חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 128ראשיהפצה

"ערפאת אמר שמדינה פלשתינית תהי - בגליון השבוע

"הוא בכלל נולד במצרים, ועל פי האמנה הפלשתינית לא נחשב לפלשתיני", חושף פרופ' אפרים קארש בספרו החדש על ערפאת.
26/01/05, 00:00
עדי גרסיאל

"הראיס לא ויתר מעולם על שאיפתו להשמיד את ישראל", הוא קובע, "וכמו פירומן, עזב כל מקום אליו הגיע כשמאחוריו דם ואש ותמרות עשן". קארש, שנאבק בקמפוסים בהיסטוריונים החדשים ובאנטישמיות המתעוררת, לא מאמין שמאבו מאזן תצמח הישועה

בקושי חלפו חודשיים מאז מותו של יאסר ערפאת, וכבר בממשלת ישראל יש מי שמדבר עליו בגעגוע. לפרופ' אפרים קארש, לעומת זאת, אין שום נוסטלגיה לאיש עם השערות על הפנים.
ספרו של קארש, 'ערפאת – האיש ומלחמתו בישראל', שיצא לאור בעברית סמוך למותו של הראיס, חושף את מה שישראלים מסוימים התעקשו שלא לקלוט: ערפאת לא ראה במלחמה אמצעי כדי להגיע לשלום, אלא להיפך, הוא תפס את הסכמי השלום כאמצעים להמשך הלחימה, עד למטרה הסופית – השמדת ישראל.

קארש, שטוען כי קשה לקטלג אותו כאיש ימין דווקא, אומר שלמרות הביקורת שנמתחה עליו משמאל, ספרו מנסה לנתח בצורה אובייקטיבית את אישיותו ומעשיו של הראיס. בשיחה איתו הוא נע בקלילות על ציר הזמן: מתקופת המנדט להסכמי אוסלו, דרך מלחמת השחרור, והמקום: מעיראק לירושלים, דרך ירדן. העובדה שהוא ישראלי שבסיסו בלונדון מעניקה לו פרספקטיבה רחבה מהרגיל על המתרחש באזור.

בן 51, יליד חיפה, הוא למד בבית הספר הריאלי בעיר. בצבא שירת בחיל המודיעין והשתחרר בדרגת רב סרן. את לימודיו האקדמיים בתחום המזרחנות החל באוניברסיטה העברית והמשיך באוניברסיטת תל אביב. בהמשך עבר ללונדון מסיבות אישיות, והוא מכהן כיום כראש המחלקה ללימודי הים התיכון באוניברסיטת לונדון.

קארש כיהן גם כפרופסור אורח באוניברסיטות יוקרתיות כהרווארד, קולומביה והסורבון. לארץ הגיע בשבוע שעבר, כדי להשתתף ביום עיון שנערך לרגל צאת ספרו במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר אילן.

המטרה: השמדת ישראל
"שלום עם ישראל אף פעם לא היה באג'נדה של ערפאת", קובע פרופ' קארש. "העובדה שהוא נאלץ בשנת 93' לחתום איתנו על הסכמי אוסלו היא תולדה של הנסיבות שבהן היה אש"ף נתון באותם ימים. הארגון היה אז על סף שקיעה: הוא איבד את הבסיס שלו בלבנון אחרי מלחמת לבנון, ואת המימון והאהדה של העולם הערבי אחרי שתמך בסדאם חוסיין במלחמת המפרץ הראשונה. גם האוכלוסייה הפלשתינית ביש"ע ניסתה להשתחרר משליטתו. בחושיו המחודדים הבין ערפאת שהוא חייב לחזור לתמונה בהקדם לפני שיהפוך ללא רלוונטי, ואת ההזדמנות הזו סיפקו לו שמעון פרס ויוסי ביילין".
ויצחק רבין?
"רבין נגרר אחריהם בחוסר רצון בולט. זה מתועד בזיכרונותיו של ביילין, וגם נחשף בזמנו במעריב. ראש הממשלה דאז העדיף להגיע להסכם עם ערביי יש"ע עצמם, ולא עם נציג חיצוני שלהם. ערפאת דאג שזה לא יצליח: על-פי עדותו של יועץ קרוב של ערפאת, ביקש פרס מערפאת להכשיל את הניסיון להידבר ישירות עם הפלשתינים, וכך היה".

זהו החטא הקדמון של אוסלו?
"כן, ניסינו להגיע להסכם שלום עם אדם שלא היה מוכן לספק את הסחורה. הנוסחה היתה 'שטחים תמורת שלום'. מסרנו שטחים, אך קיבלנו מלחמה.
"כדאי להיזכר איך ולמה נוסד אש"ף: הוא קם עוד בשנת 64', שלוש שנים לפני שה'שטחים' נכבשו בידי ישראל. האמנה הפלשתינית, המסמך המכונן של אש"ף, מדברת במפורש על השמדת מדינת ישראל. בשנת 68' השתלט ערפאת על אש"ף והפך לראש הארגון, ותחת הנהגתו אש"ף מעולם לא זנח את מטרתו ואת האמנה שלו".

אבל בזמנו האמנה שונתה.
"ההצגה שהתרחשה בראשית שנת 1999 היתה אולי מרשימה, אבל לא חוקית על-פי התקנון. מה שהם עשו, אחרי חמש שנים של התחמקויות, היה להזמין את נשיא ארה"ב, ביל קלינטון, לכנס את המועצה הלאומית, הפרלמנט הפלשתיני וראשי הרש"פ. האספה הגדולה הזו הצביעה על שינוי חלק מהסעיפים. אך כדי לשנות את האמנה צריך רוב של שני שליש במועצה הלאומית הפלשתינית, וזה לא קרה. גם פארוק קדומי, שר החוץ של אש"ף, אמר לאחרונה שהאמנה לא שונתה למעשה".

לא פלשתיני, מצרי
אחד הנושאים שהספר של קארש מתייחס אליהם הוא מוצאו של ערפאת, שהיה נהיר לכל המומחים, אך טושטש על-ידי הראיס ועוזריו. ככה זה כשהפלשתיני מספר אחד נולד בכלל במצרים.
פרופ' קארש: "הפרדוקס הזה מעיד על הבעייתיות הפלשתינית כולה. שני האנשים שהפכו לדוברים הפלשתיניים הכי בולטים, ערפאת ואדוארד סעיד, אינם פלשתינים על-פי ההגדרה של האמנה הפלשתינית! על-פי האמנה, פלשתיני הוא מי שהתגורר בארץ ישראל המנדטורית בשנת 1947. ערפאת וסעיד, וגם בני משפחותיהם, לא התגוררו ב'פלשתינה' באותה שנה או בעשרות השנים שקדמו לה. אביו של ערפאת אכן נולד בעזה, אך היגר ממנה בשנת 1927 למצרים, ושם נולד ערפאת שנתיים מאוחר יותר".

הוא ביקר מדי פעם בארץ.
"נכון, אז מה? גם אני מבקר מדי פעם בארה"ב, אבל זה לא הופך אותי לאמריקני. גם אדוארד סעיד, שנולד בירושלים, גדל בקהיר, והוריו החזיקו בדרכון אמריקני. במשך שנים ניסו השניים להסתיר את מוצאם. ערפאת חי בעולם דמיוני שבו הוא נלחם במלחמת העצמאות, וכדי לטשטש את מוצאו העסיק ערפאת, שדיבר ערבית במבטא מצרי, לחשן שנהג לתקן את ה'שגיאות' שלו.

"בשנות השישים נעצר ערפאת בסוריה בחשד לרצח, וכשפארוק קדומי ואבו-אייד נפגשו עם אסאד כדי לשחרר אותו, אמר להם האחרון: למה אתם מתאמצים כל-כך, הוא הרי מצרי בכלל. אסאד האב מעולם לא האמין בערפאת, ואסר עליו לדרוך על אדמת סוריה".

קארש מאפיין את ערפאת כאדם שמעוניין בעיקר באלימות ולא בקידום העניין הפלשתיני. "הוא דומה לפירומן, אדם שנהנה להצית שרפות ומתענג ממראה הלהבות. זה מה שהוא עשה בירדן בשנת 1970, שכמעט הביא להרס המדינה וגרם לספטמבר השחור; אחר-כך עבר ללבנון והצית אותה – הוא התערב שם במאבקים הפנימיים במדינה והיה בין אלה שהביאו למלחמת האזרחים הלבנונית, שבה נהרגו מעל 100 אלף איש; גם החיבוקים עם סדאם חוסיין גרמו לנזק – מאות אלפי פלשתינים גורשו מכווית אחרי שהאמריקנים שחררו אותה מהכיבוש העיראקי במלחמת המפרץ הראשונה".

קארש מביא את הסיפור הכוויתי כדוגמה ליחס המתחסד של העיתונות העולמית. "הכוויתים גירשו מאות אלפי פלשתינים שעבדו והתגוררו אצלם במשך עשרות שנים. מה שנעשה להם הוא בעצם טרנספר. ומה שיותר חמור היה הרצח של אלפי פלשתינים בידי כוויתים, שלא קיבל תהודה בתקשורת הבינלאומית. גופותיהם של חלק מהם, שהושלכו לים, נפלטו ממנו כשהן קשורות בשרשראות. תשווה את זה לסיקור שמקבל כל פלשתיני שנשרט על-ידי צה"ל בעזה, אפילו אם הוא מחבל מסוכן, ותבין את הצביעות של העיתונות העולמית".

קארש נחשף לחומרים על נקמתם האכזרית של הכוויתים כששימש כעד מומחה במשפטים שבהם תבעו כוויתים את חברות הביטוח הלונדוניות על הנזקים שגרמו להם כוחותיו של סדאם חוסיין. עד היום מתקיימים משפטים בנושא. "היה למשל משפט על 'כווית איירווייס', חברת התעופה הכוויתית, שהעיראקים החרימו את המטוסים שלה עם הכיבוש. הכוויתים תבעו אותם בסיום המלחמה על נזקים שנגרמו לחלק מהמטוסים, וזכו בסוף ב-300 מיליון דולר מחברות הביטוח".

כל פלשתיני שעבד במפרץ, מגלה קארש, היה מחויב להפריש ממשכורתו אחוז מסוים בתור 'מס אש"ף'. כשכווית נכבשה על-ידי סאדם חוסיין דרש ערפאת לקבל את הכסף אליו ישירות. בסופו של דבר, הרומן בין ערפאת לסדאם הביא לבעיה הומניטרית של מאות פליטים פלשתיניים.

למי אכפת מהפלשתינים?
למה ערפאת התחבר בכלל עם סדאם?
"הוא האמין שסדאם יעמיד את הצבא שלו לרשות הפלשתינים ויסייע 'לשחרר' את 'פלשתין'. צריך לזכור שהעיראקים השתתפו כמעט בכל מערכות ישראל: במלחמת העצמאות, בששת הימים, גם ביום כיפור הם שלחו חטיבה.

"אבל לסדאם לא באמת היה אכפת מהבעיה הפלשתינית. הוא השתמש בה כשהיה נוח לו: כשרצה לתקוע טריז בין כוחות הקואליציה שהורכבו גם מצבאות ערביים. במלחמת אירן-עיראק לא היתה לו בעיה לנסות לקנות נשק מישראל – הוא ביקש לרכוש מזל"טים ישראלים, וגם ניסה להציע לישראל מיליארד דולר תמורת הסכמתה להנחת צינור נפט מעיראק לעקבה שבירדן. היה אפילו שלב מסוים, בשנת 87', שבו דיבר סדאם חוסיין על לא פחות מאשר 'צרכי הביטחון הלגיטימיים של ישראל'. אני חושב שבסך הכל הוא היה אופורטוניסט. הפלשתינים לא ממש עניינו אותו.

"אגב, הוא אינו היחיד. למעשה, לשום מדינה ערבית לא באמת אכפת מהפלשתינים, והם יודעים את זה. במשך שנים רבות האשים אש"ף את מדינות ערב באחריות לתוצאות של מלחמת השחרור. הפלשתינים טענו שמדינות ערב דרשו מהם לעזוב את בתיהם על מנת לחזור אליהם אחרי הניצחון, אלא שלא השקיעו מספיק כוחות, ובסופו של דבר הפכו רבים מהם לפליטים. רק בשנות השישים הם שינו את גרסתם והתחילו להאשים את ישראל באחריות לבעיה".

ולהם שותפים גם ההיסטוריונים החדשים, שלפני כמה שנים כתבת ספר שמפריך את טענותיהם.
"ההיסטוריונים החדשים, בני מוריס למשל, טוענים שישראל ביצעה טרנספר בזמן מלחמת השחרור. אולי יש אנשים בימין שדווקא היו שמחים להיתלות בטענה שבן גוריון רצה לגרש את הערבים, אך היסטורית זה פשוט לא נכון. הציונות תמיד השלימה עם קיומם של הערבים כאן. תחילה אפילו חשבו שהערבים יכירו לנו טובה על כך שפיתחנו את הארץ.

"על-פי מסמכים מנדטוריים, היהודים העלו את רמת החיים בכל מקום שאליו הם הגיעו. בשנות העשרים והשלושים, למשל, מצאה ועדת פיל שאוכלוסיית ערביי חיפה גדלה ב-80 אחוזים, בעוד שבעזה היא ירדה בעשרה אחוזים ובערים ערביות 'טהורות', כמו שכם וחברון, גדלה באחוזים בודדים. המסקנה: היתה נהירה גדולה של ערבים למקומות שבהם גרו יהודים, בגלל המצב הכלכלי. כלומר, היהודים שהגיעו לחיפה לא מצאו עיר ערבית מאוכלסת והשתלטו עליה, אלא להיפך: הגעתם של היהודים משכה אל העיר ערבים מכל האזור. כך קרה גם בערים מעורבות אחרות כמו יפו וירושלים".

כך קרה בהמשך, מוסיף קארש, גם בשטחי יש"ע. בשנת 67' היתה תוחלת החיים של ערביי יש"ע 48 שנה. כחצי יובל אחר-כך, הנתון הזה עמד על 72, למעשה ברמה אירופית. "כשאנחנו הגענו, לא היה להם חשמל או מים זורמים. אנשים רכבו על חמורים, לא היו אפילו אוניברסיטאות, כי המלך חוסיין לא רצה מוקדי הסתה, ורוב האנשים לא ידעו קרוא וכתוב".

קארש מדגיש שגם רמת החיים של ערביי ישראל עלתה בצורה משמעותית, וקובע כי המהומות שלהם בשנת 2000 לא נבעו מקיפוח, אלא מהקצנה לאומנית. "בעקבות הסכמי אוסלו השיגה הרשות הפלשתינית דריסת רגל גם בתוך הקו הירוק, ותרמה להגברת הפלשתיניזציה של ערביי ישראל. זה עוד תוצר שלילי של ההסכמים, שכמעט לא מדברים עליו".

כסף מוסלמי ודיקטטורה
לאחרונה נראה שההיסטוריונים החדשים איבדו מומנטום ויצאו מעט מהאופנה.
"זה אולי מה שמשתקף בתקשורת, אך ההיסטוריונים החדשים הם עדיין הזרם השלט באקדמיה הישראלית עד היום. בארבע השנים האחרונות, המלחמה שבה פתחו הפלשתינים הקטינה את הסובלנות של ה'עמך' לתיאוריות כאלה, מוכות שנאה עצמית. אבל שלא יהיה ספק, הגישה הזו ממשיכה לרחוש בשקט בקרב רוב החוקרים בחוגים אוניברסיטאיים כמו היסטוריה, מדעי המדינה וסוציולוגיה. הבעיה היא שאקדמאי צעיר שמחפש קביעות מרגיש מהר מאוד לאן נושבת הרוח ומתאים את עמדותיו לזרם המרכזי. אחרי הקביעות הוא לעתים קרובות כבר שכנע את עצמו בעמדות החדשות. אני יודע על מקרים שמתרחשים בימים אלה, שמנסים לזרוק אקדמאים צעירים בגלל הדעות שלהם ולא על סמך הישגיהם המקצועיים".

גם בחו"ל האקדמיה עוינת את ישראל. למה בעצם?
"יש כמה סיבות: ראשית – מדינות ערב אינן דמוקרטיות, ומזרחנים שרוצים לחקור אותן אינם יכולים להרשות לעצמם לבקר את השלטון. בנוסף, הכסף הערבי זורם למוסדות אקדמיים בעולם. לאוניברסיטת 'אקסטר' באנגליה, למשל, מוסד בעל שם מכובד, נכנסו בעשרות השנים האחרונות כספים רבים מהמפרץ בצורה של מלגות, מימון קתדרות ומכוני מחקר. בגלל הכסף הערבי הרב שזרם לשם היו גם טענות שהם מוכרים תארים לאנשים מהמפרץ.

"כתוצאה מכך, ראשי המחלקות בתחומים כמו אסלאם ומזרחנות הם אנשים פרו-ערבים. תזכור שהאסלאם היא דת אוניברסלית, שמטרתה להשתלט על העולם. הם לא רגילים להיות מיעוט. אפילו המתונים המוסלמים, שאמנם מתנגדים לפיצוץ מגדלים ופעולות טרור, חותרים למטרה הזו באמצעים אחרים של שכנוע".

קארש מתרשם שתהליך האסלאמיזציה של אירופה תופס תאוצה. לא מדובר רק בהגירה מארצות כמו פקיסטן ואלג'יריה וילודה מוגברת, אלא אפילו על התאסלמות של רבבות אירופים. "יש לי משפחה בפינלנד, ואני מבקר שם מדי פעם. זו מדינה שיש לה מדיניות הגירה קשוחה, אך גם שם אפשר לראות יותר יותר מוסלמים ברחובות. לעתים קרובות אתה יכול לראות נשים פיניות במקור, עם העיניים הכחולות והשעיר הבלונדי, עוטות רעלה אחרי שהתאסלמו. בקצב הזה, אירופה תהיה מוסלמית בעוד מאה שנה".

גם ערפאת יכול לטעות
בספרך אתה טוען שערפאת דוגל בהשמדת ישראל בשיטת השלבים. לפי זה היה עליו להסכים להצעות של אהוד ברק בקמפ-דיוויד, לקבל 92 אחוזים מהשטח ואחר-כך להמשיך את המלחמה. למה הוא השיב בשלילה?
"ראשית, הטענה הזו מבוססת על ההנחה שערפאת לעולם אינו טועה, וזו כמובן הנחה מופרכת. לאורך השנים עשה ערפאת עשרות רבות של טעויות וניצל מהן במזל, לפעמים בזכותנו.
"שנית, תורת השלבים חותרת ליעד של השמדת ישראל. היות שברק דרש ממנו לחתום על כך שלא יהיו לו יותר תביעות – כלומר לוותר על יעדו הסופי, הוא לא יכול היה להסכים להצעה. יכול להיות שאם ברק היה מסתפק בהסכם זמני, ערפאת היה נעתר וחותם על ההסכם. נראה שאפילו לשקרן הכי גדול יש גבול לכמה שהוא יכול לרמות. ערפאת היה תמיד עקבי, גם בנושא זכות השיבה, ומעולם לא טען שהוא מוכן לוותר עליה. גם אחרי הסכמי אוסלו, כשנשאל בראיונות בטלוויזיה הישראלית על הפליטים הוא הקפיד להתחמק, ומעולם לא ביטל את הנושא".

מצד שני, הוא הכיר בהחלטה 242 של האו"ם.
"נכון שבשל לחץ בינלאומי חזק הכיר ערפאת בשנת 88' בהחלטה 242 של האו"ם. כדאי לזכור שבהחלטה הזו אין בכלל אזכור של 'העם הפלשתיני', אלא רק קביעה על זכותם של כל מדינות (ולא העמים) באזור לחיות בביטחון ודרישה לפתרון צודק לבעיית הפליטים – שאפשר לפרש אותה כבעיית הפליטים היהודיים שגורשו ממדינות ערב. זו החלטה שאפילו לא מדברת על נסיגה לקווי 67', אלא רק על נסיגה משטחים, ולא מהשטחים שנכבשו על-ידי ישראל.

"לא לחינם הפלשתינים לא אהבו את ההחלטה הזו, וכינו אותה החלטה ציונית. אלא שבמשך הזמן הפלשתינים הצליחו לשכנע את העולם שהפרשנות שלהם להחלטה היא הנכונה: חזרה מלאה לגבולות 67' וקבלת זכות השיבה. מה שמרגיז אותי הוא שגם דוברים ישראלים רשמיים מקבלים כעובדה את הפרשנות השקרית הזו.

"באותה עת ערפאת נתן ראיון לטלוויזיה האוסטרית, וכשנשאל אם יזנח את 'המאבק המזוין' הוא השיב בשלילה: 'איך אפשר להניח את הנשק כשהציונים ממשיכים לתקוף אותנו?'".

אש"ף – הרצחני ביותר במאה
בסופו של דבר, קובע קארש, ערפאת היה מנהיג גרוע לא רק כלפי ישראל, אלא גם לעמו שלו. "אילו היה חותר לשלום, היתה יכולה להיות לפלשתינים מדינה כבר לפני שלושים שנה, והם היו יכולים לחיות ברמת חיים טובה לצד ישראל, בגבולות כאלה או אחרים. אבל ערפאת לא רצה בזה באמת. הוא אפילו אמר פעם לרודן הרומני צ'אוצ'סקו שמדינה פלשתינית תהיה כישלון, כי הפלשתינים לא בנויים לזה".

איך הוא הצליח שנים כה רבות להתל בעולם?
"כי היתה לו הבנה באיזה שהוא רובד עמוק, שכשנלחמים ביהודים מקבלים הרבה אשראי. למה כל העולם מכיר את ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, ורק מעטים מכירים את ראש ממשלת שוודיה ואפילו גרמניה? בגלל שלעולם המערבי יש אובססיה עם היהדות ועם ישראל. זה התבטא במשך שנים בפוגרומים והגיע לשיא בשואה, אך לא עבר מהעולם.

"אבות הציונות חשבו שאם נצא מאירופה האנטישמיות תיעלם, אך בפועל מה שקרה הוא שהשנאה ליהודים הופנתה למדינת היהודים. אחרי השואה האנטישמיות הודחקה, אבל היא שוב מרימה ראש. היום דנים באירופה בפורומים נכבדים על זכות קיומה של ישראל. אחרי 55 שנה, הרב הראשי של אנגליה היה צריך לכתוב בעיתונות הבריטית מאמר חריף המסביר למה לישראל יש זכות קיום. את כל זה ערפאת הבין כבר לפני עשרות שנים. הוא ידע לשנות את המונחים של הסכסוך ולהציג את ישראל כקולוניאליסטית.

"לו היה ערפאת גורם למותם של אנגלים באותן כמויות כפי שהרג יהודים, מזמן היו סוגרים את אש"ף. תסתכל על המחתרת האירית: היא מטופלת ביד קשה, ואין לה סימפטיה כמעט משום גורם בעולם – והם גרמו אלפית מהנזקים שגרמו ארגוני הטרור הפלשתיניים. למעשה, פרט לאלג'יריה, שם התחוללה מלחמת אזרחים, אש"ף הוא 'תנועת השחרור הלאומי' הרצחנית ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים".

כדי לשנות את המצב בדעת הקהל וגם באקדמיה, אומר פרופ' קארש, יש צורך להכיר את העובדות. "זו הסיבה שנכנסתי לוויכוח עם ההיסטוריונים החדשים. יש חוסר ידע בסיסי – גם בארץ ובוודאי בחו"ל – לגבי ההיסטוריה של הסכסוך".

קארש מציע להפסיק להתגונן כלפי האשמות הפלשתינים ולעבור להתקפה. "לקהל נוצרי אפשר להראות, למשל, איך ערבים נוצרים נרדפים על-ידי 'אחיהם' המוסלמים. בקצב הזה עוד מעט לא יוותרו נוצרים בישראל. צריך להמשיך להסביר לעולם איך מגייסים שאהידים בני 12 ודוחפים אותם להתפוצץ. זו התמודדות לא קלה – התקשורת העולמית לא אוהבת את המסרים האלה ומנסה לטשטש אותם, אבל אסור לוותר. במקום שהעיתונות תראה בנו 'גולית' מול ה'דוד' הפלשתיני, עלינו להדגיש את הממד האזורי של הסכסוך – ישראל מול כל מדינות ערב, ואז אנחנו נהפוך ל'אנדרדוג'".

לא מאבו מאזן תבוא התקווה
אחרי שתיארנו את אישיותו הדמונית של ערפאת, אבו-מאזן יכול להיות רק שינוי לטובה.
"לא, כיוון שגם הוא חלק מאותו 'ארגון שחרור' רצחני – אש"ף. הבעיה היא שהם צריכים מהפך קונספטואלי. אדם שעשה דוקטורט על הכחשת השואה וכתב ספר שנקרא 'הציונות – ההתחלה והסוף', אינו מסמן את השינוי הזה. במובנים מסוימים הוא אפילו מסוכן יותר מערפאת, כי הוא נתפש כמתון, אך בעור הכבש שלו מסתתר זאב.

"על-פי הסכמי אוסלו הוא חייב לפרק את ארגוני הטרור מנשקם, זו הדרישה הראשונית ממנו. קשה לי להאמין שהוא יעשה זאת, אך אשמח להתבדות".

כמזרחן, איך אתה מנתח את תוכנית ההתנתקות?
"בלי להיכנס לשאלה הפוליטית של ישיבתנו בעזה, ברור שנסיגה תחת אש מסוכנת ומגבירה את התיאבון של ארגוני הטרור. מצד שני, דווקא התנגדות העזה של המתיישבים ותומכיהם הרבים מראה לערבים שיש חלק גדול בעם ישראל שמוכן להילחם על אדמתו".