גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 129ראשיהפצה

פרידה קישון - זיקוקים בעיתון

02/02/05, 00:00
אדיר זיק

חורף תשס"ה (1965) בסן פרנסיסקו, קליפורניה.
ורדית ואדיר זיק, שנישאו זה מקרוב, החליטו בהחלטה מטורפת ללמוד קולנוע וטלוויזיה לתואר מ.א. דווקא ב'סן פרנסיסקו סטייט יוניברסיטי', זוג דתי בבירה של ההיפים.
יום אחד אני מקבל שיחת טלפון בינלאומית מישראל, דבר נדיר בימים ההם. השיחה מלווה במכתב: ידיד שלי, חיים טופול, כותב לי כי הסרט סלאח שבתי, שאותו עוד הספקתי לראות לפני שעזבנו את הארץ, נבחר לייצג את ישראל בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בסן פרנסיסקו – אפרים קישון הבמאי וחיים טופול כוכב הסרט.

עכשיו, מה הבעיה? כותב לי טופול, הסרט בשחור לבן ומגיע עם פס קול בעברית וכותרות תרגום, אין דיבוב לאנגלית. האמריקנים אינם רגילים לקרוא כותרות, וברור שאינם צוחקים כשקוראים כותרות. מה עושים? סיכמנו שאגייס כעשרים סטודנטים ישראלים מאזור סן פרנסיסקו, כולנו נגיע לאולם ההקרנות של הסרט ונצחק במקומות המתאימים כדי למשוך את הקהל. ורדית ואני התלוונו לטופול ולקישון גם בטקס הפתיחה של הפסטיבל.

בהקרנה – האולם מלא. הישראלים הגיעו, אך יש גם צחוקים טבעיים: הקהל האמריקני קלט את הבדיחות, הזיל דמעה במקום שצריך ופרץ ברעם צחוק כשהיה צריך. לא היה צורך במאמצים כדי להצחיק את הצופים. התוצאה: סלאח שבתי נבחר כסרט הזר הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של סן פרנסיסקו, 1965.

לגבי, אפרים קישון ז"ל היה חלק מההוויה המקצועית של המיתוס הקולנועי הישראלי. קישון היה דמות לאומית ימנית. כמוהו גם חיים טופול בעל דעות ימניות, וגם אני הקטן, המיצר על לכתו של אחד הסופרים המקסימים של דור הבנייה במדינת ישראל.

המהפכה בכתום כבר כאן
למרות שבמשך שנים רבות היו בתוכנו כוחות רבים ורציניים ששאפו להיות 'גשר' (בין מי למי?), באו המבצעים הגדולים סביב גוש קטיף ויש"ע והוכיחו לנו ש'גשר' הוא רק דבר המחבר בין מהויות פוליטיות וחברתיות. ל'גשר' אין תוכן משל עצמו – ולנו דווקא יש. אנחנו איננו 'גשר', אנחנו מהות.

המהפכה בכתום חשפה אותנו, אפילו לעינינו שלנו, ככוח שמייצג הנהלה לאומית, פוליטית וחברתית, כוח שמתייצב מול אוליגרכיות השמאל המתיימרות לעבות את החומה הישראלית המתגבשת היום סביב אריק שרון.
ולכן, איננו יותר גשר. מהיום אנחנו אלטרנטיבה שלטונית.
עד היום קודשה, בחוגים מסביב לישיבת 'מרכז הרב' וחלק גדול של הישיבות, התפישה של ה'ממלכתיות' (במלעיל, כפי שביטא זאת הרב צבי יהודה קוק זצ"ל). תפישה זו עדיין חזקה ומשפיעה. אריק שרון, בציניות הפוליטית המאפיינת אותו, מנצל את ה'ממלכתיות' ואת הרצון העז לשרת בצה"ל כדי לנגח כוחות דתיים לאומיים זה בזה במאבק על הטרנספר, על העקירה, על מה שהוא קורה "ההתנתקות".

אריק שרון מרכז קצינים דתיים, או בעלי רקע דתי לאומי כדי שהם יהיו אחראים לביצוע הגירוש. לשם כך אפשר גם לחסל ולפרק את יחידות ההסדר בצה"ל ולהכניס בחורות לתוך הכוחות הלוחמים.
מגבלותיי הרפואיות והפיזיות בשבועיים האחרונים מפריעות לי לנתח את התמונה בצורה ברורה וחדה יותר – אך מאידך גיסא מחייבות אותי להגיע לסיכום מהיר.

איך אני רואה את המצב? אני רואה שבלי שרצינו – אנחנו מובילים היום מהפכה בכתום. נראה לי שבמאבק על הגנת גוש קטיף וצפון השומרון יתרכזו כל מיני כוחות הגלומים ברוח ובכוח הדתי-לאומי בארץ ויביאו לשינויים ולעיצובם.

נראה לי כי בסופו של יום יקרו שני דברים: לגוש יגיעו 120 אלף יהודים שנשבעו להיות שם בזמן הטרנספר. בנוסף, רבים וטובים מבין חיילי צה"ל ושוטרי מג"ב שיגויסו לגירוש, יניחו את נשקם, יעמדו נטועים על מקומם ויכריזו: לא ניתן ידינו לעקירת יהודים מאדמתם.
החיבור של הכוחות הללו הוא שיעצור את הגירוש.
הפגנת ההפגנות לא הרשימה את אריק שרון בכלל. הוא ימשיך לחסל את היהדות הדתית-הלאומית, אך העם כולו ראה את הכוח של המהפכה בכתום. זוהי מהפכה שמפתיעה לא רק את התקשורת הישראלית ואת העם בישראל, היא מפתיעה גם את יוצריה עצמם. מסביב למאהל המחאה ליד משכן הכנסת מתחוללת מהפכה שאת תוצאותיה עוד נראה בשטח, ככל שיתקרב רגע האמת.

לי נראה שלקראת רגע ה'התנתקות', דהיינו הגירוש, העקירה, הטרנספר – יגדל ויכפל מספר היהודים בכוחות הביטחון שיניחו את כלי המשחית ויאמרו: "יהודי לא מגרש יהודי". יהיו אלו כוחות פנימיים בלתי הגיוניים... כוחות שיתגברו על מכשולי ה'סירוב' והלחץ לקיים פקודות בלתי חוקיות בעליל.

אפוף חסד
דלקת ריאות קשה הביאה אותי להיות מאושפז בימים אלו במרכז הרפואי הדסה עין כרם. גם אני, כמו יהודים טובים אחרים, מעדיף להשתמש בביטוי החיובי 'בית רפואה', או 'מרכז רפואי', מאשר בביטוי השלילי 'בית חולים'.

אני מקבל טיפול רפואי מרופאי עין כרם, אך מלבד זאת אני, כמו המטופלים האחרים, אפוף חסד ומצוות ללא קץ וגבול.
עזר מציון, ארגונים נוספים, אנשים פרטיים – כולם נוהרים יומם ולילה ומשתדלים לעזור. בני משפחתי המתלווים אלי מקבלים אוכל, ביגוד וארוחות חמות חינם מארגוני החסד שפועלים כאן. ארבע פעמים ביום מופיעות קבוצות זמר ונגינה בחדרי המחלקה האונקולוגית כדי לרומם ולחזק את רוחנו.
גם בשבת יש תפילות וסעודות לכל מי שנשאר בבניין הדסה. יהודים צדיקים עוברים ועורכים קידוש בכל אחד מהחדרים, והכל בצניעות, בכשרות, בענווה... אנא, הם מבקשים, זכו אותנו בכך שתעזרו על-ידינו במצווה.
אני מקבל טיפול רפואי מצוין – ואפוף חסד יהודי.
שבת שלום יהודים.
בעזרת ה' אנחנו ננצח!