בשבע 128: על דעת עצמי

אבי סגל , ט"ז בשבט תשס"ה

חוקי בן לאדן

לפני זמן לא רב, בתקופה שעדיין החזקתי צלחת עם אותיות באנגלית מעל הבית, שודרה בערוץ ההיסטוריה תוכנית דיוקן אמריקנית על חייו של אוסאמה בן-לאדן. התוכנית נוצרה אמנם בעיתוי גרוע, חודשים ספורים לפני הפיגוע במגדלי התאומים. ועדיין, ניתן היה ללמוד משם על העקביות השיטתית בטרור הבן-לאדני נגד כל נוכחות מערבית במדינות ערב. האמריקנים סבלו מהטרור הזה במלחמת המפרץ הראשונה, כשהעמידו בסיסים קבועים בערב הסעודית, והם סובלים מכך גם היום בעיראק.
כששרי הממשלה מדברים על הפסקת אש ושוב מתכננים מחוות לפלשתינים, אני נזכר בתלמידיו הנאמנים של בן לאדן ביש"ע וחוטף עצבים על כל משחקי הנדמה-לי. עם כל הכבוד לאבו מאזן ולתוכנית העקירה, צריך להיות מוכה בעיוורון כדי להאמין כי הפלשתינים יהיו מסוגלים לחיות בשלום עם נוכחותנו בחיפה, עכו ובאר שבע. לא יעזור כלום, רבותיי המלומדים, בעיני הערבים אנו פולשים, והטרור יימשך בהתאם.
אנו יכולים להמשיך להתעקש כי יחסם של הפלשתינים לטרור הוא מורכב, אבל למעשה, החוקים של הטרור הפלשתיני אינם שונים מחוקי הטרור הכלל-ערבי. הם לא מורכבים אלא פשוטים ובהירים, מי שקובע אותם אינו אבו מאזן אלא בן לאדן, וכל ההודנות המלאכותיות לא יסתיימו בהסכמי שלום אלא בהמשך המלחמה. מצטער, אבל זה המצב.

יהודה נגד יש"ע

יש יותר מדרך אחת לזהות כישרון עיתונאי בכתיבה פובליציסטית. ישנם כותבים המשלבים זווית ראייה מקורית בניתוחים מאלפים ואבחנות מדויקות. אחרים יודעים להתנסח ברהיטות, להשתמש בעברית עשירה או בסלנג עכשווי בדיוק במקום הנכון. ויש עיתונאים, שכשרונם מבוטא ביכולת להעלות על הדף מלוא החופן שטויות במיץ באופן המבריק והמקורי ביותר. עיתונאי אחד כזה הוא יהודה נוריאל.

לפני שנה ורבע פוטר נוריאל מרשת מקומוני מעריב בגלל הברקת יתר. בימי מכתב הטייסים הסרבנים, ציטט האיש במדורו הקבוע מעין מכתב נגד ימני, עליו חתם בשם א' שיקלגרובר. עורכי המקומון לא ידעו כי שיקלגרובר הוא שם נעוריו של אדולף היטלר, וכי הקטע ערוך מציטוטים שונים של הצורר הנאצי. בתגובה לתרגיל המבריק והמסריח, החליט עורך מעריב להפסיק את עבודתו של העיתונאי. אלא שלאחרונה, כך מסתבר, סיים נוריאל 'לרצות את עונשו' והחל לכתוב במוסף התרבות החדש של מעריב. כשרון הכתיבה והמקוריות עדיין שם, אבל בלבולי המוח והדמגוגיה האנטי-ימנית נותרו כבעבר.
בסוף השבוע נטפל נוריאל למינויה של אמילי עמרוסי כדוברת מועצת יש"ע. לטענתו, הבחירה בבחורה צעירה - "פרצוף מוכר מהטלוויזיה של הגויים" - נועדה לפנות אל הרגש היהודי, ואיש במועצה לא מצפה מעמרוסי להשמיע את דעותיה. מכאן הגיע נוריאל למסקנה הגורפת, כי הימין עומד להתפרק מהאידיאולוגיות הגדולות שלו. שהרי "המאמץ של הנוקשה, האידיאולוגי, המתנחל לצורך העניין, להתחבב על הציבור הרחב ולהידמות לו, להיות בלונדיני כמותו, יוליך אותו לבסוף למסקנה פשוטה. למה לא לחיות חיים בלונדיניים, כמו הרוב?"

ובמילים אחרות: כדי לשמר את האידיאולוגיה הימנית, חייבת מועצת יש"ע למנות לעצמה דובר מזוקן, מבוגר, מאיים, מפחיד שמאלנים, מדבר בשפה ארכאית, מביע דעות ימניות סופר-שמרניות וחלילה לא מנסה להתחבב על הציבור הרחב. כי אם תהיה זו חלילה עיתונאית מוכשרת, ימנית, רהוטה ומצודדת, מיד נדע שהיא בסך הכול אריזה ריקה, כפי שתהיה בקרוב כל האידיאולוגיה הימנית. זהו יהודה נוריאל וזוהי כתיבתו: מקורית, מבריקה ומלאה שטויות. כישרון עיתונאי מובהק.

חמסה עלינו

א. אחרי קריירה של שבע שנים בעיתונות העברית, סוף סוף זיהה אותי אדם נותן שירות. מי זה היה, אתם לא שואלים? ובכן, אני אגיד לכם: עם המזל הרעוע שלי, זה לא היה המלצר במסעדה, גם לא המוכר בחנות הבגדים, ואפילו לא הקופאית בסופרמרקט. מי שזיהה אותי היה בסך הכול פקיד שומה במס הכנסה. אז תגידו, מה זה עוזר לי שבמס הכנסה מכירים אותי? האם יעשו לי שם פרוטקציות? האם ירשו לי להעלים מס? ומה כבר יש לי להעלים - אני עיתונאי, למען השם!

ב. בשבוע שעבר התעוררה סערה סביב ההחלטה להעניק לשר אופיר פינס עיטור כבוד על מפעל חיים בתחום הספורט. "מה לאופיר פינס ולעיטור על הישגים ספורטיביים", תהו העיתונאים כאיש אחד. המממ... מה לאופיר פינס ולתפקיד שר הפנים, אתם כבר יודעים?

ג. כתב ערוץ 1 בוושינגטון, ירון דקל, מפרשן את הפוליטיקה האמריקנית באותה אובייקטיביות שאפיינה אותו כפרשן פוליטי בישראל. "התמיכה הציבורית בבוש נמצאת בשפל חסר תקדים", סיפר הכתב, תוך שהוא מסתמך על סקרי דעת קהל, כאילו לא היו בחירות רק לפני פחות משלושה חודשים.

ד. כשאני נמצא בתל אביב מכורתי, אחד התחביבים שלי הוא לטייל ברגל בתוך שטחים המסומנים כשבילי אופניים בלבד. הרבה כסף הושקע בפרויקט שבילי האופניים בעיר, בעידודם המסיבי של כתבי המקומונים, אבל את כמות הרוכבים שאני רואה שם אפשר לספור על יד אחת עטופה בכפפת מטבח. מסמל קצת את ההשקעה בתהליך השלום, לא?

ה. וכפי שרמזתי בשבוע שעבר, המדור יוצא לחופשה בת חודש. הכותב שלו, לעומת זאת, ממשיך לעבוד כרגיל. אין צדק.

יודע את מקומי
לפני שבועות ספורים קיבלתי בדואר דו"ח תנועה מעצבן, שביקש לקפח את חשבון הבנק שלי באלף שקלים חדשים. התברר כי מצלמת רמזור תפסה אותי בפוזה לא פוטוגנית, כשאני נוהג את רכבי בצומת באור אדום. למותר לציין כי התפלאתי מאוד על הדבר, שהרי ידוע אני כנהג זהיר מאוד - בכל צומת אני מקפיד להביט ימינה ושמאלה ולבדוק אם יש שם שוטר או מצלמה. אך מכיוון שאדם מאמין אני, השלמתי עם גורלי בלי לעשות בעיות: הלכתי לבית הדואר, שילמתי את הקנס, הפנמתי את נקודות החובה, יצאתי החוצה בראש מורם ופרצתי בבכי.

באותו רגע החלטתי להקפיד תמיד על נהיגה כחוק, כדי שיישאר לי ממה להאכיל את הילד. אלא שעוד באותו היום גיליתי כי הבטחות לחוד ומציאות לחוד. פתאום התברר לי כי בכביש אני קלפטומן מועד: פשוט לא מסוגל להימנע מ'לגנוב' רמזורים פעם ברבע שעה. זה לא שאני נהג גרוע, באמת שלא. זה בכלל לא אני, זאת הסיטואציה. אוי לי, אני מתחיל להישמע כמו אחד מארגון 'שוברי שתיקה'.
העניין הוא, שהמציאות מספקת לנו מקרים שבהם קל מאוד להיתקע בתוך צומת באור אדום: כשהמכוניות שלפנינו לא מתקדמות או מאיטות במפתיע, כשהרמזור הופך לאדום לפני שהספקנו להגיד "מאיר שטרית", כשההבהוב של האור הירוק קצר מדי, או כשעצירה לפני הצומת תגרום לבטח לתאונת שרשרת מאחור. החוק היבש מספק פתרונות חלקיים בלבד, שאינם ישימים בכל מקום. כל שנותר לנו הוא להתפלל שאין במקום מצלמת מהירות, ואם כבר – אז גם שלא ייכנס בנו סמי טריילר.
כולנו יודעים שלעתים אין ברירה אלא לעבור על החוק היבש: אנו עוברים על קו הפרדה לבן כשהנתיב שלנו חסום, לא נותנים זכות קדימה כשהנהג השני מסרב לקחת אותה, עוקפים מימין נהגים שאינם מוכנים לפנות את המאחז שהקימו בנתיב השמאלי, ומבצעים פניית פרסה במקום שאינו מיועד לכך – רגע לפני שאנו נכנסים לפקק תנועה ענקי שנוצר בגלל תאונת דרכים.

אני טוען שבנוסף לעבירות המובנות מאליהן, שהאדם מבצע במכוון מתוך תחושה של חוסר ברירה, ישנה קבוצה גדולה ונפוצה של עבירות תנועה שהן תוצאות של דילמות קשות, של חוסר בהירות בתנועה, של מציאות הכופה עלינו החלטות של רגע למצבים מורכבים, כמו טעויות שופט במגרש כדורגל המתגלות רק בהילוך החוזר והאיטי. במקרה הטוב – איש לא ישים לב שזה קרה, כולל הנהג עצמו. במקרה הרע – זה יעלה לנו באלף שקל ועשר נקודות חובה.