גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 129ראשיהפצה

לא לילדים - תרבות ופנאי (סרט)

הסרט 'והשיב לב אבות' מעלה אל פני השטח בעיה שעד כה לא טופלה: האלימות במשפחה בציבור שומר המצוות. התוצאה מעניינת, אך לא מומלצת בעיקר למבוגרים
02/02/05, 00:00
אמציה האיתן

התגובה הראשונה של הבן שלי לאחר הצפייה בסרט היתה: "דפקט" (אין לי מושג מאיפה הוא מכיר את המילה הזו). לאחר שניסיתי ללחוץ קצת ולהבין את המשמעות, הוא הואיל להסביר: "זה לא נורמלי". אחרי שגם התשובה הזו לא סיפקה אותי, הגיע סוף סוף ההסבר המפורט: "הסרט יפה, אבל איך יכול להיות שאבא מרביץ לבן שלו?"

קיבלתי את המחמאה במלוא הענווה, ואז הגיעה ההתלבטות: האם לעדכן אותו במציאות היותר מורכבת של החיים? לספר לו על ילדים שהופכים לשק החבטות של ההורים שלהם, או להשאיר אותו בתמימות שלו – כמו שהמכשפה של שלגיה קיימת רק בסרטים ובסיפורים, גם האב המכה יכול להופיע רק על מסך המחשב?

אני משער שאותה התלבטות עמדה גם לנגד עיניהם של יוצרי הסרט 'והשיב לב אבות', אם להציע לציבור הרחב סרט שעוסק בבעיה הכאובה, או להמשיך להסתיר אותה בחדרי חדרים. הפתרון שבחרו בו מתחיל כבר בהכרזה שעל עטיפת הסרט: "מומלץ לצפייה מגיל 12 ומעלה"; ולא זו בלבד, אלא הוסיפו עוד אזהרה מרחיקת לכת: "בליווי מבוגר".

הפעם האחרונה שראיתי המלצה כזו היתה במדרגות הנעות באחד מקניוני ישראל. תארו לכם את ההורה הרוכש את הסרט לילדיו, וחושב שבכך הוא מבטיח לעצמו מנוחת צהרים הגונה. עוד לפני שיספיק להירדם יקבל קריאת חירום: "אבא, כתוב פה שאתה צריך לראות איתנו את הסרט".
יכול להיות שיש פה אפילו תחכום של יוצרי הסרט, שרצו להכריח את ההורים לראות את הסרט יחד עם ילדיהם את הסרט, ובכך לחנך גם אותם, ואולי להציל כמה מילדי ישראל מגורל דומה לזה של גיבור הסרט.

אם זהו השיקול, הייתי מבקש להוסיף עוד שורה באותה אזהרה בזו הלשון: "נא לצפות בסרט בליווי המורה שלכם". לא כדי למנוע מהמורים את מנוחת הצהרים, אלא כדי שיפנימו את המסר, שיש להיות קשובים לזעקות האילמות של התלמידים.

בסרט 'והשיב לב אבות' (בהפקת 'בת מלך') עובר זמן רב עד שמבין המלמד שישנה בעיה אמיתית אצל תלמידו. הנורה האדומה שלו אינה נדלקת בעקבות הציורים של הילד, שבהם נראית דמות האב גדולה ומפחידה וכפות ידיו ענקיות, וגם לא כשמגיע לכיתה ילד שעל מצחו חבורה גדולה. בינתיים הילד חשוף לאלימות בלתי פוסקת בתוך ביתו, ומי שחושף את הדברים הוא דווקא חברו, שעוקב אחריו בסתר.
לא אפתיע אתכם אם אגלה שהסוף של הסיפור אופטימי ומרגש, והלקח, כמובן, נלמד היטב.
נדמה לי שזו פעם ראשונה שבה מוכנים להודות בפומבי כי תופעת האלימות במשפחה קיימת בציבור הדתי והחרדי, וההתמודדות נעשית ברגישות הראויה. גם אם צופה ממוצע מבחין כי המכות אינן אמיתיות (אם אפשר להגדיר את ילדי כצופה ממוצע), עדיין הן ממלאות את תפקידן הדרמטי.
בולט לטובה המשחק המדויק של הילד יוסי פרסמן, ושל אביו (בסרט), מיכאל וייגל. ברור לי שיש לייחס זאת גם לבמאי, שהפעיל את השחקנים והצליח להוציא מהם את המיטב. גם אם תלחצו לא אוכל להגיד לכם את שמו של הבמאי, מכיוון שהוא אינו מופיע בשמו המלא. האמת היא שגם את שמה של המאפרת לא אוכל להזכיר (למרות התוצאות המרשימות), מכיוון שאין שום התייחסות אליה ברשימת הקרדיטים. לא אתפלא אם הדבר נובע מכך שאין להזכיר שמות נשים בסרט המיועד גם לצופים חרדים.

בסרטים רבים הצלם אינו מצליח לרדת לעומק דעתו של הבמאי, והתוצאה הוויזואלית אינה מספקת את טעמו המקצועי של הבמאי המתוסכל. כאן נוכל לראות את הדוגמה ההפוכה, שבה הצלם פשוט עולה על יכולתו המקצועית של הבמאי בכמה מידות. אין בכוונתי להמעיט מערכו של הבמאי, אלא לשבח את עבודתו של הצלם – גיל מזומן. ניתן לראות את ההשקעה בפריימים מדויקים ואפילו בשינויי פוקוס מעניינים, אבל הבימוי הפשוט (אמנם לפי הכללים, אבל מאוד מרובע) הופך את הצילום המצוין למגוחך כמעט.

לסיכום – סרט חובה להורים ומורים, אפשרי לילדים בוגרים, ואינו מומלץ לילדים קטנים ותמימים.
לדיווח על סרטים חדשים הראויים להיכנס למדור, או סתם הערות מחכימות: amatsya@zahav.net.il