בשבע 128: לקרוע ולפנות

שייקה אל עמי , ט"ז בשבט תשס"ה

מעבר להשלכות הביטחוניות-מדיניות של תכנית ההתנתקות, היא מחוללת משבר גדול בנפשה של הציונות הדתית. הציבור הציוני דתי עומד נבוך ומתקשה להכריע בין הסתירות בנפשו פנימה.
מחד גיסא, רובו מתנגד בכל נפשו לתכנית ההתנתקות ורואה בה אסון ביטחוני-מדיני, חורבן ערכי וכמובן – איסור הלכתי. העמדה המוסרית-הלכתית היא ברורה לכאורה, אליבא דכל האוחזים בגלימתו ובפסיקתו של הרב שפירא. ומכאן שלא רק ניתן אלא חובה לסרב, שהרי 'גזרת המלכות' אינה דוחה דברי תורה...

מאידך גיסא, דומני כי הציבור הציוני דתי מתחיל להבין כי דבר מהותי ועמוק הרבה יותר מונח כאן למבחן. מהותי יותר מגורלו של גוש קטיף, עמוק ובסיסי יותר מפסק הלכה כזה או אחר – חשוב ככל שיהיה, עניין הנוגע בשורשי הזהות והקיום. המדובר הוא בטיב השותפות של הציבור הזה בהוויה הציונית על כל משמעויותיה.

תכנית ההתנתקות פורצת אולי פרצה באחד מקירות הבית, אך אידיאולוגיית הסרבנות מאיימת לפרק את הבית כולו. אני מעריך ומקווה כי רובה המכריע של הציונות הדתית יכריע חד-משמעית בעד דבקות במדינה, גם אם הלב נשבר ומתקומם אל מול החורבן הצפוי של מפעל החים המפואר בגוש קטיף. הציבור יכריע כשותף מלא בהוויה הישראלית-ציונית, שאין לו מדינה אחרת ואין לו צבא אחר. שום פסק הלכה לא יוכל להשפיע על תקפותו של אתוס מכוננן זה ולהעמידו למבחן.

הציבור יכריע, מתוך הבנה שהסרבנות האידיאולוגית הנה מתכון בדוק להתרסקותו של הצבא כ'צבא העם' – חלום בלהות שבו סרבני הימין יכנסו בהמוניהם לכלא בדרך אחת, סרבני השמאל יכנסו בהמוניהם בדרך השנייה, והנותרים ישארו – אולי כדי לפרק באופן מסודר את 'מלכות ישראל השלישית'...

הציבור יכריע, מתוך הבנה כי מדינת ישראל בחרה בדרך ההתנהלות הדמוקרטית כדרך היחידה שבה יוסדרו חייה וקבעה את כנסת ישראל כמוסד המעצב של חייה הציבוריים – ולכן, לטב אך גם למוטב, עם כל הצער או החרפה, החלטותיה הנן לגיטמיות. כמובן, כל הדרכים כשרות כדי למחות, לעורר ולהפגין כדי לשנות את רוע הגזרה.

והעיקר, הציבור יכריע כי בעומקה הרוחני, אופציית הסירוב היא שלילה מוחלטת של אמונתו הציונית-דתית. "אבינו שבשמים צור ישראל וגואלו, ברך את מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו..." כך אנו מתפללים וכך גם נמשיך להתפלל בעתיד. אלוהים ברך אותנו במדינה ובאפשרות למלכות יהודית, אנו לא נשיב לו בריסוקה הפנימי.

אחים לא מסרבים
גם חייליה של הציונות הדתית – מיטב בניה בסדיר ובשירות המילואים, אני מרשה לעצמי לקוות ולהעריך, יכריעו ברובם המכריע כנגד הסרבנות. ייתכן כי מיעוטם אולי יבחר בדרך הסרבנות אך רובם יבחר היום בחיים, בדבקות במדינה שהיא "ראשית צמיחת גאולתנו", על החלטותיה הדמוקרטיות. גם אם ההחלטה הזאת שגויה בעינהם, גם אם הם מתנגדים לה בכל מאודם – ידם לא תהיה במעל שבר הסירוב והריסוק.

בסופו של דבר, חברים, לא מדובר כאן על הלכה, אלא על דבר הנוגע בשורשי הנפש והזהות האישית. כל מי שנשא אלונקה עם חבריו במסע, כל מי שהיטלטל במשותף בסיור או בצוות הטנק, כל מי שנפשו נגעה בנפש אחיו במחלקה ובפלוגה לא יוכל לקרוע את הקריעה.
המכינות הצליחו הרבה יותר ממה שחשבנו. הן הצמיחו דור בריא בנפשו, דור שמחובר באופן בסיסי ביותר לתפיסה המוסרית האומרת כי "אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של אדם". 'אחדות ישראל' עבורם אינה מליצה נאה לדרשה תורנית, אלא תשתית קיומית של רעות לוחמים ונשיאה משותפת בעול. נפשם כמובן תיקרע בשמעם את פסקיהם של הרב שפירא ורבני יש"ע, אך מבטם הדומם של רבני המכינות יורה להם את מה שפיהם יתקשה לומר: תכנית ההתנתקות רעה וקשה, אך הסרבנות הנה חורבן.

בסופו של יום, חיילים אלו, כמו רובו של הציבור הציוני דתי, מבינים היטב כי אנשים אחים ושותפים כולנו בבניינה של ממלכה, על הרע ועל הטוב שבה – שותפים מלאים ולא שותפים על תנאי – ואחים ושותפים לא מסרבים.
אם יעמדו מאות מהם, יקרעו קריעה ואחר-כך ייגשו לביצוע הפקודה – כהצעתו הראויה של האלוף במיל עמידרור – לא יהיה קידוש שם שמים גדול מזה בעת הזאת.