בשבע 128: הוי ארצי:

, ט"ז בשבט תשס"ה

שרותי תרגום

שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב פסק השבוע, בעניינה של הקדושה השמאלנית המעונה טלי פחימה, ששרותי התרגום שהושיטה למחבל זכרייה זביידי, כאשר סייעה לו בהבנת מסמך צה"לי מסווג, לא פגעו בהכרח בבטחון ישראל. אפשר לנחש שזביידי חייך מאוזן לאוזן כששמאלן תורן התנדב לתרגם לו את ההחלטה המשפטית הזאת.

בעיה דמוגרפית

המחקר החדש, שלפיו חיים ביש"ע רק 2.4 מיליון פלשתינים, צופן בחובו ממצא סנסציוני אשר טרם חילחל לתודעת הציבור והשלטונות: מספר הערבים במדינת ישראל גבוה יותר ממספר ערביי יו"ש!

החשבון פשוט. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, חיים היום בתחומי הקו הירוק ובמזרח ירושלים מליון ו-225 אלף ערבים. למספר הזה מקובל להוסיף, על פי אומדני מערכת הבטחון, עוד 300 אלף שב"חים כרוניים, וכך יוצא שמספר הערבים הכולל בישראל הקטנה הוא קצת יותר ממליון וחצי נפש. ביו"ש, לעומת זאת, חיים לפי המחקר הטרי רק מליון ו-400 אלף ערבים. האם שרון יציע בעקבות הממצא הדמוגרפי הזה להתנתק גם מהגליל, מהמשולש ומהנגב?

התובע הכללי

יצחק מאיר הוא ציוני דתי כמו שעיתונאים אוהבים: מתון, רהוט ובעד נסיגות. בכל פעם שיש צרות במפד"ל הוא נקרא אל המיקרופון, ובשם המתינות והצורך בשלום שופך אש וגפרית על הקיצונים. רק תגידו אפי איתם, ויצחק מאיר יהפוך אותו לגל של עצמות בשידור חי. איש לא יקטע אותו בשאלה קשה או ב'זמננו תם' לפני תום ביצוע זממו. למרואיינים כמותו יש ברדיו מכסות זמן נדיבות ביותר, ולו גם על חשבון זכות התגובה לנפגעיו.

ובאין סכנת תגובה, אין גם צורך לדייק. לפי יצחק מאיר, לא היו ימים יפים למפד"ל כימים שבהם היא ידעה לשמור מרחק מהקיצונים. הוא נוטה לשכוח את הנטייה הקבועה של הבוחר להעניש אותה בכל פעם שהיא התנהלה לפי המתווה הפרגמטי שלו ושיתפה פעולה עם תעשיית הנסיגות במקום ללחום בה.

בבחירות האחרונות הצליח אפי איתם להגדיל את סיעת המפד"ל במנדט נוסף, אבל מאיר יצר השבוע רושם ברשת ב' שהסיעה דווקא קטנה. לפי הזעם שבקולו היה נדמה לרגע, שהוא מדבר על ראש גדודי חללי אל אקצה, ולא על אחד מטובי בניה של הציונות הדתית. בעבר הוא דיבר באותו שצף נגד אישים אחרים מהמגזר ההתנחלותי, שכל חטאם היה עמידה על משמר עקרונותיהם. כל אימת שהמפלגה נאלצה לבחור בין נאמנות לארץ לבין תהליך מדיני מפוקפק, מאיר נחלץ להגן ברדיו על התהליך ועל המפלגה מפני הקיצונים. כמו אנשי שמאל הוא מתקשה היום להודות שהקיצונים צדקו ברוב הפעמים. למשל, כאשר התנגדו לנסיגה מחברון או להסכם וואי.

כמי שכיהן כשגריר ישראל בשוויץ ובבלגיה על חשבון מכסת המינויים הפוליטיים בשרות החוץ הישראלי, לא פלא שהוא זוכר לטובה את עידן המר ובורג, העידן שבו נפער הקרע הגדול בין הזרוע הפוליטית של הציונות הדתית לבין הזרוע החלוצית שלה. נוח לו לשכוח ולהשכיח את הסכסוכים של פעם, את התככים, את ההסתאבות האידיאולוגית הגדולה.

ארליך הנביא

במסגרת הנבירה הימנית בשורשיו האידיאולוגיים של אריאל שרון, לאור תוכנית ההינתקות, הצליח עמיתי יגאל אמיתי לדוג בחכתו הארוכה מסמך מאלף, שהודפס בספרו הנשכח של העיתונאי אריה אבנרי, 'הקשר הליברלי'. אבנרי מביא בספר תצלום מכתב ששיגר בשנת 77' המנהיג הליברלי המנוח שמחה ארליך לאיש מפלגתו אריאל וינשטין ז"ל, לאחר ששרון הקים את המפלגה הננסית 'שלומציון'. וינשטיין מחה על הרחקת שרון מהליכוד, וארליך הסביר שהוא גאה במהלך ההרחקה.

"אין איש שעשה כל הרבה מאמצים להביא את אריק אלינו", כתב ארליך, "ואין איש שהתאמץ כמוני כדי לא לתת לו לחזור. לא הרחקתיו. הוא עצמו ברח לשרת את רבין בתפקיד 'יועץ' (המרכאות במקור) ולמעשה כפקיד עושה דברו.

"ב-1973 אמרתי: אני מעריץ את אלה שמנעו למנותו רמטכ"ל, כי אריק כרמטכ"ל היה אסון למדינה. אני רואה בו סכנה לדמוקרטיה ולחברה חופשית, כי הוא, אם יהיה לו שלטון וכוח, מסוגל להקים מחנות לעצירים פוליטיים. לאדם הזה אין עקרונות, אין כל רגשות אנושיים ואף לא שום נורמות מוסריות, ועל כן הוא מהווה סכנה לחברה. צא ושאל כל אלה שהעריצוהו עד לפני חודשיים ויספרו לך מעלליו האכזריים. אני רואה באי הכללתו בליכוד שרות לאומי ששרתתי את העם, וזאת אני אומר ללא הגזמה".

שמחה ארליך, כזכור, הוא גם האיש שהזהיר פעם, כי אריאל שרון מסוגל להקיף יום אחד בטנקים את משרד ראש הממשלה. במשך שנים רבות נחשבה האזהרה הזאת ללשון גוזמה גרידא, עד שהתברר לאחרונה, כי ערב מלחמת ששת הימים הציע שרון לרמטכ"ל יצחק רבין לתפוס את השלטון בכוח. העיתון 'הארץ' פירסם את הגילוי הזה בהבלטה, אבל שאר התקשורת הגיבה עליו בפיהוק. כל עוד הטנקים של שרון ומחנות המעצר שלו מסכנים את הימין בלבד, זה יהיה נאיבי לצפות לסערה ציבורית בנדון.

פעולת תגמול
שבועיים אחרי שהתרסתי כאן נגד הפגיעה בגלגלי הג'יפ הצבאי ביצהר ("שמפניה 2"), קיבלתי מסר מהנערה שביצעה את המעשה: היא לא בת 12 אלא בת 16, היא לא מיצהר אלא מיישוב עירוני, והיא לא מתחרטת אלא גאה. "אף אחד לא ידע שהחייל ישתגע ויתחיל לירות כמעט בראש של האנשים", התאוננה וסירבה להבין שמעשים פזיזים מולידים תגובות פזיזות. לדבריה, התקרית התרחשה כשעתיים אחרי תום פינוי הקרוואנים, בבחינת פעולת תגמול.

איך את יודעת להוציא אוויר מגלגלי רכב?.

"לומדים".

מה הגבולות שלך בפינוי הבא?

"אין לי כוונה לזרוק אבנים על חיילים".


סימטריה

אישי ציבור ימניים,שמתנגדים לסרבנות פינוי, ממליצים לחיילים דתיים לבכות על כתפי המתנחלים ולמלא פקודה. אותה מידה של ריגוש פטריוטי קיטשי אפשר להפיק גם מהמלצה הפוכה: לבכות על כתפי הרמטכ"ל, ולסרב פקודה.