ודאגה לרווחתן בוועד העובדים של בית-החולים. גם הקפידה שתהיה בחדר הלידה אווירה משפחתית חמה.

במבי תבעה מעצמה מסירות טוטאלית לעבודה, ודרשה זאת גם מהמיילדות שעבדו תחתיה. "מיילדת צריכה לאהוב את המקצוע", אומרת במבי, "אם מישהי לא אוהבת את זה מאוד, זה פשע כלפי היולדות וכלפי המערכת, את לא יכולה לעשות את זה".

אלו עוד תכונות או כישורים צריכה מיילדת?
"מיילדת חייבת להיות סבלנית, היא צריכה להסתדר עם אנשים שיש להם דרישות. ציבור זה ציבור, צריך ללכת לקראתו. הרגעים סביב הלידה מרגשים מאוד. ברגע שזה מתחיל, הרבה אנשים מאבדים את הצפון. זה לא רק דבר פיזי, זה דבר מטאפיזי, יש נשמה שיורדת לעולם, ויש התרגשות רבה. צריך להתעסק הרבה עם אנשים לא רגועים, והתגובות שלהם הן בהתאם. לפחות המיילדת צריכה להיות רגועה.

"המיילדת צריכה להיות אינטליגנטית. היא מקבלת יולדת ומראיינת אותה, צריכה לראות את העבר הרפואי שלה, באיזה מצב נפשי היא נמצאת. האינטואיציה של המיילדת בחדר הקבלה חשובה. הרבה פעמים קרה שאישה באה, ותכף ראינו שיש משהו – זה יכול להיות ילד עם מחלה קשה בבית והאם לא רוצה לדבר על זה, אישה שאיבדה ילד, אישה שיש לה בעיות נפשיות, בן-זוג שהוא כזה. בעצם, צריך להיכנס קצת לחיים האישיים שלה, קצת הרבה אפילו.

"התהליך עשוי להיות ארוך ומייגע, צריכים לתמוך פיזית ונפשית. מצד אחד זה מקצוע שדורש סבלנות, מצד שני יכולים להיות מצבי לחץ בחדר לידה שדורשים מהצוות תגובות מהירות. צריך אדם שיש לו סבלנות ותפקוד נכון במצבי לחץ.

"נשים יכולות להיכנס למצבי סכנה לעובר ולאם שאי אפשר לתאר אותם, והתגובות צריכות להיות מהירות. הדבר החשוב ביותר הוא אמינות. תמיד אני אומרת למיילדות שאין דבר כזה לא לטעות. רק מי שלא עובד לא טועה, העיקר הוא לדווח על הטעות".

ומי שיש לה כל זאת תתקבל לעבודה?
”לדעתי, בתוך כל איש מקצוע כזה יש שני רכיבים: המטען החינוכי והנפשי שהוא קיבל מהבית, והמקצוע שמלמדים אותו. נכון שבמקצוע מלמדים אותך גם כל מיני טריקים חוץ מהמקצוע עצמו, אבל מיילדות שהן בני-אדם הביאו זאת מהבית, אנחנו לא יכולים להשפיע. לכן, אנחנו מבררים גם בחוץ איזה אדם אנחנו מקבלים".

במבי רואה ביחס ליולדת דבר לא פחות חשוב מן המקצועיות הרפואית. "אני משתדלת להזכיר שצריך להתייחס ליולדת כאילו היא קרובת משפחה. במיוחד כשמגיעה יולדת והבעל לא נמצא, כי נבצר ממנו להגיע מסיבות אלו ואחרות. אני אומרת למיילדת: עכשיו את לא רק מיילדת, גם אמא".

הדוגמא האישית שנתנה לכך היא השיעור הטוב מכל. דרור יהושע, איש חינוך מירושלים, מספר בהתרגשות על אמו, שהגיעה ללדת את בנה השישי לאחר שהתאלמנה במהלך ההריון. במבי, שראתה בבית-החולים את מצבה הקשה, המשיכה לשמור איתה על קשר לאחר הלידה. היא היתה מגיעה אליהם הביתה, משוחחת עם אמו שעות רבות, מקשיבה, מייעצת, ואף מסייעת כלכלית בעת הצורך. "אינני מבין כיצד הצליחה במבי לחדור ללב אמא", הוא אומר, "אך היא היתה לה מקור הנחמה. כל בני משפחתנו חבים לה רבות. היא הפכה את ביתנו מקורת גג למקום שיש בו חיים".

תומכות לידה ולידה בבית

נחרצותה של במבי באה לידי ביטוי גם לנוכח האופנה של תומכות הלידה ההולכת ופושטת. תומכת לידה היא אישה המלווה את הזוג במשך ההריון, ומסייעת במהלך הלידה, בעיקר בתמיכה נפשית ובטיפולים טבעיים. בדרך-כלל שוכרים את שירותיה בני-זוג שחוששים מאוד מהלידה, נשים שאין להן משפחה בארץ, ונשים המעונינות לקבל טיפולים טבעיים להקלה על הכאב ויחס אישי, שלעיתים לא ניתן מהמיילדת האחראית על עד שלוש יולדות.

"זה נושא שנוי במחלוקת. לתומכות הלידה אין השכלה רפואית רחבה. כשהן יודעות את הגבול שלהן, זה נהדר. הבעיה נוצרת כשהן הופכות ליועצות של היולדת. יכול להיות רופא בכיר, מעולה במיילדות, שאומר דברים חשובים, אך זה לא נראה לתומכת הלידה, והיולדת מאמינה לה. זה מצב מגוחך. בגלל זה הרבה פעמים נוצרים קונפליקטים בין הצוות המטפל והתומכות. יש הרבה תומכות שמבינות את הגבול ונשארות בו, ואז הכל עובר בשלום. ב'שערי צדק' אנחנו נותנים לתומכות לידה להיכנס בכל שלבי הלידה, אבל אנחנו לא מאפשרים להתערב יתר על המידה".

אופנה נוספת ההולכת ומתפשטת היא בחירתן של נשים לשכור מיילדת וללדת בבית. במבי היא מתנגדת חריפה לתופעה זו: "יש מדינות באירופה בהן יש מערך לידת בית, וזה מסודר. המיילדות קשורות לבתי-חולים, לרופאים ולשירות אמבולנס מיוחד, כך שאם אישה מתחילה לדמם, תוך דקות יש לה כל השירות הזה. בארץ אין שום תמיכה כזו, שום גוף ממלכתי שעוזר ללידות בית. כשיש סיבוך, המצב נהייה קריטי. הגיעו אלינו נשים מלידות בית עם שטף דם ושלושה המוגלובין! אם משהו קורה פתאום, אין להן שום כיסוי. אין גם גוף שמבקר את המיילדות האלה.

"בארצות אירופה מותר לעשות לידות בית רק אם זה בסיכון נמוך ביותר, בדרך-כלל מלידה שנייה ועד החמישית וללא סיפורים בעייתיים קודמים. במערך של מדינת ישראל, זה מסוכן. גם לאחר הלידה, באנגליה, למשל, המיילדת מגיעה כל יום משך שבועיים לבית היולדות, רואה את האמא, רואה את התינוק. שם המיילדות מקבלות התמחות מיוחדת ללידות בית וזה לא הפקר.

"היה מקרה של מישהי שהיו לה המון בעיות, והיא רצתה ללדת בבית. בגלל כל הבעיות, היא שכרה שתי מיילדות. ביקשתי שיגידו לשתי המיילדות שלקחו על עצמן את זה, שהן עוברות על החוק. זה פשוט חוסר אחריות. אני חוששת מאסון שיקרה יום אחד, כתוצאה מההפקרות בעניין זה. אני אומרת: אפילו תישארו רק 12 שעות בבית-החולים. יש מספיק לידות שמתרחשות מחוץ לבית-החולים, בגלל שהיולדת לא מספיקה להגיע".

לפחות בלידה בבית המיילדת לא עוזבת אותך באמצע הלידה כי הסתיימה לה המשמרת.
"כשמשמרת מסתיימת, יש חפיפה של חצי שעה. אם האישה באמצע שלבי הלחץ, המיילדת נשארת איתה לכל הפחות עד שהתינוק יוצא. לפעמים יש בעיה טכנית, בעיקר למיילדות שגרות ב'שטחים': יש להן הסעה אחרונה, ואין להן עוד אפשרות לחזור הביתה. אבל לפחות היולדת נמצאת עם המיילדת ועם המחליפה עוד עשרים דקות".

ללדת ב'שערי צדק'
מה לגבי נשים שרוצות ללדת באופן שונה מהרגיל?
"יש דברים שאנחנו מקבלים ויש דברים שלא. יש נשים שרוצות ללדת כשהן שוכבות על הצד. אני לא מאמינה שזה עוזר, אבל אם אישה מאמינה שזה יותר קל, זה הופך להיות יותר קל. מיילדת צריכה לדעת את הטכניקה איך לקבל ילד כשאישה שוכבת על הצד. יש מיילדות שיודעות לעשות את זה, לא כולן. אני אף פעם לא התרגלתי לעשות את זה. זה תלוי קצת במיילדת.

"יש כל מיני בקשות. זה קצת יותר כאב ראש למיילדת, אבל זה לא סוף העולם. יש מיילדות שבעצמן נוטות לכל הדברים הטבעיים האלה. אנחנו מנסים להתאים ליולדת כזו מיילדת שיש לה הבנה לכל הנושא הזה. אבל יש מיילדות שאין להן כל-כך עצבים לזה".

האם יש הבדל בחוויית הלידה היום, בעידן האפידורל, לעומת העבר?
"אני זוכרת טוב את העידן שנשים היו בטראומה מלידה ראשונה, ואני מכירה נשים שלא נכנסו הרבה שנים להריון כי פחדו, או נשים שכל הריון היה להן סיוט, כי כל ההריון הן חשבו על יום הלידה. אז אם אישה יכולה לצאת מבית-חולים והיא לא מסויטת, זו הזכות שלנו וזה השכר שלנו, שהיא לא מפחדת להיות שוב בהריון. אני לא חושבת שאישה חווה פחות בגלל זה, וחוץ מזה, זה חוסך הרבה כוחות, כי כאב לוקח הרבה כוחות נפשיים ופיזיים. נשים יותר סחוטות אחרי לידה שכואב בה".

במבי מקפידה ללכת לפי רצון האישה, גם כשזו מתלבטת, ברוב המקרים תיתן לה להחליט לבד. לכל אישה סף כאב אחר, ואין דבר אחיד שטוב לכולן. רק במקרים קיצוניים, בהם האישה קרובה לאיבוד שליטה, היא תנסה להשפיע עליה לקחת משכך כאבים.

"מהסיבה הזו אני חושבת שזה לא מוסרי שתומכות הלידה יכפו את דעתן על היולדות. הן מחליטות בשבילן שאפידורל זה אסור, טרף, מחוץ ללקסיקון. גם לצוות הרפואי אסור להחליט בשביל האישה".

מה, לדעתך, מייחד את חדר הלידה ב'שערי צדק'?
"זה בית-חולים דתי. מקפידים מאוד על שמירת הצניעות ועל הפרטיות של היולדת. הרופאים והצוות הרפואי מקפידים על שפה נקייה. כמובן שמירת השבת, וגם האווירה. כשיולדת מגיעה לחוצה וסחוטה לפני פסח והמיילדת מבינה אותה, זה עוזר לה.
"יש דברים קטנים שעוזרים. בסוף הלידה, למשל, נותנים ליולדת ליטול ידיים. זה דבר קטן, אבל נותן הרגשה כל-כך טובה. בעיקר יודעות להעריך את זה נשים שילדו במקומות אחרים או בחוץ לארץ. יש גם עניין של שמירת הלכה כשיש נפלים, לידות מוקדמות או ילד מת – לדאוג שהילד יגיע לקבורה. הפלות יזומות מגיעות אלינו רק אחרי ועדה של בית-החולים ופסיקה של הרב. למשל במקרים של מחלות קשות. יש בתי-חולים שאצלם התחום הזה הוא הפקר ממש.

"אצלנו גם האחוז הנמוך ביותר בארץ של ניתוחים קיסריים, וזה בגלל שהציבור שלנו מודע יותר לכך שחשוב לנשים להגיע למספר לידות גבוהות, וניתוח קיסרי מגביל זאת. אנחנו משתדלים שלא לנתח, רק אם ממש חייבים. יש הבדל גם ביחס לאישה ולדנית, מיילדת דתית תבין יותר לרוחה.

"היה אצלנו ביקור מבית-חולים אחר. הצוות שהגיע התעניין איך נשמרת האווירה הנעימה, למרות שיש כל-כך הרבה לידות. איך המיילדות כל-כך עוזרות זו לזו ואין אווירה של תחרות. ואז ענה להם אחד הרופאים הבכירים של 'שערי צדק': 'קחו בנות דתיות ותראו שילך לכם'. וזה אדם לגמרי לא דתי. בשבילי זה היה קידוש ה'. אני חושבת שזה נכון ככלל, אבל מובן שיש יוצאים מן הכלל. יש אצלנו מיילדות לא דתיות שהן נשים נהדרות, אבל כציבור – זה נכון. הציבור הדתי בפירוש ערכי יותר".

ארגון הצדקה במב"י
במלחמת ששת-הימים הופגז בית-החולים, והתינוקות הועברו למסדרון. פגז אחד הצליח לחדור פנימה. למרבה הנס הוא לא התפוצץ, אך במבי זוכרת היטב כיצד רצו כל היולדות לעריסות שבמסדרון, ושלפו מתוכן את התינוקות. העריסות היו מלאות חול ושברי זכוכיות, ובחסדי ה' אף ילד לא נפגע. "קיבלנו דיווח ישיר מהחיילים על המתרחש במלחמה, והתרגשנו מאוד. זו היתה תקופה מיוחדת בבית-החולים, חלק מהיולדות הורדו למקלטים, עבדנו במצב לחץ שלא יתואר. ממש חיינו את המלחמה בתוך בית-החולים, כי נקראנו לעזור גם בחדר מיון ובמחלקות האחרות".

גם במחלקות האחרות אליהן הגיעה לעזור, במבי לקחה אחריות. כשהגיעה לחדר מיון, הסתבר לה כי חסר בארץ חיסון נחוץ מאוד, שיש לתת אותו לחיילים הפצועים. במבי יצרה מיד קשר עם אמה בצרפת, וזו השיגה את החיסון והעבירה אותו ארצה במטוס הראשון.

בחדר הלידה זוכים לראות רגעים מרגשים. אישה שיולדת לאחר 15 שנות עקרות, אישה שעברה הפלות וכעת מחזיקה ילד ביד. דברים מרגשים אחרים: אישה שהתאלמנה במהלך ההריון או נשים חולות סרטן שבאות ללדת. במבי מתרגשת גם כשהיא מיילדת דור שני ודור שלישי מאותה משפחה. לפעמים מגיעים בני-זוג שיילדה את אמותיהם, וכעת היא מיילדת את הבת-האישה.

לפני כשלושים שנה החלה בפעילות בארגון צדקה אותו הקימה. "קראנו לו בשם במב"י, שזה ראשי תיבות של 'בסיוע משפחות ברוכות ילדים', אך עזרנו גם לבודדים". בעלה של במבי, הרב משה שלקובסקי, מלמד מזה שנים רבות בסמינר לחוזרות בתשובה 'נוות ירושלים'. פעמים רבות היו ביניהן בנות ממשפחות הרוסות או בנות שהן לבד בארץ, וביתם של בני-הזוג שלקובסקי היה להן לבית. פעם אחת נסעו היא ובעלה לחו"ל להשתתף בחתונה של אחת התלמידות, כיוון שלא היה מי שישתתף בחתונה. במבי החליטה לנצל את ההזדמנות של שהייתה בחו"ל, ולאסוף כסף עבור ארגון הצדקה. מאז נוסעת במבי פעמיים בכל שנה לניו-יורק לאסוף כסף לטובת הארגון. היום תקציב הארגון מגיע למאות אלפי דולרים בשנה.

"הגיעה אליי אישה אחת שסיפרה שסגרו את הישיבה בה שימש בעלה כר"מ, וכעת הם נותרו ללא מקור פרנסה. שלחתי לה לחגים סכום כסף. אחרי החגים היא טלפנה ואמרה בהתרגשות: 'אני לא יודעת איך להודות לך. קודם כל קניתי לכל הילדים גרביים. כבר שנה לא קניתי גרביים!'.
"מהתמיכה שלנו אי אפשר לחיות", משיבה במבי לשאלתי אם התמיכה הכספית לא יוצרת מצב בו אנשים 'בונים' על התמיכה, ולכן לא עוזרים לעצמם. "התמיכה היא סיוע למה שיש. ברוב המשפחות אנחנו תומכים לתקופה מסוימת, בה הן נקלעו למשבר. כשהן יוצאות מהמשבר, הן מודיעות לנו שאין להן צורך בתמיכה". שכר לעמלה רואה במבי באותם טלפונים נרגשים שהיא מקבלת, ובמשפחות שיצאו מן המשבר ויכולות לגדל ברווחה את ילדיהן.

ומה לגבי תוכניות לעתיד? היא תמיד חשה שהדברים יכולים להיעשות טוב יותר. כעת היא מתכננת להשקיע יותר בארגון הצדקה. "עכשיו אני מרגישה איך החיים שלי היו מרוץ לא נורמלי בין ארגון הצדקה לחדר לידה, וברוך ה' יש גם משפחה. אני אף פעם לא מספיקה לעשות כל מה שאני רוצה".

במבי יצאה לפנסיה בתחילת הקיץ, אך עוד לא הספיקה לטעום את טעמה. בחודשי הקיץ, בהם מיילדות רבות מבקשות חופשה, עבדה ארבע פעמים בשבוע בחדר לידה כמיילדת מן המניין. מיד בסופם הגיע חודש אלול, חודש אינטנסיבי בארגון הצדקה. "עכשיו אני יותר פנויה. קודם כל אני רוצה למלא חובות בארגון הצדקה, יש לי המון מכתבים לכתוב. אחר-כך אצטרך לנסוע לחו"ל, ואז יהיו פורים ופסח, ואתמקד יותר בארגון הצדקה. פעמיים-שלוש בשבוע אעבוד בחדר לידה, לפי הצורך. אני אוהבת את זה מאוד, חבל לי להפסיק. בתור מיילדת מן המניין, כמו שעבדתי כל הקיץ, זה היה נחמד. לא צריך לדאוג אם יש בעיות".

את שנות עבודתה מסכמת במבי בפסוק המובא אף הוא בהקשר של המיילדות שפרה ופועה. "כתוב: 'ויטב אלוקים למיילדות', ומיד אחר-כך: 'וירב העם ויעצמו מאוד'. הפרס הראשוני והברכה הראשונה למעשי המיילדות היא 'וירב העם'".

ezar1@walla.co.il