בשבע 130: הוי ארצי:

חגי סגל , א' באדר תשס"ה

מיעוט מסוכן

"קבוצה קטנה", לגלגלה השבוע לימור לבנת על האנשים שהפגינו נגדה באזכרה ליאיר שטרן, ושאלו אותה רטורית מה היה יאיר אומר על גירוש יהודים מבתיהם. בהזדמנות כדאי לשאול אותה גם מה היה יאיר אומר על הביטוי "קבוצה קטנה". בתקופתו היו בלח"י 30 חברים בקושי.

צמד גיבורים

נשיא המדינה, משה קצב, הפגין בימים האחרונים עזוז וגבורה. בטון לא אופייני הכריז שלא יחתום על טופס חנינה למחבלים עם דם על הידיים, ולרגע היה נדמה שהוא תוקע מקל עבה בגלגלי תהליך שארם. דא עקא, רוב המחבלים יכולים להשתחרר גם בלי חתימה נשיאותית. רובם המכריע נשפט בבתי דין צבאיים, ולכן די בחתימה של אלוף הפיקוד. הרוצח של הלנה ראפ, למשל, או הרוצח מקו 405. לכל היותר יוכל קצב למנוע את שחרורם של קומץ מחבלים תושבי ישראל, אך יש לו עניין לשפץ קמעה את דימויו בעיני הימין. דיבורים לא עולים כסף.

עזוז וגבורת סרק הפגין גם בנימין נתניהו בישיבת המטבחון, שדנה בסוגיית שחרור המחבלים. אנשיו דאגו להדליף שביבי מתנגד נחרצות לחנינת רוצחים. מרכז הליכוד אוהב מאוד התבטאויות כאלו. החברים כבר שכחו שנתניהו עצמו, בהיותו ראש-ממשלה, שיחרר מחבלים עם דם על הידיים: את אחמד יאסין, את הרוצחת של תלמיד הישיבה אליעזר שלזינגר מירושלים, את הרוצחת של צבי קליין מעפרה ואת הרוצחת של החייל דוד מנוס. אבל איך אמר פעם שרון? דברים שרואים מכאן, לא רואים משם.

שלום חבר

מרבד עשב ירוק וצפוף, כמו באירופה, מלבלב עכשיו בחורשת האורנים הישישים ליד אוגוסטה ויקטוריה. ביום שני לפנות ערב היתה החורשה הקסומה הזו ספוגת מים. שיירה ארוכה ארוכה של מכוניות דלוקות פנסים חצתה אותה בדרכה מבית ההלוויות סנהדריה להר הזיתים. בראש הובילה ניידת משטרה, וכל צומת אובטח על ידי לוחמי מג"ב. אילו יכול אדיר זיק לצפות בה, הוא בטח היה מגחך: תראו, תראו, משמר כבוד למסית הלאומי.

במשך 10 שנים בערך נפגשנו מדי יום ו' באולפני ערוץ 7 בבית-אל. הוא הגיע תמיד מהבית עם דף נייר, ובו מתווה מסודר להפליא של תוכניתו המפורסמת, וגם קטע עיתונות או שניים שקרא אחר-כך בתוכנית. לפעמים התלווה אליו חבר או מעריץ. למרות הלחץ לקראת השידור והצורך לדלות בעוד מועד שירים מתאימים מהתקליטיה, כמעט תמיד מצא זמן לשיחות על המצב, על סרטיו ועל אבישי רביב.

במשך הזמן למדתי לנצור סודות בשיחות קדם-שידור אלו, כי אחרת הייתי עלול לשמוע אותם אחר-כך ברדיו עם קרדיט מלא. אצל אדיר הרי לא היתה הבדלה בין החיים האמיתיים לבין הרדיו. לא היה אצלו אוף דה רקורד. בניגוד לשדרים אחרים, הוא לא כיבה מיקרופון לצורך השתעלות, כחכוח או מתן הנחיות לטכנאי. מאזיניו הכירו אותו כמות שהוא, בלי תוספות מלאכותיות או טלאים של צנזורה עצמית. 100 אחוז אדיר זיק. לכן הקשיבו לו רבים כל-כך, גם אלה שלא הפסיק להרגיז.

הוא אהב וכעס בשידור חי, העריץ ותיעב, חיבק ונשך, קשר כתרים וזרי קוצים, ובקושי התחשב בשיקולי מה-יגידו. לא היתה עליו יראת תביעות דיבה או כתבי אישום. בימים הרי גורל הקשבנו לו בשבע אוזניים, מחשש ששוב ימיט עלינו במו פיו מתקפת משטמה פוליטית ותקשורתית. רק לעתים רחוקות הסכים לקבל עליו עול משמעת ולוותר על התבטאות שוצפת כזאת או אחרת.

אדיר חזר בתשובה בצעירותו, אך גרר איתו משם לכאן את הרטוריקה הבוטה. הוא דיבר וכתב נגד השמאלנים כמו שהם מדברים וכותבים נגד הימין. נתן זהבי ימני, סילבי קשת דתי. בתוכניתו בערוץ 7 התנדב למלא את אחת המשימות המסוכנות ביותר בישראל של עידן אוסלו: להיות פה למתנגדי הנסיגות, יותר נכון לאלה מביניהם שאינם מוכנים להתנצל כל הזמן. הוא שידר כאילו ישראל היא אמריקה, ומותר להגיד בה כל מה שאתה חושב על מנהיגיך. מי שקורא שם לנשיא 'בוגד' לא נחשד אוטומטית בהסתה לרצח, אלא לכל היותר מקוטלג כאופוזיציונר חריף.

האם אדיר בכל זאת ניסה לדרבן מישהו ממאזיניו לירות ברבין? תשובה שלילית נחרצת מונצחת בהקלטת ארכיון מאחת התוכניות שלו שלושה חודשים לפני הרצח. אדיר אמר אז: "חס ושלום, לא אלימות. לא באיומים. להיזהר. לא לבוא בנשק (להפגנות). שלא יקרה שמישהו בתוך המאבק האזרחי הזה יעשה משהו נורא" (11.8.95). גם אחרי הטבח במערת המכפלה השמיע הסתייגות נמרצת.

הוא קיווה שלא יהיה בכלל צורך באלימות. כשתוכנית ההינתקות יצאה לדרך, האמין שיהיה אפשר לעצור אותה באמצעות המוני מפגינים, אשר יגיעו ביום פקודה ליישובים המיועדים לעקירה. כפי שהתגרה בשמאל, התגרה גם בסרטן, והתחייב להתייצב שם אישית. בשנה האחרונה פחדנו שכל תוכנית היא התוכנית האחרונה שלו, כי מצבו הגופני הלך והתדרדר לנגד עינינו הכלות, אבל לו עצמו היו תוכניות להשתתף בקיץ במערכה על גוש קטיף. בסופו של דבר ייבצר ממנו לממש אותן, אבל הוא בכל זאת יהיה שם.


איש חזון

לרגל ועידת שארם, טענו תומכי ההינתקות כאילו חידוש התהליך המדיני מוכיח את תבונת התוכנית. הם שכחו שלפני ארבעה חודשים בלבד הסביר הפרויקטור של התוכנית, דב וייסגלס, שכל מטרת ההינתקות והנחות היסוד שלה הפוכות בדיוק.

וכה אמר ויסגלס בראיון לארי שביט מ'הארץ': "ההתנתקות היא החומר המשמר של נוסחת הנשיא (בוש). היא בקבוק הפורמלין שבתוכו אתה מניח את נוסחת הנשיא כדי שתישמר בתוכו לתקופה מאוד ארוכה. היא נותנת לגיטימיות לטענה שלנו שאין משא ומתן עם הפלשתינאים. ...יש פה החלטה לעשות את המינימום הנדרש על מנת לתחזק את מצבנו המדיני. ..אני מצאתי פטנט בשיתוף עם הנהלת העולם שלא יהיה כאן שעון חול. שלא יהיה לוח זמנים למימוש הסיוט של המתנחלים. דחיתי את הסיוט הזה לתקופה בלתי מוגבלת עד שהפלשתינאים יהפכו לפינלנדים. זו המשמעות של מה שעשינו. המשמעות היא הקפאת התהליך המדיני. וכאשר אתה מקפיא תהליך מדיני, אתה מונע הקמת מדינה פלשתינית ואתה מונע דיון בנושאי הפליטים, הגבולות וירושלים. בעצם כל החבילה הזו שנקראת המדינה הפלשתינית, על כל הכרוך בה, ירדה מעל סדר יומנו לתקופה בלתי מוגבלת בזמן. למה עוד אפשר היה לצפות? מה עוד אפשר היה להביא למתנחלים?" (8.10.04).