חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 130ראשיהפצה

פרידה מאדיר - בגליון השבוע

חייו של אדיר זיק היו חיים סוערים, מלאי עוצמה ותוכן: הוא לא היסס לחצוב את דרכו גם כשסלעים עמדו מולו, הוא לא נרתע מלשחות נגד הזרם גם כששילם על כך מחיר אישי, כלכלי וחברתי ● והוא לא פסק מכך עד נשימתו האחרונה
10/02/05, 00:00

* אבל במקביל היה גם אדיר אחר: רך, חנון ורחום - גדוש חמלה על צרותיו של כל יהודי * ביום שני האחרון, ביום סגרירי וזועף, מאות הלכו אחר מיטתו וביכו את מיתתו

חגית רוטנברג, עדי גרסיאל, עפרה לקס, חגית ריטרמן, רויטל שנור

רוחו של אדיר זיק ז"ל היתה איתנה ונחושה ממש כמו הרוחות העזות על פסגת הר הזיתים, שליוו בשריקותיהן את קהל המאות שעמד שם, כשנטמן אדיר ברגבי האדמה שאהב כל-כך. זה לצד זה שוכבים אדיר זיק והמשורר אורי צבי גרינברג, אנשי האמת והתוכחה איש איש בדורו, צופים אל הר הבית ומצפים למשיח, שחבלי בואו בערו בעצמותיהם יום יום.

שש שנים של מערכה קשה נוספת בחייו של אדיר זיק הגיעו לקצן בערב יום ראשון השבוע, כשנאסף לגנזי מרומים. למחרת גדשו מאות את הדרך מסנהדריה להר הזיתים, חולקים כבוד אחרון ללוחם שצעד בראש המחנה במערכה על שלמות ארץ ישראל. תריסר שנות 'זיקוקין של אדיר' סחפו אחריהן ציבור ארצישראלי רחב ואוהב, שאדיר היה להם לפה. גם אלו שלא תמיד הסכימו, ידעו להעריך.
הברנז'ה התקשורתית-לאומית, רבנים, אישי ציבור, תלמידי ישיבות, חרדים, מתנחלים, בנות אולפנה וקשישים – כולם התאחדו ובאו להיפרד ממנו, למרות הגשם הירושלמי הכבד. הם באו להצדיע ללוחם אמיץ שנלקח בעיצומו של קרב, ולשאוב כוחות לקראת ההמשך, בלעדיו. ואולי משום כך, כשנסתם הגולל על קברו הפנו הכל את פניהם אל הר הבית ושרו כאיש אחד: "אדיר הוא יבנה ביתו בקרוב..." בתום מסע הלוויה חלפו המלווים הרבים על פני ורדית והילדים האבלים, שניצבו כגוש משפחתי איתן.
***

אדיר זיק נולד לפני 66 שנים בתל אביב, למשפחה חילונית עם שורשים קיבוצניקיים. כבר כילד התעקש ללמוד בבית הספר היסודי הדתי ביל"ו, למורת רוחם של הוריו. "אבא שלי לא היה מוכן לשמוע על זה", סיפר בראיון ל'בשבע' לפני שנה. "אמרתי לו: 'אני אבכה', והוא ענה: 'אז תבכה'. אחרי שבועיים של בכי הם נשברו". בגיל 14, כשהצטרף לבני עקיבא, הפך דתי לגמרי. בהמשך היה קומונר בכמה סניפים.
עם גיוסו לצבא התקבל ללהקת הנח"ל, אך ויתר לטובת שירות בנח"ל המוצנח, כיוון שהשתלבות בלהקה היתה כרוכה בבעיות צניעות וחילולי שבת.
אחרי שסיים תואר ראשון בהיסטוריה וגיאוגרפיה וכיהן כסגן יו"ר הסתדרות הסטודנטים באוניברסיטה העברית, נסע זיק עם אשתו הטרייה, ורדית, כדי ללמוד קולנוע וטלוויזיה בסן פרנסיסקו – תחום שאי אפשר היה ללמוד בארץ. כשחזר היה זיק בין מקימי הטלוויזיה הישראלית בסוף שנות השישים, יחד עם חיים יבין, מוטי קירשנבאום ועוד.
ז
יק היה במאי של סרטים, תכניות חדשות ודוקומנטציה ואף שימש ראש ועד הבימאים. בשנת 89' החליט לעזוב את רשות השידור: "יום אחד פשוט נמאס לי. לא יכולתי להתקדם בגלל הדעות שלי, והמשכורת לא הצדיקה את העבודה". הוא עבר להפקת סרטים למגזר הפרטי. שלוש שנים אחר-כך, כשבראשות הממשלה עמד יצחק רבין ז"ל ודיבר על ויתורים בגולן, החליט זיק לעשות מעשה: הוא פנה לכל גופי הימין והציע את שירותיו, יום בשבוע, חינם אין כסף.

הרבנית שולמית מלמד מערוץ 7 הרימה את הכפפה והציעה לו תוכנית אישית בערוץ. "בדבר אחד הייתי בטוח", כתב אדיר בגיליון הראשון של 'בשבע'. "אין לי כוונה שהתכנית הזו תהיה דומה לתכניות האירוח בתקשורת בארץ. אני אעשה אותה אישית. אני אספר על אשתי וילדי וחברי ועל אמא שלי, סבתא ברונצ'ה".
ואכן בתכניתו, 'זיקוקין של אדיר', דיבר זיק בגובה העיניים עם מאזיניו, והם גמלו לו בדבקות שהפכה את שעת השידור ביום שישי בבוקר לתכנית הדגל של הערוץ. במסגרת התכנית לא חסך זיק את שבטו מהפוליטיקאים, וגינה בחריפות את הסכמי אוסלו ואת יוזמיהם. היו שכינו אותו בשל כך 'המסית הלאומי'.

"עם כל הדיבורים שלי נגד רבין ואוסלו", אמר ל'בשבע', "הזהרתי את הציבור שלא לנהוג באלימות. הטפתי למרי אזרחי בלתי אלים". זיק היה בין הראשונים שהעלו שאלות לגבי אופן הירצחו של יצחק רבין ופקפקו בגרסה הרשמית. התעקשותו להשאיר במרכז הדיון הציבורי את פרשת הפעלתו של סוכן השב"כ אבישי רביבי תרמה להחלטה להעמיד את 'שמפניה' לדין.
בשנים האחרונות הקים זיק וניהל את 'קרן יש"ע לסיוע לתושבי יש"ע' והיה פעיל בארגוני צדקה וחסד נוספים.

לפני כשש שנים התגלה בגרונו של אדיר גידול סרטני. לאחר טיפול לא קל, שכלל כימותרפיה, הקרנות וניתוח, נדמה היה שהמחלה הודברה, אך כעבור ארבע שנים הסרטן חזר. אדיר הוטס למומחים מארה"ב שהחלו לנתח אותו, אך נוכח חומרת הגידול והתפשטותו קבעו שאין מה לעשות.
למרות מחלתו המשיך אדיר בפעילות אינטנסיבית, ואף החל לכתוב ל'בשבע' עם סגירת רדיו ערוץ 7. הוא עשה זאת כמעט עד יום מותו, ביום ראשון השבוע. את טורו לפני שבועיים חתם בבקשה: "תתפללו עלי חזק".
את טורו האחרון סיים כך: "אני מקבל טיפול רפואי מצוין – ואפוף חסד יהודי. שבת שלום יהודים. בעזרת ה' אנחנו ננצח!"
הוא הניח אחריו אישה ושישה ילדים: שלוש בנות ושלושה בנים, ושישה נכדים.

מועדון החברים של אדיר זיק הוא היום מועדון גדול ומסועף שחבריו פרושים מדן ועד אילת ומישראל עד ארה"ב. כמעט 700 תגובות ודברי ניחומים גדשו את אתר ערוץ 7 רק ביממה הראשונה שלאחר פטירתו. כולם היו המומים וכואבים, וחזרו שוב ושוב על המוטו של אדיר: "בעזרת ה' ננצח". בין התגובות ניתן למצוא אנשים ממגזרים שונים ששותפים לאבל.

תמיר מרמת השרון כותב: "כחילוני, הייתי שומע את תכניתו של אדיר זיק ביום שישי בבוקר, לאחר שטיפת המוח השבועית של התקשורת הישראלית. ההיגיון הפשוט שלו עלה על כל הפטפטת והמלל שהושמעו במשך כל השבוע".
מן הצד השני, גם בציבור החרדי זכה זיק להערכה: "הקשבתי לאדיר. לא הסכמתי עם המילים. לא אהבתי את התוכן. והקשבתי. הקשבתי לאדיר. לעוצמה האדירה שנשבה מהאדם המופלא הזה", כותב אבי, חרדי ירושלמי.

ציבור מאזיניו יחסר מעתה את הקול האמיתי שהכניס אותם לשבת: "קטונתי מלהבין את גודל האבדה עבור כל עם ישראל, אבל יודעת אני שיום שישי כבר לא יהיה אותו יום שישי, כשבין הבישולים והניקיון לשבת בכינו עם אדיר, צחקנו איתו וכמה הוא חיזק אותנו", כותבת דבורה מבת ים.
הבשורה הכתה רבים בכאב מצמית, כפי שמתארת טלי מקרית אונו: "אני לא מסוגלת לעבוד. ראיתי את זה בבוקר כשהגעתי לעבודה, וחשבתי שלבי הפסיק לפעום. אני פשוט לא מסוגלת לתפקד ועוצרת את עצמי בכוח לא לבכות במשרד".

גם ילדים הרגישו את השפעתו של אדיר. כך כותבת לאה: "אני רק בת 12, אבל הייתי קוראת את המדור שלו כל שבוע, ואני חייבת את האור שלו כשאצטרך להלחם בשביל הארץ!"

את תרומתו של אדיר לחשיפת האמת מתמצת י' מטלמון, ששואל: "מי יפתח לנו עוד שמפניות?"
מאזינים רבים שטחו סיפורים מופלאים על הקשר שנרקם בינם ובין אדיר. דקלה אדרי מרמת בית שמש, רעייתו של אורן אדרי, מספרת: "בעוד יומיים ימלאו 10 שנים לשחרורו של סגן אורן אדרי מהכלא. זיכויו של אורן במשפט היה הרבה בעזרתו של אדיר ז"ל. למרות השנים שחלפו, משפ' אדרי מוקירה וזוכרת היטב את מסירותו לעניין ואת הראייה הברורה של העוול שנעשה. אדיר ז"ל לא נח ולא שקט על התנהגות השב"כ עד שחרורו של אורן מהכלא ואף אחרי כן".

מ.כ. מאזור ירושלים, מוסר עדות אישית נוספת: "לפני תקופה לא ארוכה הכרתי אותו, כמו כולם, מהתכנית שלו ביום ו'. היתה לי תקופה קשה והייתי זקוק לעזרה. הוא פרסם מעל גלי האתר שהוא יכול לעזור למי שזקוק. פניתי אליו בטלפון, והוא ביקש שאכתוב לו יותר ברור. לאחר כמה ימים אני מקבל ממנו בדואר חוזר עזרה כספית גדולה! נדהמתי – הוא לא הכיר אותי ומעולם לא ראה אותי! חברים, הוא היה קודם כל איש חסד ענק!!!"
כותב אנונימי היטיב לתאר את התחושה שאופפת את רבבות האבלים על הסתלקותו של אדיר, שקבע: "כל-כך הרבה תגובות, ועדיין לא ניתן לתאר את גודל האבדה".

ידיד יקר ואהוב - הרב זלמן ברוך מלמד
אדיר ז"ל היה בראש ובראשונה מאמין גדול בה'.
אמונה גדולה היא אמונה וביטחון. אמונה שהכל הכל, כל מה שנעשה בעולם, נעשה עפ"י ה', ואין אדם נוקף אצבע מלמטה, אלה אם כן מכריזין עליו מלמעלה.
ואמונה שכל מה שהקב"ה עושה- הכול לטובה, שהקב"ה טוב לכל: "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו". גם הייסורים הם לטובה. יש לראות את הייסורים ככאבים שהרופא מכאיב תוך כדי הטיפול המרפא. מחד - הטיפול גורם צער, מאידך - הוא משמח, כי הוא לטובה - לרפואה. ועל זה אמרו חכמים: השמחים בייסורים - עליהם נאמר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".
וזה היה אדיר, שהתמודד שנים עם מחלתו, וקיבל את הייסורים באהבה, ובכל יום הודה לקב"ה שנתן לו עוד יום של חיים. לא התמרמר על גורלו שימיו ספורים, אלא הודה על כל יום נוסף, וראה את חייו בשנים האחרונות כמתנה מן השמיים, כי לפי דעת הרופאים, המחלה היתה אמורה להכריע אותו מזמן. אדיר האמין שבזכות התפילות שמתפללים עליו, מאריכים את חייו. הוא לא נשבר מפחד שחייו תלויים לו מנגד, ומי יודע מה ילד יום. רוחו לא נפלה מדאגה, אלא ליבו היה מלא ביטחון בטוב ה', וכל שעה וכל יום של חיים הוא מתנה שעליה יש להודות לה'.
והוא אמר בטבעיות את התפילה: "כל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני לפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותי... המחזיר נשמות לפגרים מתים". כי אכן החיים הם מתנה אלוקית, ויש להודות עליהם, וכאשר רבש"ע לוקח את הנשמה בחזרה, הוא לוקח את שלו, ומה יש להתלונן. רק להודות על הפיקדון כל זמן שניתן.
אמונתו של אדיר היתה בה בריאות נפלאה. אמונה שלמה.
ויש מעלה גדולה יותר ממעלתם של אלו שמקבלים ייסורים באהבה ושמחים בהם.
אלו המקבלים באהבה, שמחים בדיעבד, כי הייסורים ממרקים אבל אינם מבקשים שיבואו עליהם ייסורים מלכתחילה. אבל יש שאדם מכניס את עצמו לכתחילה לסיכונים ולקשיים למען ה' התורה והארץ, וביוזמתו מכניס את עצמו לעמוד בקו האש הראשון.
אדיר ז"ל קיים את המשנה באבות: "הוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים". לא בוש להניף את דגל התורה והארץ בגאון. הוא סופג בליסטראות של עלבונות והשמצות, וממשיך ללא חת את המלחמה על התורה ועל הארץ, שנה ועוד שנה, שנים רבות, בכל ימות השנה, ואינו נחלש, ואינו מתאים את עצמו לתקשורת - "התשקורת", כלשונו.
זו גבורה אדירה.
הוא היה מלא ביטחון בדרכו, ומשוחרר מרגשי נחיתות של מיעוט דתי לאומי, כביכול, שנאלץ להתאים את עצמו לסגנון, שנמנע מלהבליט את דרכו, שעוטף את חוסר הביטחון ורגשי הנחיתות באידיאולוגיה של אחדות, ממלכתיות, לשם-שמיים.
אדיר לא היה כזה. הוא ידע שהרוב איתנו. הרוב הוא רוב הדורות שהיו ושיהיו. הרוב נמצא היכן שהתורה נמצאת, שכן קשר רשעים אינו מן המניין. הרוב הוא מה שיש בתוך הלב פנימה של כל יהודי, ולא החיצוניות שלו.
וכך זקף אדיר ז"ל את קומתו של הציבור הנאמן לתורה ולארץ-ישראל.

אדיר, ינעמו לך רגבי אדמת הקודש שכה לחמת עליה.

חבל על דאבדין ולא משתכחין.



תמיד ידע לחזק - הרבנית שולמית מלמד
הכרתי אותו עוד כנער, בבני עקיבא. הוא היה שחקן מאוד מוכשר, ותמיד מילא תפקידים ראשיים בחן רב. עם הוא היה ממשיך בדרך הזו, הוא בטח היה יכול להיות שחקן גדול.
התכנית שלו היתה יוצאת דופן. היכולת שלו ליצירת דיאלוג עם המאזינים, למרות שהוא לא ראה אותם, הייתה משהו מיוחד. הוא יצר תכנית במתכונת מיוחדת, כאילו הוא יושב עם האדם בסלון ביתו, וכך אפשר לדבר על הכל: לפעמים על ריבה ולפעמים לקרוא איזה פסוק יפה. אני חושבת שאחר-כך העתיקו את זה ממנו בכל מיני מקומות.
היתה לו הבנה עמוקה שברדיו חשובה מאוד העקביות. הוא הקפיד לשדר בכל מצב. גם כשהוא היה בחו"ל הוא היה מתקשר ומשדר. לפעמים שעה, לפעמים רק חלק, כדי להגיד 'אני כאן, אני אתכם'.
הוא היה איש רדיו אמיתי. כשהוא היה בארץ, הוא תמיד התעקש להגיע לאולפן, למרות שאפשר לשדר היום מהבית בכל מיני אמצעים. הוא תמיד אמר שהוא צריך להרגיש את האווירה. והוא היה מגיע לכאן גם כשהוא הרגיש רע מאוד.

ידענו, המזכירה ואני, שאנחנו חייבות להיות כאן ביום שישי לפני התכנית, במהלכה ואחריה, כי לא היו מפסיקים לזרום טלפונים ממאזינים שהתקשרו לחזק, להציע ולבקש שהוא יזכיר דבר כזה או אחר בתכנית שלו. לפני התכניות היינו יושבים, משוחחים על מה שקרה השבוע ומתכננים את ההמשך. היו לנו שיחות מאוד נעימות. ימי שישי האלה מאוד יחסרו לנו.

אחרי שהסכמי אוסלו עברו בכנסת, הוא הגיע לכאן בחולצה קרועה כמו מי שמת לו קרוב. הוא היה במצב רוח כל-כך גרוע, ואני אמרתי לו שהוא לא יכול לשדר ככה. אבל למרות הכל, הוא תמיד ידע גם לחזק, גם להגיד תמיד 'אנחנו ננצח'.
בשלוש הפעמים האחרונות שהוא שידר אפילו הדיבור היה לו קשה. אבל כשהוא נכנס לאולפן, הוא היה מתאזר בכוח ומשדר בעוצמה. אחרי שהתכנית נגמרה הוא היה שב למצבו הקודם. בפעם האחרונה הוא לא יכול היה אפילו להרים את התיק שלו, שלא היה כבד במיוחד.
אני לא חושבת שיש הרבה אנשי תקשורת שיש להם את כל התכונות שהיו לו. הוא היה איש תקשורת נפלא: חם ולבבי, אמיץ, מוכשר מאוד, ידען גדול בתחומים רבים, והכול בא אצלו מתוך תורה. זה שילוב אדיר ונדיר.
עליו ממש נאמר המשפט 'חבל על דאבדין ולא משתכחין'.


גיבור הרוח - דוד חרמץ
אדיר היה עיתונאי בכל רמ"ח איבריו: חושיו מחודדים, קולטים כל תזוזה קלה בשטח, מהיר תגובה, בעל בולמוס בלתי ניתן להשבעה להשפיע ולעצב את דעת הקהל. אבל אדיר היה הרבה מעבר לעיתונאי. בחודשים האחרונים למדתי להכיר פן נוסף באישיותו – גיבור הרוח. לא משנה מה היה מצבו הגופני, בכל שבוע הוא הקפיד להעביר למערכת העיתון את טורו האישי. בשבועות האחרונים הוא העדיף לכתוב בכתב ידו את דבריו במקום להקליד אותם במחשב. בכל יום רביעי בבוקר מצאתי במגש הפקס חמישה או שישה עמודים עמוסים באותיות רועדות אך ממושמעות, שנכתבו במאמץ עילאי, על-אנושי. ללא שום הנחה אישית, ללא שום ויתור עצמי.

דוגמה טיפוסית למגויסות הטוטאלית שלו למשימותיו, הוא נתן אפילו בשבוע שעבר, בפעם האחרונה בה הוא העביר את טורו לעיתון. כזכור לכולנו טורו התפרש על שלושת רבעי עמוד. ביום שלישי שעבר אדיר ביקש ממני שנשריין לו חצי עמוד בלבד. ב11- בערב לערך נשמע צלצול בסלולרי שלי. על הקו אדיר. בקול סדוק וחלש הוא ביקש למרות הכל לקבל את השטח הקבוע שלו "קצת השתוללתי", היה הנימוק. הבטחתי לו שכך אכן יהיה וחשבתי שבכך תגיע השיחה לסיומה. אבל אדיר כמעט נפגע: "מה, לא מעניין אותך על מה כתבתי?!"
וכך במשך דקות ארוכות הוא סיפר לי על דברים שכתב לזיכרו של קישון, על מלאכי החסד שמלווים אותו – כמו גם חולים אחרים- בבית החולים (בית רפואה, כלשונו), ואיך אפשר בלא כמה מלות עידוד ותקווה לנאמני הארץ.
אתה יודע, אמרתי לו, אתה מחזק אותנו, אבל גם אנחנו, בזה שמדפיסים את דבריך, מחזקים אותך ונותנים לך רוח במפרשים.
אדיר קטע את דברי: "אתה מתחיל לדבר כמו ורדית…"
כיוון שכך המשכתי באותה רוח: אדיר, אתה אכלת משהו לפני שכתבת את הטור?
אדיר גיחך: "דודי, עד יומי האחרון אני לא אוכל לאכול יותר. המזון מועבר לי לגופי בצינוריות".
ואלמלא אני הייתי מתעייף, אין לי ספק שהשיחה היתה נמשכת עוד שעה ארוכה.
לאחר שנפרדנו התקשרתי לחבר במערכת ואמרתי לו כי בכל חיי לא נתקלתי בתופעה פנומינאלית כזו. עד כמה יכולה הרוח לנצח את החומר? עד מתי ידה תהיה על העליונה?
הזיק (איזה זיק - הלפיד) אמנם כבה השבוע, אבל השיעור שלימד אותנו אדיר על גבורת הרוח לא יימחה לעולם.

אפוף בחיוניות - אורי אורבך:
הוא ידע להיות חבר טוב. היו בינינו טלפונים מידי פעם. התווכחנו בפאנלים, אבל תמיד שמחתי בידידות הזאת. היה בו הרבה חן וחסד ורחמים, זה היה האיש. הוא היה אותנטי. אפשר היה לאהוב או לא את סגנון הדיבור שלו, אבל הוא היה אפוף בחיוניות מלשון חן ומלשון חיים.

באמבולנס לקטיף - חיים סביליה. נהג מונית שהסיע את אדיר:
אני מכיר את אותו כבר כמעט עשרים שנה. היו לנו הרבה נושאים משותפים חוץ מפוליטיקה. הוא למד היסטוריה וגיאוגרפיה באוניברסיטה וגם אני, היו לנו המון שיחות בנושאים היסטוריים וגיאוגרפיים. הוא היה אדם משכיל וידע המון. היינו רואים שכבות אדמה ליד הכביש, והוא אמר: 'סביליה, אתה יודע מה זה?'
הוא אף פעם לא ישן אצלי באוטו, תמיד דיברנו. גם אם נסענו שעות, למירון ובחזרה. המון ציונות דיברנו. היה אדם שאהב את ארץ ישראל, הרגשת את זה בכל משפט שלו. לפעמים הייתי מרגיש שהעיניים שלו דומעות. גירוש היהודים מגוש קטיף מאוד כאב לו, כל הזמן הוא אמר: 'חבל שאני חולה, אבל אם אני עוד אהיה, אני אסע לגוש קטיף אפילו באמבולנס'.

הוא גם הכיר את הארץ מצוין. היינו נוסעים בצפון והוא הכיר כל מיני דרכי קיצור. הוא היה מאוד גאה בילדים שלו, שהיו כולם קרביים. לשנינו ילדים בסיירת אגוז ושנינו טנקיסטים, וגם על זה דיברנו. גם בדעות הפוליטיות היינו קרובים. מרגיז אותי שכותבים עליו שהוא ימין קיצוני. ימין, למה קיצוני?
הסעתי אותו גם לשידורים שלו מאולפן ערוץ 7. הוא היה יכול לשדר קילומטר מהבית שלו, היה שם אולפן, אבל הוא התעקש לנסוע לבית אל גם אם חסמו את הכביש. גם כשהוא היה חולה – שום דבר, אין אצלו אפס. הוא התעקש. ככה זה. הוא משדר מבית אל. אני זוכר את הנסיעה האחרונה לפני חודש: הוא תמיד היה יורד מהאוטו לבד. מהאוטו לאולפן יש איזה עשרים וחמישה מטר שצריך לרדת, הוא היה יורד לבד וסוחב את התיק שלו.

בפעם האחרונה הוא אמר לי: 'סיבליה, תעזור לי, תסחוב לי את התיק ותן לי יד'. זו הפעם הראשונה שהוא ביקש עזרה. וכשהוא יצא מהאולפן הוא אמר לי: 'בוא נעצור רגע, אין לי כוח לעלות את המדרגות'. אז הבנתי שזה הסוף, ולמחרת הוא אושפז בבית חולים".

"מתפלא שהמוות הכריע אותו" - פרופ' אבי ריבקינד , מבית החולים 'הדסה עין-כרם'
ליוותי את זיק שש שנים, מאז ניתח אותו. איש ענק, "היה לו חוש הומור והוא היה חריף, דוגרי. מדהים ברעיונות ובמחשבות שלו. היתה לו אישיות מקסימה, הוא הגיע למחלקה עם שלט: 'נא להתייחס אלי'. פנטסטי.

ראיתי אותו חצי שעה לפני שנפטר. הוא שמע שנכנסתי והתיישר במיטה. לא הספקנו לדבר שוב. צר לי. פציינט שכיף להיות איתו. זה היה מעבר ליחסי רופא-פציינט, היה אלמנט של חברות בקשר שלנו. הוא בא לנחם אותי בשבעה על אמי.

הוא רצה לדעת הכל, ונלחם במחלה כמו שצריך. לא מזמן נסע לפלורידה לניתוח. הוא לא ויתר לרגע ואהב את החיים. יחסית לסוג הסרטן, הוא חי שנים מעבר לסטטיסטיקות. דבר לא הכריע אותו, ואני מוכרח להודות שאני מתפלא שהמוות הכריע אותו.

חברים לדרך מספרים
שמוליק פלדמן, מפיק התכנית 'זיקוקים של אדיר'
"אדיר היה אוהב אדם אמיתי. הרבה פעמים הוא השתמש בביטוי 'חבר שלי'. לפעמים מאזינים היו צוחקים: 'מה? מה כל העולם חברים שלו?' אבל הוא באמת הרגיש כך. הוא היה אוהב ישראל גדול".
ספר לנו על התכניות הראשונות.

"התכניות הראשונות, לפני 13 שנה, בכלל לא היו פוליטיות. הוא היה למשל קורא קטע מהתנ"ך בתכנית. סיפור תנ"כי שאתה הכי מכיר פתאום שמעת בו דברים אחרים לגמרי, בלי שום פרשנות, רק מהקריאה שלו. אז הוא גם דיבר על אנשים שהוא פגש והכיר, שיתף בחוויות שלו, זו היתה תכנית מאוד אנושית. לפעמים הוא טיפה נגע בפוליטיקה. ואז הגיעו הסכמי אוסלו והכל התהפך. הוא אמר לי: 'כל הדברים האחרים בטלים ומבוטלים'".

איך הוא התייחס לצוות המקצועי סביבו?
"הוא היה אדם מאוד מקצועי ודרש מקצועיות מהסובבים אותו. אנשים העריכו את אדיר ודעתו היתה חשובה להם. אנחנו בצוות הגענו מכל מיני מקומות, אני למשל באתי מישיבה, ופתאום היה אדם שהגיע מעולם התקשורת ואמר לנו: 'אתם עושים עבודה חשובה ואתם עושים את זה טוב'. מבחינתי זה היה האדם הראשון שאמר שזו עבודה רצינית. הוא היה והרגיש חלק מאיתנו. חלק ממשפחה גדולה.
"לא ידענו שזו תהיה התכנית האחרונה. הוא היה חלש מאוד. כל נשימה עלתה לו בהרבה כוחות. זה היה נורא קשה לראות אותו, אדם שאתה מכיר אותו במלוא כוחותיו ופתאום אתה רואה אותה ברגעים כאלה, ואף-על-פי-כן הוא נאבק בשיניים. הוא דיבר על המוות, הוא לא פחד מהמוות, הוא חי עם המוות והכניס את כולנו לתוך זה. הכל היה על השולחן, יש קו ישר וברור: אני יודע מאין באתי ולאן אני הולך ומה הדרך, וזה תמצית הכל".

משה אלפי, מפיק סרטים
ספר לי על ההיכרות שלך עם אדיר.
"אדיר היה מורה שלי ואחר-כך מעסיק שלי. אחר-כך עבדנו בשותפות, ואפילו קרה שהוא עבד אצלי והוא אמר שזו זכות. על זה היתה גאוותו גדולה: על שהוא משאיר אחריו דור של אנשי מקצוע שהולכים בדרכו ובתפיסות שלו.
הוא לימד אותי במסגרת קורס קולנוע לבחורי ישיבות הסדר שניתן במכללה של הרב קופרמן בירושלים ונמשך שנתיים. שם למדו בין השאר מוטי שקלאר, הרב מאיר צוקרמן ועוד. אחרי שנים ראיתי אצל אדיר תיקייה שעליה כתוב 'טהרת הקודש'. שאלתי אותו מה זה, והוא אמר: 'זו התיקייה של אותו קורס. זה הדור הבא של אנשי הטלוויזיה'. הוא לא רק הרצה על המהפכה האמונית, הוא היה המהפכה".
היית גם חבר שלו?
"שואלים אותי הרבה על החברות שלנו, וקצת קשה לי לסכם. זה 19 שנה של להיות ביחד בכל שעות היממה, בכל המקומות בארץ ובכל מיני מקומות על הגלובוס: בסין, ביפן, בפולין. בסיטואציות אפשריות ובסיטואציות בלתי אפשריות. על החוויות המשותפות אפשר לכתוב אנציקלופדיה".
אתה יכול לספר חוויה מיוחדת מאדיר ז"ל ?
"יום הצילום האחרון שלנו ביחד היה לפני שלושה שבועות, בצילום של סרט תדמית. הוא רק ביים, הוא אפילו לא סחב קלטת. הוא כל הזמן והשתעל ונאנח, היה לו מאוד קשה, אבל הוא כל הזמן חייך. שאלתי אותו: 'אדיר, מה אתה מחייך כל-כך? הרי אתה הולך למות', והוא אמר לי: 'תראה: המפיק דתי, הצלם דתי, המקליט דתי, 36 שנים אני במקצוע, ובסוף תראה מה יש! כל הצוות דתי'. זו היתה אמירה של אדיר.
"בעבר הוא היה אומר: 'למה טוענים שאין אנשים דתיים בטלוויזיה? יש, ואני מכיר את שניהם...' היום יש המון אנשי תקשורת דתיים. פעם דיברנו על אחד מאנשי הטלוויזיה, והוא אמר: תראה, הוא לא מגדל תלמידים. רק אנשים קטנים לא משאירים תלמידים. הוא לא אמר שום דבר על עצמו, אבל הוא השאיר אחריו תלמידים בכל תחום: בהפקה, בתקשורת יותר רחבה, בצדקה, בקריאה בתורה ובכל תחום שהוא עסק בו".
דיברתם על המוות באופן חופשי?
"דיברנו חופשי על הזמן שהולך וקצר, כי מערכת היחסים בינינו לא היתה של תלמיד ומורה ולא של אבא ובן ולא של שני חברים: זה היה הכל ביחד, משודרג ומשופר בכמה רמות. הוא אמר לי: 'עזוב את הגוף, הנשמה הולכת והגוף נשאר באדמה, ופה נשארים תלמידים".

הרב ישי באב"ד, מנהל תפילין בית אל, מזכיר ועד רבני יש"ע ומהפעילים בתנועות הר הבית
מה היה הקשר של אדיר זיק ז"ל להר הבית?
"הוא נהג לעלות להר הבית מזה כ-15 שנה, עד לתקופה האחרונה שבה חלה התדרדרות במצבו הבריאותי. הוא אמר שרוח אחרת נושבת בו אחרי העלייה להר. אני זוכר שב'סעודת המקדש' העניקו לו תעודת הוקרה למוקיר המקדש, תעודה שמן הסתם תלויה בביתו. הוא אמר לי שאת התעודה הזאת הוא ייקח איתו לקבר, שאותה הוא היה רוצה להביא איתו לשמים...
"אני חושב שכל הקשר שלו לארץ ישראל וכל המאבק שלו נבע ממקור הקודש. הוא הבין מה שכתב הרב קוק, שהכל נובע מהמקור, וכשהמקור מתנדנד כל הארץ מזדעזעת. הוא הבין שכשמדברים על הסגרת חלקי ארץ לאויב זה נובע מהזנחת הר הבית: 'העת לכם שבת ספונים בבתיכם והבית הזה חרב?' זה מהווה נקודת רעד לכל ההתיישבות בארץ ישראל".
מה היה הקשר של אדיר זיק ז"ל לפעילות של תנועות המקדש?
"הוא היה מנחה של סעודות המקדש במשך תקופה ארוכה, והוא הפך אותן לערב חווייתי מאוד. הוא הכין גם סרטים לסעודות המקדש וגם סרטים עם מכון המקדש, למשל סרט על ילד שעולה לרגל בפעם הראשונה. הוא הצליח לעשות סרט בסכומים פעוטים, שזה דבר לא פשוט. אני זוכר למשל שהוא ניסה להסביר מה זה קרבן. בעולם הפוסט-מודרני קרבנות נראים משהו אנכרוניסטי, והוא הסביר: 'מה זה קרבן? זה לעשות על האש!' היתה לו יכולת להעביר מושגים עמוקים בצורה פשוטה.
"בכלל, היו לו הברקות. אני זוכר הברקה מעניינת שלו: הוא עשה פעם סרט על האולפנה בבית אל. כשהוא סיים, סיפרנו לו שיש לנו מוצר חדש שמגן על התפילין ואנחנו מחפשים שם למוצר. חשבנו על תפיליתיק ועל עוד כל מיני שמות, והוא אמר מיד: 'תפידנית'. וכך המוצר נקרא עד היום. היו לו כל מיני הברקות כאלה".

משה פייגלין
"על הקיר מול הכיסא שלי במשרד נמצאת כבר זמן רב תמונה של אדיר זיק. החיוך ותעצומות הנפש שלו ילוו אותי כל חיי. את אדיר אהבו כולם. גם קצוות בתוך המחנה הדתי לאומי שלא אהבו את 'מנהיגות יהודית' אהבו אותו ,כי הוא מצד אחד היה שייך לגברדיה הוותיקה של ימי סבסטיה, ומצד שני הוא היה יכול להתחבר לרעיונות חדשים ולא להתקבע. אדיר היה ממקימי הערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית, והוא היה יכול להיות אחד מהדמויות שמובילות את החברה אם הוא היה מבין באיזה צד מרוחה החמאה ומתכופף. אבל הוא ויתר על המעמד ושמר על עצמאות מחשבתית, ולעתים נאלץ להיאבק על פרנסתו בשל כך".
אתה יכול לספר מעט על הקשר שלו לתנועות 'זו ארצנו' ו'מנהיגות יהודית'?
"כאשר שמואל סקט ואני הקמנו את התנועה, לפני כעשר שנים, ניגשנו לאדיר זיק. הוא מיד נדלק והדליק, וקולו היה זה שנשמע בפרסומים של הכנס הראשון. מאז ועד היום היינו בקשר הדוק. הוא אהב את הרעיון והוא דיבר עליו הרבה. נדמה לי שהפרוייקט האחרון שהוא ביצע היה הסרט של 'מנהיגות יהודית' שהפצנו לפני כשנה וחצי".
בסרט שאדיר זיק ז"ל ביים נראה משדר בחירות ביום שאחרי הבחירות שבהן נבחר נציג מנהיגות יהודית לראשות הממשלה. הרעיון, שנראה לרבים כפנטזיה, נראה לו בר-ביצוע. "במהלך הצילומים לסרט היה קטע מצחיק: אני הייתי מאוד מעורב בסרט, ובשלב מסוים זה הפריע לו, אז הוא אמר לי: 'שב בצד, אתה לך תהיה ראש ממשלה ואל תלמד אותי לעשות סרטים'. אז אמרתי לו: 'כשאני אהיה ראש ממשלה ואתה תתקשר אלי לומר לי אל תעשה ככה ולמה עשית ככה, אז אני אגיד לך: אתה לך תעשה סרטים ואל תגיד לי איך להיות ראש ממשלה'. כולם צחקו ואדיר לא צחק, הוא נראה קצת מודאג. הוא כל-כך האמין ברעיון שהיה ברור לו שזה הולך לקרות, וגם היה ברור לו שהוא לא ישתוק גם כשאני אהיה ראש הממשלה, והוא יעיר אפילו לי.
"באתי לבקר אותו לפני כשבוע וחצי, וורדית אמרה לי שהוא כבר לא במצב לקבל אנשים. כשפניתי ללכת הוא שמע שזה אני, אז הוא ביקש לקרוא לי. הוא אמר לי שהוא צריך ללכת לבית חולים כי הוא כבר לא יכלו לנשום, ואז יסדירו לו את הנשימה או שהוא יעדיף כבר ללכת.
"הוא היה מלא אומץ, איש ללא חת, זו הכותרת של האיש הזה. הוא לא פחד מכלום, לא מפוליטיקאים לא מהשמצות, לא ממה יאמרו עליו. הוא היה גבר שבגברים במובן הכי בסיסי, הכי יסודי של המילה. הוא היה מגדלור של צדק ושל עוצמה. ומעבר לכל זה הוא היה חבר אמיתי. אתמול בלילה לא יכולתי להירדם. החיוך שלו, מתחת לקרחת של הטיפולים הכימותרפיים, ריחף מעלי. החיוך שלו ילווה אותי כל חיי, זה היה אדיר זיק".

הלל וייס:
זיק היה חבר בוועדה לחקר פרשת רצח רבין. פרופ' הלל ויס, חבר הוועדה, מציין את ההתמדה והיכולת שלו "לנתח את רצף האירועים הרב-כיווני לסדרת שאלות יסוד שאילצו את שר-המשפטים דאז, נאמן, לגרום לחשיפת ועדת-שמגר".
ויס מציין שסוכן השב"כ אבישי רביב, שמטרתו היתה להתסיס, נשפט בזכות התמדת זיק. "היו ממצאים בשטח, והוא ידע לשאול שאלות בלשיות נכונות". להערכתו, זיק העלה את המודעות לקונספירציה "באירוניה שלו, בשאלות הנוקבות, בטונים ובצורת הניסוח, שהיו ללא מורא".
"הוא לא פחד שיימאס, אפילו כשנתקל בפנים אטומות ובתגובות מעליבות של אנשים שמזוהים עם הימין, שראו בזה שיגעון. הוא היה איש אמת, והתעלם מהעלבונות.
"זיק הבין שקשרו קשר ציני נגד היהודים, ושמי שמסוגל לעשות כך מסוגל לכל. תחושת הזוועה נתנה לו יכולת להילחם. הוא היה לב המאבק, המוביל החינני והחיוני שלו.
"זיק סיפר על טלפונים מהשב"כ וניסיונות לסתימת פיו. הוא לא חשד שהשב"כ גרם לסרטן שלו ואמר: 'זה לא', אבל בהחלט נרדף על-ידי גורמים מהסוג הזה.
"כמו 'אשרי הניצוץ שהצית להבות', צריך להמשיך את הזיק, להפוך אותו ללהבה, ולשרוף באמצעותו את כל השנאה והנידוי כלפינו".



ברוך מרזל:
הכרתי את אדיר זיק לפני 30 שנה, עוד כשהיתה אצלו בבית פעילות של גוש אמונים. בשנים האחרונות היינו שותפים בהרבה דברים, ובעיקר בשתי התארגנויות.
כשהמאבק על הגבעות החל הקמנו עמותה לסיוע לגבעות, בשם 'וירשתם אותה'. הצלחנו לעזור בעשרות אלפי שקלים לגבעות, ובנוסף סייענו להם גם מבחינה פוליטית ומשפטית.
כשהתחילה מלחמת אוסלו והמצב הכלכלי התדרדר בכל הארץ, המצב ביש"ע היה עוד יותר קשה, ואז חברנו יחד, אנחנו וישראל ברמסון, והקמנו קרן מיוחדת שתפעל למען אנשים שנקלעו למצוקה עקב המצב. היתה היענות עצומה: גלגלנו קרוב למיליון ש"ח בשנה והיינו הקרן הגדולה ביותר ביש"ע.
אדיר אהב להיות נוכח בזמן החלוקה. לסחוב ולחלק בעצמו, גם בימי המחלה הקשים ביותר. סייענו לכולם: חרדים, חילוניים ודתיים, בכל יישוב. את חלקם ראיתי בלוויה אתמול.
ופה התגלו שני הקצוות של אדיר: מצד אחד אדיר הקשוח מול השב"כ והשלטונות, אדיר שלא מפחד ולא נרתע, ומצד שני, כשישבנו פעם בשבועיים על ענייני העמותה, התגלה אדיר זיק אחר. אדיר שמוריד דמעות כשהוא קורא מכתב של אלמנה או של אדם חולה. אדיר רך. פשוט רך. עדינו העצני.
אנחנו מתכוונים להמשיך בפעילות, אבל יהיה לנו חלל גדול מאוד, במיוחד לקראת פסח. אנחנו מתפללים לה' שימלא את חסרונו, כי לנו זו אבדה קשה: גם חבר קרוב וגם מנהיג בעם ישראל. עכשיו אני לא יודע מה נעשה, כי הבקשות לסיוע בוודאי לא יפחתו, אבל אני לבד לא אוכל לעמוד בגיוס הכספים.

ח"כ ניסן סלומיאנסקי, על אדיר זיק:
הוא היה אדם הגון וישר, שמוכן לשלם מחיר יקר עבור יושרו והגינותו. הוא היה אדם טוב לב, שמוכן לעזור ועזר בפועל, והכל בצנעא ובשקט.
הוא היה איש משפחה נפלא, ואחד מיחידי הסגולה שהיה לנו בעולם התקשורת שכולו שקר ושמאל.
הוא היה איש תקשורת מעולה גם כיוצר וגם כשדרן ולמרות המחיר המאוד כבד ששילם על עמדותיו, גם בפן האישי וגם בפן המקצועי, הוא לא שינה אותן כדי למצוא חן בעיני הרוב השמאלני השולט.

הרב חנן פורת על אדיר זיק:
אדיר היה חבר נעורים שלי, הוא היה מדריך של בני כפר עציון בקייטנה בניר עציון, והוא זכור לכולנו כמדריך אהוב ונערץ, שלימד שירים וסיפורי הרפתקאות.
מאוחר יותר פגשנו בו בתקופה של מבצעי ההתנחלויות וסבסטיה. ביתו בגבעת המבתר בירושלים היה בית שממנו היו יוצאות שיירות להתנחלויות ולמבצעים שונים. אדיר ואשתו תמיד היו מקבלים את כולם בסבר פנים ותמיד היה שם מפגש רעים.
בתקופה אחרת הייתי ארצות הברית לרגל שליחות ופגשנו שם את אדיר זיק שחיבק ונישק אותנו בשמחה. הוא היה איש עליז מאוד עם חוש הומור מיוחד. הוא ידע להכין חביתה ולהעיף אותה חצי מטר באוויר. הוא אמר שאני אוהב את החביתה הזאת וקרא לה חביתת חנן.
לאחר מכן נפגשנו בנסיבות שונות הוא התפרסם כאיש שנאבק ונלחם את מלחמת ארץ ישראל עם אופטימיות גדולה ותמיד כשפגשתי אותו הוא זוקף את אגודלו ואומר, כמו בתכנית שלו וכמו בעיתון: 'בעזרת ה' אנחנו ננצח'. הוא לחם גם במישור הלאומי וגם באישי ונאבק במחלת הסרטן ללא מורא.
רבא אומר שתלמיד חכם שאין פיו וליבו שווים אינו תלמיד חכם. פיו וליבו של אדיר היו תמיד שווים. הוא היה מצופה זהב מבית ומחוץ.


אוהב העם
קרדיט: הרב אמנון יצחק
אדיר זיק – האיש שחי ולא חת
לומר את האמת, אחת לאחת
בכל שטח, בכל תחום ובכל ענין
מעל כל במה, או פורום, או שיח סתם
אדיר זיק, דאג ליתום, דלפון ודל
הקים גמ"ח, עזר תרם ואף יעץ חינם
אדיר זיק, היה אוהב העם
זיק של דמע, ניגר מעיניו
על כל חיבוק יהודי נוסף
אהבת הזולת, משאת חייו
דפיקה בשטיבל "מנחה, מנחה"
על פי אדיר, חבורו של עם
אדיר - זכור אזכרך
ידיד ורע, אוהב אדם
מפיק מסור, בכל אתר ואתר
בחו"ל, בארץ וב'טדי' גם
דואג, חושב ומתחשב
מכין טורח, ללא בושש
צנוע, חייכן ופשוט לובש
אך ביהדותו, גאות לבש
רק לא מזמן, היכרתיך
מספר שנים, תוסס תוסס
באחרונה, לצערי, כמעט גוסס
מצדק הדין, אך לא חושש
עתה, תחסר כאן, במחוזותינו
אך כשתביט ממעל, על עולמנו
עולם של שקר ובלבול
תדע, כי לא הפסדת, כאן כלום
אדיר זיק – יהודי חם
כך נזכור, בכל עת ובכל זמן
אוהב ארצו ומולדתו
חוזר היום, אל אדמתו
יהי רצון, ששכרך ישולם
אחת לאחת, על כל ענין
ואם יחסר לך, מעט שם
נשתדל כולנו, להשלים מכאן

יהי זכרך ברוך.