חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 128ראשיהפצה

על החומה - בגליון השבוע

שמונה שנים חלפו מאז נקטף בתאונה שמואל מאיר, סגן ראש עיריית ירושלים, והוא בן 42 בלבד.
26/01/05, 00:00
רויטל שנור

עד היום ניכר בעיר רישומו של האיש שהקים את ´הפורום למען ירושלים´, גאל בתים, בנה שכונות, עסק במתן בסתר ואף הקים וניהל את רשת אולפנות ´צביה´. מעבר לכל הפעילויות שלו, הוא אף מצא זמן לחברויות אמיצות עם אנשים מכל הקשת הפוליטית. רותי אלמנתו מספרת עליו

בבית משפחת מאיר חיים את ירושלים של שמוליק ואת שמוליק של ירושלים. הקלסרים עמוסי המסמכים, התמונות והמפות שתלויות בבית – כולם מספרים ללא מילים על ´האיש ששמו ירושלים´. ובני הבית מספרים עליו במילים רבות. ואני שואלת את עצמי: איך זה שאפשר לספר כל-כך הרבה על אדם שדיבר כל-כך מעט? התשובה היא, מפני שהוא בעיקר עשה.

לחשוב אלף שנה קדימה
שמואל מאיר ז"ל נהרג לפני שמונה שנים בתאונת דרכים, בהיותו סגן ראש העיר ירושלים. משאית של האו"ם, נהוגה בידי ערבי מזרח-ירושלמי, התנגשה בחייו. הוא השאיר אחריו אישה, רותי, את שמונת ילדיהם ואת מפעלו הגדול בירושלים.

שמואל מאיר האיר פנים לכל אדם. הוא היה חרוץ וזריז, פעל ביעילות במגוון עצום של תחומים והמהירות לא מנעה ממנו לצפות את ההשלכות של מעשיו בטווח הרחוק ולבחון את התהליכים בירושלים בפרספקטיבה רחבה מאד. למשל, הוא היה זה שחתם עם הכנסייה הרוסית על חוזה החכירה של השטח שעליו ניצבת עיריית ירושלים, לפרק זמן של אלף שנה! שהרי מהן אלף שנים לעומת הנצח? והנצח זו ירושלים.

רותי: "הוא הלך לפני שמונה שנים, אבל היום אנחנו רואים שהוא חזה כל מיני דברים שיקרו. עוד בתחילת הסכמי אוסלו הוא אמר, למשל, שיירו על שכונת גילה. הוא לא חשש להגיד דברים כאלה".
בתחילת ימי אוסלו, כשבצמרת המדינית שררה אופוריה והבטחות מרגיעות נזרקו לחלל, נודע למאיר שבתוך הסכם אוסלו ישנם גם הסכמים חשאיים, שיש בהם השלכות לגבי ירושלים. מאיר הזדעזע, והחליט שהדבר חייב להישמע מעל דוכן הכנסת. הוא פנה לרפול, ורפול אמר את הדברים במליאה. באותו שעה נראה פרס לוחש: איך הוא יודע? איך הוא יודע? ומיד מתעשת ומכחיש את הדברים.
כבר בתשנ"ב הוא פנה לרבין באמצעות זבולון המר ז"ל, וסיפר לו על מאות אנשי שב"כ פלשתיני שמסתובבים בירושלים. הוא ביקש לדעת מה פשר פעילותם ולמה הם גובים ´דמי החסות´ מהאוכלוסיה המקומית. הוא נענה, אחרי התחמקות, שאכן ישנם בירושלים כמאתיים אנשי שב"כ פלשתיניים שפועלים בניגוד להסכמים, ושלא ידוע דבר בעניין דמי החסות שהם גובים. מאיר טען כבר אז ש"בירושלים ייסדנו את מדינת פלשתין". הוא פרסם את מיקומם של 20 מוסדות ממשל פלשתיניים בלב ירושלים, ופתח במאבק איתן כנגד פעילות אש"ף ב´אוריינט האוס´.

רותי: "באותו קיץ שמוליק העביר את לשכתו לאוהל מול האוריינט האוס, במקום לשבת בלשכה הממוזגת בעירייה. בנוסף, בכל שבת התקיימה סעודה שלישית ב´אוריינט האוס´. רבים הצטרפו למחאה, וגם אנחנו הגענו בכל שבת עם הילדים. גם בימות החול היתה שם נוכחות מוסווית. מאוהל המחאה יצאו סיורים באזור, ונשמעו שם שיעורי תורה".

עוד קודם לכן באותה שנה, עוד כחבר מועצה, ישב מאיר בשביתת שבת בבית אורות, שם הציג את תכניותיו ליישוב מזרח ירושלים ולפיתוחה. רותי: "העובדה שהוא היה פעיל ויעיל כסגן ראש עיר נבעה בעיקר מהעובדה שגם קודם לכן, כחבר מועצה, הוא לקח את התפקיד ברצינות רבה. הוא עבד כארבעים שעות בשבוע בהתנדבות מלאה ולא החמיץ ישיבות מועצה".

רצף יהודי בירושלים
תכניותיו בהיותו חבר מועצה כללו את הרחבת שכונת פסגת זאב, בניית טיילת בדרך העופל שלמרגלות הר הזיתים, עבודות לפיתוח עמק יהושפט, בנייה באזור שער הפרחים, פיתוח מנהרות הכותל, שיפוץ ה´חורבה´, ומעל הכל הרחבת גבולות ירושלים הריבונית באמצעות בניית השכונה בהר חומה, שנקראה על שמו ´חומת שמואל´, ואישור התכניות לבנייה יהודית בראס אל עמוד שבהר הזיתים, כיום שכונת מעלה הזיתים.

הבנייה בהר הזיתים אושרה לבסוף ברוב של 20 חברי מועצה למול חמישה, כאשר מאיר חוזר על משפט המפתח: "רק יהודים מתים יכולים להיות בהר הזיתים?" הרעיון בבסיס כל היוזמות הללו היה יצירת רצף התיישבות יהודי מפסגת זאב בצפון לחומת שמואל בדרום, דרך מעלה הזיתים ואבו דיס ולכיוון ארמון הנציב – על מנת למנוע פרוזדור פלשתיני מאבו דיס לכיוון הר הבית.

רבות מהתכניות הללו יצאו לפועל, חלקן ראו אור רק לאחר מותו. פעמים רבות לא ידעו שהוא היה קשור בפרויקט שנחנך כיוון שהוא היה כבר בדרך לפרויקט הבא.

רותי: "בשנה ששמוליק נהרג הזמינו אותי לחנוכות בתים ומוסדות ששמוליק היה מעורב בהם, והייתי בהמון אירועים. הייתי מותשת רק מללכת כל פעם ולגזור את הסרט. איך הוא הספיק לפעול בכל העניינים האלה?"

מאיר אסף גופים שונים שפעלו למען ירושלים, וכינה אותם ´הפורום למען ירושלים´. בפורום היו חברים בין היתר מתי דן מעמותת ´עטרת כהנים´, דויד´לה בארי מעמותת ´אלעד´, חיים פלק מהדור הצעיר במפד"ל, חנן פורת, כצ´לה, אורי אריאל, סולי אליאב ממנהרות הכותל, אלישע פלג ועוד רבים וטובים.
הפורום היה מתכנס בניצוחו של מאיר, מחליט על תכנית פעולה ועל חלוקת עבודה, ואחר-כך היו יוצאות הודעות לתקשורת בשם ´הפורום למען ירושלים´. לפעמים הוא היה פועל או מוציא הודעות לתקשורת בשם הפורום, כאשר לאותו עניין הפורום היה שמואל מאיר בלבד. לא רבים ידעו שמדובר בו, גם משום שהוא לא רצה שידעו ומשום שהוא חשב שזה לא יעיל. נראה שהיו כמה קובעי מדיניות שחששו מפועלו של מאיר, ובדיעבד הסתבר שהצמידו לו סוכן שב"כ.

רותי: "יום אחד הודיע שמוליק שכל חדר בעירייה שיחסוך בחשמל יקבל בונוס. הוא היה מאוד יצירתי, היו לו כל מיני רעיונות איך לחסוך. אחרי תקופה הוא שם לב שחדר אחד לא מדווח על הוצאות חשמל, וזה היה החדר הסמוך אליו. בסופו של דבר התברר שבחדר הזה היה איש שב"כ שעקב אחריו. כלומר, מדינת ישראל הקדישה איש שב"כ כדי לעקוב אחרי אדם שכל מלחמתו היתה למען ירושלים!"

איש בלי הפסקה
בבקרים רבים היה מאיר העובד הראשון בעירייה. הוא היה קם לפנות בוקר, לומד בחברותא עם בנו בן תשע, מתפלל ותיקין, מכין סנדוויצ´ים ופותח את העירייה בשבע. הוא עבד גם ביום שישי, למרות שזה לא יום עבודה בעירייה. מאיר לא חיסר אפילו יום אחד מעבודתו. בתלוש המשכורת שלו מופיעים אפס ימי חופשה. בימי שישי הוא היה קם מוקדם, מכין את המאכלים לשבת ואז הולך לעבודה, כשהוא משאיר אחריו מקרר מלא מטעמים לכבוד שבת. כשהיה חוזר הביתה בימי שישי בצהריים עוד היו ממתינות לו פגישות. עיתונאים היו יושבים במטבח כשהוא ארגן את צרכי השבת. אצל מאיר היה הכל מתומצת: תמיד ממהר, מגיע לסיכומים, תכל´ס מה לעשות, איך מתקדמים.

רותי: "לשמחות היינו הולכים ונשארים לחמש דקות. אם הוא היה חושב שזה יכול להיות חשוב לקידום ירושלים, למשל אם יהיו אנשים בעלי השפעה, הוא היה נשאר יותר; אם לא – לא. לי זה היה ממש קשה, כי אני נורא אוהבת לראות אנשים, לדבר, אבל הוא היה עושה את זה תיק-תק".

מאיר מיעט מאוד בנסיעות לחו"ל, ונסע רק כשהיה בטוח שיש צורך גדול. קרה גם שהוא נסע לארה"ב לשש שעות, כי זה מה שהיה נחוץ. פעם נסע לדינר בצרפת, וכשהגיע הסתבר שזה לא בדיוק ערב התרמה למען ירושלים, אלא מסיבה שבה חיפשו מרצה אורח והזמינו ירושלמי שיהווה תכנית. מאיר לא יכול היה לסבול זאת. הוא, שהקפיד כל-כך לא לעזוב סתם את הארץ והשאיר אחריו המון עבודה, מגיע כדי לשעשע פריזאים? בישירות ובהחלטיות שלו הוא קם ללכת, ורק הבטחה שבסוף הערב תיערך התרמה השאירה אותו באירוע.

רותי: "תמיד הוא היה אומר לי: ´מה החוכמה של מנהל? מנהל צריך לדעת להאציל סמכויות ולא לעשות הכל לבד´. יום אחד אמרתי לו: ´שמוליק, לא אמרת שצריך להאציל סמכויות? למה אתה עושה כל-כך הרבה לבד?´ הוא גילה שלא תמיד יש מישהו שאפשר לסמוך עליו, ועשה בעצמו.

"אני רוצה לומר משהו מאוד יומרני: אין דבר שקרה בירושלים באותם ימים ששמוליק לא היה מעורב בו, בכל הנושאים: גינות משחקים בעיר, קווי אוטובוסים, כבישים, דרך בגין, חשמל, מים, בתי כנסת, מקוואות, תנועות נוער. הוא ידע כל מה שקורה בעיר".

פרקים בהלכות ציבור
כמה עקרונות שהיו נר לרגליו של מאיר עזרו לו לקדם דברים בדרכי נועם. הוא לא רצה שדעותיו יישארו דעת מיעוט, ופעל כדי ליצור קונצנזוס רחב לגבי הריבונות בכל ירושלים. הוא הצליח להשיג הסכמה מקיר לקיר בעניין פתיחת מנהרות הכותל מצפון בתשנ"ב. הוא יזם את פריצת הפתח ושכנע את חברי מועצת העיר – כולל נציגת העבודה דליה איציק ונציג מר"צ ארנן יקותיאלי ז"ל. כשהמנהרה נפתחה בתשנ"ז הם כעסו על העיתוי, אבל מאיר טען שבירושלים אין עיתוי מושלם.

את פואד בן אליעזר הוא שכנע שיש לבנות בהר חומה. רותי: "זמן רב אחרי ששמוליק נהרג התמנה פואד לשר השיכון. הוא הודיע שבכוונתו לעצור את הבנייה ביהודה ושומרון, אבל הוסיף שבהר חומה צריך להמשיך לבנות! עוד מקרה שהיה: ערב אחד היה בטלוויזיה ראיון עם איציק מרדכי, ואני שומעת את שמוליק מדבר מגרונו. הוא חזר הביתה בערב ואמר לי: אל תשאלי מה עשיתי היום, ישבתי שש שעות עם איציק מרדכי! היה לו חשוב לשכנע וגם סתם ליידע. הוא לא שמר מידע לעצמו. גם כשדליה איציק הגיעה לעירייה שמוליק ישב איתה שעות. היא אמנם מוכשרת, אבל היא לא הכירה את המערכת, והוא הסביר לה. למה? הרי היא חשבה אחרת ממנו? כי היתה לו ראייה מערכתית. הוא רצה שיהיו סביבו אנשים שיודעים מה קורה".

למאיר היה עקרון ברזל: צריך לעבוד לפי כללי מנהל תקין ולפעול רק כחוק. כשאולמרט ראה אותו לראשונה, הוא קצת חשש ממנו. מהר מאוד הוא הבין שזה אדם שאפשר להפקיד בידיו עניינים ולהיות שקט. מאיר דרש גם מאחרים להתנהל באופן תקין ולעמוד בהבטחות. בתוך אחד הקלסרים שלו מצאתי פתק שנכתב באמצע ישיבה: "הבטחנו, סוף השנה הגיע. צריך לקיים!"

בעניין החוקיות ברכישת בתים הוא דבק גם כשזה היה קשה. היו לו כוחות להמתין שנים עד שיסודרו העניינים המשפטיים, וזה דרש ממנו כוחות, כי הוא היה אדם שרץ קדימה. במקביל למאמצי הרוכשים היהודים להיות חוקיים, הערבים לא היססו לבנות בתים שלמים באופן בלתי חוקי. מאיר נלחם בבנייה הבלתי-חוקית בירושלים בכל כוחו.

רותי: "הוא לא חיכה שייבנה בית גדול וישכנו בו 17 ילדים ואישה שמורטת את השערות שלה. היתה לו מערכת מודיעין משלו והיו מודיעים לו: שמוליק, פה בונים. הוא היה קם והולך באמצע הלילה, ועוצר את זה מיד בהתחלה".

באותה מידה הוא היה קם באמצע הלילה כשהיו צריכים עזרה. גם אצל ערבים. בלילה שהקדרון הוצף וסיכן בתים ערביים הוא הגיע לשם מיד. היה לו עיקרון, שלפיו אנחנו כריבונים חייבים בכל הזכויות של הערבים אזרחי ישראל. הוא כעס כשהיה למשל הזנחה של הביוב במזרח ירושלים, דבר שתוקן בינתיים. בשבעה קיבלה רותי מכתב מה´אמריקן קולוני´ שנחשבת כמעוז שמאל. הם כתבו שהוא היה יעיל, וידע לעזור להם. הם ידעו להעריך את העובדה שאם היתה להם בקשה הגיונית הוא היה עוזר להם וביעילות.

כל ישראל חברים

באחד העיתונים הגדולים רצו פעם לכתוב על מאיר כתבה. הם חיפשו זמן רב מישהו שיאמר עליו קצת לשון הרע ברובד האישי, ולא מצאו ולו אחד. גם ברי פלוגתא שלו אמרו שברמה האישית אין להם כלל ביקורת. בעיתון החליטו לא לכתוב את הכתבה...
מאיר באמת היה מיודד עם כולם באופן אישי. לראש העיר לשעבר, טדי קולק, שהתנגד מאוד לדרכו של מאיר וראה בו ´טרבל מייקר´, ערכו חגיגת יום הולדת בבית משפחת מאיר, בנוכחות חברי מועצת העיר. עוגה גדולה עם סמל העיר היתה שם, והיתה גם הרבה חיבה. עם מאיר פורוש, נציג אגודת ישראל, ועם נסים זאב, נציג ש"ס, שהיו סגני ראש העיר, הוא היה בקשרים מצוינים.

פעם היה ויכוח בין שתי קבוצות חרדיות היכן למקם מקווה. הם כעסו על ההחלטה של מאיר, אז הוא אמר להם: "לכו תשאלו את הרב שלכם מה לעשות". הם הלכו לרב אלישיב, שאמר: "תעשו מה ששמוליק מאיר אומר". ידעו שהוא ענייני אמיתי וסמכו על שיקול דעתו. מהצד השני של הקשת הפוליטית ישב בעירייה ארנן יקותאלי, שהיה נציג מר"צ וסגן ראש עיר מטעמה.

רותי: "כשארנן היה בחור צעיר הוא עבד בחנות ספרים ששייכת לדודה של שמוליק, כך שהיתה ביניהם היכרות. ביום ששניהם נבחרו לחברי מועצה ארנן צלצל אלינו ושאל: ´שמוליק יסכים לדבר איתי?´ בכלל לא הבנתי את השאלה הזאת. הוא שאל כאיש שמאל שבשמאל, אם יש סיכוי לקשר עם איש ימין. מאז הם היו המון ביחד. בארנן היתה אמיתיות, איזו אש יוקדת. בשניהם היה יושר וטוהר מידות, וזה איחד אותם. שניהם גם נחשבו לקיצוניים, ובאופן מפתיע בדברים רבים הם חשבו אותו דבר. היית מאמינה שארנן הצביע בעד ה´ריקודגלים´ ביום ירושלים? או בעד פריצת הפתח הצפוני של מנהרות הכותל? היה גם מקרה שבו ארנן רצה לתת מבנה גדול של מפעל הפיס לבית ספר בבית צפפא, ושמוליק שכנע אותו לתת את המבנה ל´חורב´. כמעט בכל שבת ארנן היה מגיע עם הילדים, והם היו יושבים לאכול איתנו סעודה שלישית. זו היתה חברות מאוד מיוחדת".

אחרי מותו ערכה יעל מאיר, הבת, סרט לזכר אביה. הסרט הוצג כחלק מפרויקט ארצי של מגמות תקשורת בתיכונים, וזכה במקום הראשון. בסרט הזה בחר ארנן יקותאלי לספר חוויה מערב בחירות במטה מר"צ, כשלפתע נפתחת הדלת ומאיר נכנס לבקר את ארנן: "נשמעת דפיקה בדלת, וכמובן הוא לא מחכה ומיד נכנס. הקהל שם לא היה רק אני, היו אנשי פרסום ואנשי מר"צ. הם היו פותחים עיניים גדולות, אחת וחצי בלילה בערב בחירות והנה בא נציג האויב. והוא היה בא, מביט במודעות, מעיר הערות, יושב לשתות איתי קפה..."

על החברות עם מאיר כתב יקותיאלי בעיתון ´ירושלים´ מיד לאחר מותו: "אף שאחזנו בתפיסות עולם מנוגדות בתכלית שאין לפשר ביניהן... הוא פתח את לבו ואת ביתו לפני, והיה מוכן להגן עלי בגופו, לרוץ למעני לקצווי תבל, לתת לי את הבגד שעל עורו". כמה שנים אחר-כך נפטר גם ארנן ממחלת לב.

אולמרט לא מתנתק
קשר הדוק נשמר גם עם שר התמ"ת אהוד אולמרט, שהיה בקשרים מצוינים עם מאיר ופוקד את בית משפחת מאיר בכל יום שישי מאז מותו. הוא מגיע עם עוגה ויושב לדבר, לא על פוליטיקה.
רותי: "למרות חילוקי הדעות הפוליטיים הברורים מאוד, הוא ממשיך לשמור על קשר והוא יודע בדיוק מה אנחנו חושבים. מובן שאנחנו מנסים לדבר ולשכנע, אבל בדרך כלל אנחנו מגיעים להסכמה בעיקר בדבר אחד: בכך שאנחנו חלוקים. בכל מקרה, אני מאוד מכבדת אותו, מה שהוא עשה למעננו לא ישוער. את יודעת איזה כיף הוא עשה לילדים? אחרי ששמוליק נהרג, כל שבוע הוא היה מגיע אלינו ולוקח את הילדים למשחקים של בית"ר. עד היום הוא בא לבקר כל יום שישי. את יודעת איזו מסירות נפש זו? איפה את רואה פוליטיקאי ששמונה שנים שומר על קשר עם משפחה? מה, הוא לא עסוק? את חושבת שהעיניים שלו לא נעצמות מעייפות לפעמים? יש לי הרבה דברים טובים להגיד עליו. הוא עשה בשבילנו המון".

רפי, הבן, מוסיף: "אבא לקח כל אחד מאיתנו לסיור כיתתי בעירייה בתור צ´ופר, ורק בני לא הספיק לקחת את הכיתה שלו. אחרי שאבא נהרג, אהוד לקח את הכיתה של בני לסיור. זה היה מאוד יפה מצדו".

בסרט של יעל נראה אולמרט אומר: "קודם כל אני מתגעגע אליו, בעיקר ביום שישי, שהוא יום פחות פעיל. אני חושב: ´אילו שמוליק היה עכשיו, איזה כיף זה היה...´ לשמוליק היה לב גדול, ולכן כל הדברים באו אצלו במסות גדולות, בהתלהבות גדולה. מה שאפיין את שמוליק זה לא רק האהבה לירושלים, אלא העוצמה שבה הוא הביע את האהבה הזו, שבאה לידי ביטוי בדברים שהוא עשה. מבחינה זו הייחוד שלו היה ביכולת שלו להתמקד באופן טוטלי בדברים שהוא האמין בהם".

חסד ואמת
אחרי ההספדים של מאיר היה מי שאמר שהוא לא הוספד כראוי, כיוון שלא הזכירו כמעט את מעשי החסד הגדולים שעשה. זאת כיוון שרבים מהם נעשו בסתר, ואיש לא ידע לספר עליהם. כל שבועיים הלך מאיר עם הרבנית קאפח לראות בתים במצוקה.

רפי בנו מספר: "בכל פורים הלכתי עם חברים לשמח משפחות במצוקה. שנה אחת נכנסו לבית שהכרנו אותו משנה שעברה, ופתאום ראינו ששיפצו אותו. אמרתי לבעל הבית: ´איזה יופי, שיפצו פה´. הוא סיפר: ´בא לפה מישהו שהיה סגן ראש העיר, ארגן את השיפוץ וגם תרם כסף מכיסו הפרטי. הוא נפטר בינתיים´. כשהוא הבין שאני הבן שלו הוא ממש נישק אותי".

לחולה שנזקקה לניתוח יקר אמר מאיר, כשהיה אולי בן 24: "את תיסעי עם בעלך ואני אדאג לכסף". כל המשפחה משני הצדדים התגייסה, והכסף נאסף. בסופו של דבר הוחלט שלא ניתן לנתח את החולה והיא נפטרה. בכסף שנאסף נקנו שבעה אמבולנסים ליישובי יהודה ושומרון.

ילד גדול
שמואל מאיר נולד בבני ברק. משפחתו היתה מצאצאי אחד משבעת חסידי גור שנשלחו על-ידי הרבי להקים את העיר. כבר מגיל צעיר ניכרו בו כוחות מיוחדים. הוא היה פעיל חברותי ותוסס בתנועת הנוער ´עזרא´, אבל הקפיד, למשל, על שמירת הלשון כבר מגיל קטן.

חריצותו הובילה אותו לעבודה בחנות למוצרי חשמל על מנת לפרנס את עצמו, כבר מכיתה ז´, במקביל ללימודים סדירים. גם אהבתו לירושלים ניכרה בגיל צעיר. אמו מספרת: "בכל חופשה משפחתית הוא היה מבקש לנסוע לירושלים. הוא גם בחר ללמוד בירושלים, ב´ישיבה לצעירים´". מספרים שמאיר שלח מכתב לחבר ילדות, הרב משה בלייכר, שהחליט ללמוד ב´יישוב´, הישיבה החרדית התל אביבית. מאיר, במכתב ספוג אהבת ירושלים, כתב לו: "אתה מוכרח לבוא לירושלים וללמוד כאן". נראה שהמכתב השפיע, והרב בלייכר החליט לבסוף ללמוד ב´ישיבה לצעירים´.

חבר ילדות אחר שלו היה איש העסקים מוטי זיסר. לימים הכיר מאיר גם את יוסי לורנצי, ויחדיו הם הרימו כמה פרויקטים ענקיים למען ירושלים, כמו ´ערים מצדיעות לירושלים´ – הופעה של אברהם פריד והפילהרמונית של פראג שהסתובבה בכמה ערים בעולם, או הופעה של זמרים חסידיים מהשורה הראשונה בגן סאקר בחול המועד.

מאיר התגייס לצבא ושרת בסיירת ´גולני´. במהלך שירותו נפצע בידו, ומאז לא יכול היה לקבל שתיים מאצבעותיו. הוא למד כשנתיים במרכז הרב, במקביל להדרכה בישיבה התיכונית לצעירים, ואז השתלב בעסק של דודו כסוכן מכירות של מוצרי חשמל.

בשלב זה הכיר את רותי, בת לד"ר פנחס פיק, היסטוריון צבאי שהיה מעורכי האנציקלופדיה העברית. חותנו היה מלוחמי ירושלים בתש"ח, ידען גדול בענייני ירושלים שהיה מטייל בעיר העתיקה משך שעות בכל שבת. רותי ושמוליק התחתנו בירושלים, מעל פסגת הר הצופים, אבל נאלצו לגור בתל אביב בשל לימודיה של רותי. רותי ביקשה מבעלה שילמד גם הוא לימודים גבוהים.

רותי: "אני תמיד רציתי להתחתן עם רב פרופסור, ולכן דחפתי אותו ללמוד. ושמוליק, שרצה לפרנס, למד במקביל לעבודה מאומצת אצל דודו בבני ברק. לכן הוא לא הלך ללמוד כלכלה באוניברסיטה ופנה למכללה, ללמוד מנהל עסקים. לימים, כשישבו בעירייה על ספרי תקציב, ראיתי כמה הוא מבין. הוא קלט בדיוק את ההשלכות של כל שורה בספר".

חינוך בדרך המלך
החיים בתל אביב היו עבורם כמן גלות. שמוליק, אוהב ירושלים, ורותי, בת למייסדי קרית משה, רצו רק לעלות לבירה. כשרותי קיבלה הצעת עבודה בירושלים, הם החליטו לעבור דירה. עם הגיעם לירושלים הציעו למאיר להקים את אולפנת ´צביה´, שהפכה עם הזמן לרשת אולפנות. מאיר היה המנהל האדמיניסטרטיבי של האולפנה. הרעיון היה לייסד אולפנה ברוח הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שהאולפנה נקראה על שמו.
אל הפנימייה הקטנה של האולפנה התקבצו בנות מכל המקומות, שהפכו את האולפנה למוסד אינטגרטיבי ולא אליטיסטי. רותי: "מאיר אמר: מה החוכמה לבנות רק בירושלים? ואז פנו לרחובות, לעפולה, להרצליה ולבית שמש. היה ניסיון אחד בלבד שלא הצליח, וזה בשלומי שבצפון. שמוליק היה בא לאדם ואומר: ´יש לי הזדמנות בשבילך, תוכל לזכות ליטול חלק במפעל חינוכי´. כך הוא הצליח להשיג הרבה. הוא פרץ את הדרך עבור מוסדות תורניים מסוג ´צביה´ במשרד החינוך. היום ישנו מסלול למוסדות כאלה, ומוסד שעומד בקריטריונים זוכה להכרה מטעם משרד החינוך".

כשנבחר למועצת העיר למד מאיר אומנות חדשה: אומנות הדיבור. רותי: "הוא לא היה איש דברים בתחילת דרכו כאיש ציבור. הוא היה ממש מתאמן על זה, הוא היה יושב פה בחדר ומקריא לעצמו, מתאמן. גם חדווה, המזכירה שלו, היתה עוזרת לו בזה, אבל מהר מאוד הוא למד, וכשהוא הוזמן לתכניות טלוויזיה הוא היה אומר משפט קצר וקולע, לפעמים חריף. הוא מעולם לא רצה לפגוע באנשים, אבל לפעמים הוא הבין שאין ברירה, שכך צריך לשנות את המצב".

נפל במאבק על ירושלים
משנבחר למועצת העיר עלו חייו על מסלול מהיר. בן 35 הוא היה אב לשמונה ילדים (שני זוגות תאומים), מנהל אדמיניסטרטיבי של רשת אולפנות וחבר מועצה במשרה מלאה.
כחודשיים לפני שנהרג נסעה רותי לחו"ל למשך חודש, למסע הרצאות של אמא שלה, ניצולת שואה שהיתה עם אנה פרנק בכיתה. רותי: "הוא פרגן לי לנסוע לארה"ב כשפה השארתי שמונה ילדים די קטנים והוא היה עסוק בעבודה למעלה ראש. הוא היה יעיל וזריז והסתדר, והם זכו לזמן איכות איתו ממש לפני מותו".

רותי: "זה מדהים, יש תמונות של שמוליק עשרים דקות לפני שהוא הלך. זה היה באחד וחצי בצהריים והיה גשם שוטף, גשם שזוכרים. הוא נסע עם מתי דן כשראה משאית שעומדת להתנגש בהם. הוא היטה את הרכב כך שהמשאית התנגשה בצד שלו, ומתי ניצל".

אנחנו צופים בסרט שבו אומר שמוליק בפשטות: "אני נאבק למען ירושלים, אני מוכן לשלם כל מחיר למען ירושלים". זמן קצר אחר-כך כתב אולמרט: "במאבק על ירושלים נפל לוחם אמיץ לב ואהוב. המאבק הזה יימשך. רוחו של שמוליק תעניק לו השראה, כוח, עידוד ותקווה".