גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 131ראשיהפצה

החופש להיות חרדית - בגליון השבוע

חידה: חמש נשים חרדיות נפגשות: שתיים מבעלזא, אחת מברסלב, אחת מחב"ד ואחת ליטאית. באיזה בית ספר הן למדו ביחד? התשובה: בית הספר הניסויי בירושלים.
17/02/05, 00:00
מרלין וניג

איך קרה שבית הספר הניסויי, מעוז השמאל הנאור והפתוח, הצמיח מתוכו עשרה חוזרים בתשובה במחזור אחד? מרלין וניג נפגשה עם חבורת הבנות שהגיעה, כל אחת בדרכה, למחוז אחר של הירושלמיות החרדית

בית הספר הניסויי החילוני והפתוח שונה במהותו מבתי הספר הקונבציונליים והמוכרים. אנשי החינוך הדוגלים בו מאמינים במתן חופש בחירה לתלמיד. הגישה מאמינה שכל אחד מהתלמידים הוא מיוחד, ולכן בית הספר בבסיסו משדר חופש כמעט מוחלט.

לא אחת נאמר על המסגרת הלא ממוסגרת הזו כי 'הניסויי' איננו בית ספר אלא קייטנה. ההורים השולחים את ילדיהם לבית הספר רובם חילוניים, שמאלניים ואליטיסטיים. בבית הספר למדו, למשל, ילדיהם של הסופר דוד גרוסמן, ח"כ נעמי חזן, איש התקשורת מיכאל דק, המשורר יענק'לה רוטבליט ורבים נוספים מאנשי השמאל. רבים מבוגרי בית הספר הצליחו להתפרסם בתחומים רבים, בעיקר באומנות, תרבות ומוסיקה.

'הניסויי' ממוקם בלב ירושלים. הוא קטן ואינטימי, כשבכל שכבת לימוד לומדים כ-50 תלמידים. זו הסיבה לתדהמה ולהתעניינות התקשורתית כשמתוך הבוגרות של שנת 1998 יצאה חבורת בנות חרדיות.

תופעת החזרה בתשובה בשכבה זו החלה עוד בקיץ 1997, כאשר שלוש חברות משכבה של 45 תלמידים החלו את תהליך התשובה, בנפרד אך במקביל. כשנה לאחר מכן חזרה בתשובה חברה נוספת מחבורת הבנות, וכשלוש שנים לאחר מכן חזרה האחרונה בחבורה. מי שמכיר את האווירה החילונית כל-כך בבית הספר מבין שדרוש אומץ יוצא דופן כדי לעשות צעד קיצוני שכזה, ועוד בתוך בית הספר. מן הראוי לציין שעד סוף 2004 חזרו בתשובה מאותה שכבה חמישה תלמידים נוספים, כך שבסך הכל חזרו בתשובה כעשרה תלמידים מהבוגרים של 1998.

היום, שבע שנים לאחר מכן, מנתחות בנות החבורה, היום נשים חרדיות, את התבגרותן בבית הספר הפתוח ואת מה שהוביל לחזרתן המפתיעה בתשובה, בגיל כה צעיר, מלב לבה של החילוניות הלוהטת.

תשובה מהצעד הראשון
את הפרצה לתהליך מצאה כל אחת בדרכה שלה, דרך מעגל החיים הסובב אותה.
מרים שפר (לשעבר מורן שטנר אורנן) גדלה בבית חילוני מאוד, ללא שום זיקה ליהדות. היא נכדתו של פרופ' עוזי אורנן, ממייסדי הגישה הכנענית. עוד כילדה בלטה בכישורים רבים, הופיעה בתכניות ילדים והדריכה בתנועת השומר הצעיר ובתנועת 'שלום עכשיו'. כיום, כאישה חרדית המשתייכת לחסידות ברסלב ומתגוררת במאה שערים, היא מביטה לאחור ומספרת:
"תהליך הוא לא משהו שאפשר לתאר באופן חד-משמעי. לאחרונה יצא לי להסתכל ביומנים שכתבתי בגילאי 14-15, וגיליתי שבכל דף אני מדברת על אלוקים בתהייה וחיפוש. למעשה חזרתי בתשובה כשפגשתי את בעלי, והוא היה ממש בתחילת הדרך. כשנפגשתי איתו חציתי מבחינתי איזה קו, והתחלתי לשמור מצוות מעשיות.

"כשהתחלתי את התהליך, חברותי דניאלה וחוה היו בחיפוש. הן עוד לא היו עם שום דבר משמעותי בידיים. מובן שאחרי שהן נכנסו למסלול של התשובה זה מאוד עזר. יש הרבה אנשים שנכנסים למסלול ונסוגים, וזה שגם החבר שלי וגם החברות שלי היו בכיוון הזה נתן לי דחיפה חזקה.

"אני זוכרת שתי נקודות ציון בדרך שלי עד שממש חזרתי בתשובה: הראשונה בחג השבועות – הייתי בכותל עם חברים, הכותל היה גדוש ואני כל הזמן נדבקתי אליו. לפני כן הייתי בכותל אולי פעם או פעמיים. אני זוכרת שפתחתי סידור ב'לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי' וקראתי את הניקוד לא נכון: 'ורוח נכון חדש בקרבי'. המשפט הזה דיבר אלי. בדיעבד אני רואה השגחה בכך שלא קראתי אותו נכון. הרגשתי שהמשפט הזה פתח לי את שערי התשובה, אבל אחר-כך זה נשכח. המפגש השני היה בצפת, ששם היתה לי 'התפעלות הנפש'.
"את תהליך התשובה אני רואה כתהליך מתבקש בסביבה שבה גדלתי, מפליא אבל מתבקש. כל הזמן חיפשתי. הרגשתי שאם אני לא יודעת איפה ה' אז אני לא יכולה לחיות, ממש באובססיה. אחרי חנוכה של י"ב התחלתי לשמור שבת והתחלתי את תהליך התשובה. עזר לי שהיה לי את החבר שלי, היום בעלי, וזה מה שהעסיק אותי. מפורים של י"ב הפסקתי ללכת לבית הספר באופן סדיר כי נכנסתי למדרשה".

חוה זינגר (לשעבר פיינשטיין) בניגוד ליתר החבורה, בלטה חוה בכישוריה במקצועות הריאליים. כיום היא משתייכת לחסידות בעלזא ומתגוררת בשכונת גאולה. על התהליך שחוותה במקביל לחברותיה בין כותלי 'הניסויי' היא מספרת:
"זה התחיל הרבה לפני שעשיתי צעד משמעותי. הכרתי את העולם הדתי, הכיפות הסרוגות, דרך כל מיני מכרים, וזה גרם לי לפעמים לרגש חיובי כלפי הדת. אבא שלי גידל אותי לאמונה חזקה, הוא היה עושה קידוש ואמא שלי היתה מדליקה נרות שבת. לאבא שלי היה חבר שחזר בתשובה, והרבינו לבקר אותו בילדותי. אז גדלתי עם תחושה מאוד חזקה של אמונה.

"כשהייתי ילדה כתבתי ביומן לה', חשבתי שלא יכול להיות שאין ה'. היו לי הרבה תהיות לגבי הקיום האנושי. בגיל ההתבגרות יצא לי להכיר יותר את העולם הדתי-לאומי החלש. הכרתי חבר'ה שהגיעו מבתים דתיים-לאומיים ועזבו את הדרך, וכשהייתי מתארחת אצל הוריהם בבית בשבת הייתי מאוד נזהרת. הייתי נבוכה אם הייתי מכבה להם את האור בשירותים, ופעם הם בירכו ברכת המזון וממש התביישתי שאני לא יודעת להצטרף אליהם לשירה.

"דתיים תמיד היו נראים לי החבר'ה הטובים. אם ראיתי מישהו עם כיפה, הייתי אומרת: 'זה בנאדם איכותי יותר'. ככה זה הצטייר לי. הציק לי שהחבר'ה הדתיים-לאומיים שהכרתי עזבו את הדרך. היתה בי איזה ערגה לדת.

"ואז היה האירוע ששינה אותי מבפנים: מישהי שהכרתי התחתנה, והחתונה היתה מאוד שונה מהחתונות שהכרתי, שבהן רוב החתונה היתה סביב האוכל והבגדים. פתאום היתה חתונה שאמנם הריקודים בה לא היו לגמרי בנפרד אלא בשני מעגלים נפרדים, אבל החופה היתה בה האירוע המרכזי. זה היה משהו לגמרי אחר ממה שהכרתי, וזה עשה לי משהו מאוד חזק.

"אני זוכרת את החתונה הזו היטב. החופה היתה בשקיעה במוזיאון ישראל, ואז אמרתי לעצמי: די, מהיום אני שומרת שבת. והתחלתי לעשות את זה. אבל זה עבר לי. זו היתה תקופה שבאה ועברה, גם כי לא היה מי שיתמוך בי בתחום. בגיל 17 החלטתי שאני חייבת לטוס לחו"ל עם כל החבורה, כי בארץ כבר עשינו הכל. שכנעתי את החברות שידברו עם ההורים שלהן, ובסוף מתוך החבורה נסענו דניאלה, מרים ואני.

"נסענו להולנד, וממש לא נהנו. דניאלה הגיעה בטיסה אחרינו וחלתה בדרך. מרים ואני כבר בטיסה סבלנו, כי ממש רצינו שיהיה מגניב וזה פשוט לא היה. וככה התחיל הבילוי. כשסוף סוף התיישבנו לאכול בפיקניק בגנים היפים של הולנד, ראינו לפתע שני ניאו-נאצים בלי שיניים עם מזרקים, לגמרי מסוממים, באים להשתלט לנו על הסעודה. נלחצנו וברחנו משם. מאז החלטנו שכשאנחנו מסתובבות ברחוב אנחנו לא מדברות עברית, וככה במהלך השהייה בהולנד היתה הרגשה של תסכול ופחד.
"היינו קטנות מדי לטיול כזה, אבל מבחינתי זו היתה נקודת השבר של החילוניות. עד שביקרנו חלק מהחבורה בסעודת שבת אצל זוג מכרים שחזר בתשובה. בהתחלה נבהלתי נורא: היא היתה עדינה, והוא חרדי מהסוג שבחיים לא הייתי מדברת איתו. ישבנו בסלון בשקט, חשבנו שאסור לזוז כי יש איתנו חרדי בחדר. ואז הוא צעק לאשתו: 'הן לא מדברות, האורחות, אולי משהו לא בסדר'. אז הבנו שאפשר לדבר. בסעודה עלו הרבה שאלות".

בנתיב הבינה
חוה: "בעקבות המפגש הגענו, דניאלה ואני, ל'נתיב בינה' והכרזנו על עצמנו כחוזרות בתשובה. ההתקדמות היתה מהירה מאוד: כל דבר חדש שלמדנו ישר עשינו. אחרי י"ב החלטנו שלא להתגייס, בהצהרה שאנחנו דתיות. הפנייה לכיוון החרדי היתה לי טבעית. למדתי 6 שנים במדרשת 'נתיב בינה', עד שהתחתנתי עם בעלי, שאותו הכרתי בשידוך".

דניאלה גוטליב (לשעבר לוין), שהוכתרה לא אחת כמנהיגת החבורה של החוזרות בתשובה, משתייכת כיום לזרם הליטאי ומתגוררת בשכונת בית וגן בירושלים.
"זה היה בחופש בין י"א לי"ב. הייתי מאוד חילונית מבחוץ, אבל בפנים הרגשתי אמונה. המילים הדתיות היחידות שידעתי היו 'ברוך אתה ה". לא ידעתי מה זה 'שמע ישראל' או מה זה סידור. הורי, כעולים מברית המועצות, לא הכירו את הדת מעבר לדברים הבסיסיים האלו.

למרות שהסביבה שלי היתה מאוד חילונית, היתה לי נפש חוקרת. אז נכון שלא חשבתי אף פעם ברצינות על היהדות, כי החרדים נראו לי שחורים ומפחידים, אבל תמיד עניינו אותי כל מיני דברים עמוקים. מה שהוביל אותי לפקיחת העיניים היה כשהגעתי לשלב שפשוט נמאס לי מהעולם החילוני, נמאס לי. למרות הערכים הפנימיים והגדרות שהצבתי לעצמי, כלפי חוץ נראיתי לגמרי חילונית, ונמאס לי מהחיצוניות. הרגשתי שכולם מכירים את דניאלה, ורק דניאלה לא מכירה את עצמה.
נעמדתי מול המראה, ושאלתי: מי אני באמת מתחת לכל המסכות? איפה דניאלה האמיתית? הרגשתי כמו אברהם אבינו. אני יודעת שזו השוואה גסה מאוד, אבל כשחזרתי בתשובה וקראתי על איך אברהם אבינו גילה את ה' חשתי הזדהות. הסרתי את המסכות ואמרתי: די, אני לא רוצה יותר לחיות חיי שקר.
"לא כיוונתי את עצמי למאה שערים, בכלל לא. בכל פעם שקילפתי מעל עצמי מסכה מיד התגלה אור. היה חופש, שזה זמן טוב לחשוב, והחלטתי שאני, שתמיד הייתי רגילה להיות בחברה ולהעסיק את עצמי בטלוויזיה, מוסיקה או ספר, אהיה לבד. אף פעם לא הייתי לבד, כי גם כשאתה לבד אתה תמיד עסוק, העיקר לא להתמודד עם עצמך. אמרתי: עכשיו אני רוצה לגלות את עצמי, מעבר לכל הדברים החיצוניים.

"זה נורא מצחיק שיש אנשים שצריכים לנסוע להודו ולכל מיני מקומות כאלה בשביל להתחבר לטבע ולמצוא את עצמם. לי גן העצמאות שימש לאותה מטרה. הייתי מוציאה את הכלבה שלי לטיולים, ופשוט מתבוננת בבריאה ומגלה את הטבע מחדש.

"בגיל 17 הרגשתי שתמיד אני רודפת אחר הכבוד והכבוד בורח ממני. לא רציתי כל הזמן אישור מבחוץ, רציתי אישור שלי מבפנים. החברה החילונית מצטיינת בזה שהיא צריכה אישור מבחוץ כל הזמן, אישור לקיום. התחלתי להכיר את עצמי מבפנים וגיליתי שזה מתחבר באופן מושלם ליהדות. הבנתי שה' קיים ושיש לי קשר איתו, וזה התחבר לי ישר לתורה. גם מצוות התורה התחברו למה שהאמנתי בו, למשל צניעות: כשסוף סוף לבשתי חצאית בפעם הראשונה זה היה מתוך בחירה חופשית לגמרי. הלכתי ברחוב ולא עניין אותי אף אדם בעולם, כי מה מעניין במישהי שלובשת סתם חצאית והולכת לה? פתאום, בפעם הראשונה, הרגשתי משוחררת מהידיעה שתמיד מסתכלים עלי. הרגשתי חופשייה באמת. כל מצווה ששמרתי גרמה לי להרגיש יותר טוב".

לילה אסתר מדמוני (לשעבר ז'אנו) התחתנה ראשונה, בגיל 17. כיום היא חב"דניקית ומתגוררת בשכונת נחלאות בירושלים:
"אצלי התהליך התחיל כשהייתי בת 12. ההורים שלי התחילו להתקרב, ומאז הכרתי אנשים דתיים. עד גיל 15 הייתי הולכת לכל מיני שיעורי תורה שאיכשהו הייתי מוצאת וזה מאוד עניין אותי, ראיתי שיש בתורה חכמה גדולה. מאוחר יותר הלכתי בעצמי לשיעורי תורה, גם כי ההורים שלי באיזשהו שלב הפסיקו את התהליך של קבלת אורח החיים הדתי, אבל תמיד נשארה פתיחות בבית לנושא.
"גם בחבורה תמיד היתה פתיחות לנושא, זה לא שהן היו 'אנטי' והייתי צריכה להתבייש. העניין הוא שתמיד הלימודים הסתכמו בלימודים, והלכה למעשה לא ראיתי את עצמי מקבלת עול תורה ומצוות. מאוחר יותר, כשפגשתי את בעלי, גם איתו דיברתי על ההתעניינות שלי בתורה. אחרי שהתחלנו לחיות יחד ראיתי שטוב לקבל הדרכה ולראות כיוון מהתורה, כי ידעתי שבתורה יש שאיפה לבנות בית שלם ושמח ושהזוגיות רק תפרח ותגדל, ובמקומות אחרים לא מצאתי כזאת גישה. אז הלכתי והתעניינתי בטהרת המשפחה, קראתי ספרים, וראיתי שזה מתאים ונכון לקבל את זה לתוך החיים שלנו.
"זה בעצם מבחינתי היה השינוי, בין רק ללמוד לבין לעשות. ברגע שקיבלנו את טהרת המשפחה גם שאר הדברים נפתחו, ולאט לאט התחלנו לשמור גם כשרות ושבת, עד שבשלב מסוים ראיתי שאם יש כל-כך הרבה דברים יפים, כנראה שזה אורח החיים הנכון.

חוזרות בבית הספר
מרים: "אני זוכרת שבמסיבת הסיום של השכבה היתה אווירה לא נעימה, כי חצי מהמסיבה עסקה סביב חזרתנו בתשובה. יצאנו מהמסיבה מאוד פגועות, באחד הקטעים שהעלו דניאלה ואני הלכנו לצד וממש בכינו. אפילו אח שלי, שהיתה לו המון ביקורת עלי, הביע תמיהה על כך שאת מסיבת הסיום במקום להקדיש למורים הקדישו לנו. זה כאב לי אבל אני מבינה אותם, עבורם זו היתה סטירת לחי רצינית".
דניאלה: "בהתחלה לא ידעתי איך החברה סביבי תגיב, אבל הגעתי למסקנה שמי שאוהב אותי באמת, ישמח שאהיה אני באמת. מי שלא אוהב אותי באמת, מה אני צריכה אותו. אמרתי לעצמי בשביל מי אני חיה, בשביל כל העולם?
"אני לא יודעת עם לבית הספר היתה השפעה עלי בתהליך, כי אני מאוד 'ניסויימניקית'. ייתכן שהפתיחות נתנה דרור למחשבות שלי, ש'הניסויי' בנה בי גישה פתוחה וחוקרת כי הוא היה מאוד יצירתי בעידוד התלמידים לחשיבה חופשית. גם הפתיחות שלי היום היא ללא ספק מ'הניסויי'. נשארתי אדם פתוח, אוהב כל אדם. אני לא נרתעת מאנשים לא דתיים.

"חוץ מזה, 'הניסויי' בנה אותי ואת הטעם האישי שלי. אני לא נולדתי מחדש, יש כאלה שאומרים 'אני בת שלוש כי לפני שלוש שנים חזרתי בתשובה'; אני לא רואה את זה ככה. באתי עם כל העבר שלי".
לילה אסתר: "בית הספר היה מקום באמת משוחרר, מהבחינה שכל אחד יכל לבוא עם מה שהוא ולא היינו צריכים להפוך את עצמנו למשהו אחר. אצלי זה התחיל כבר בבית, כשנתנו לי חופש. נתנו לי להרגיש שכל בחירה שאני עושה בחיים זה בסדר, ונתנו לי לבדוק לאיזה כיוונים אני רוצה ללכת.
"אני דווקא זוכרת בבית ספר שבשיעורים היו כל מיני דברים שלא הסתדרו לי עם התורה, ודווקא בגלל שלא הסכמתי עם דברים מסוימים הלכתי לבדוק איפה יש תשובות אחרות. בשלב מסוים הפסקתי ללמוד בבית הספר. בכיתה י"ב כבר פגשתי את בעלי, ולא הייתי שותפה למה שהיה בבית הספר. לא נתתי מקום שיבקרו אותי. אני בחרתי בחיים שלי את הבחירות שלי, ולאף אחד לא היה כבר מה להגיד".

החבורה
מרים: "קצת קשה לי היום עם ההגדרה 'חבורה', כי החברים שלי בבגרות היו שונים מהחברים של האחרות. לכל אחת היה את ההווי שלה, היינו חברות אבל לא חבורה. גם היום ניכר השוני בינינו. פעם פגשתי את אחת המורות לספרות מבית הספר והיא אמרה לי שמאוד משמח אותה שכל אחת מאיתנו היא בסגנון אחר ובמקום אחר, כי זה מראה שכל אחת מצאה את הנתיב שלה בזכות עצמה".
חוה: "בתחילת התשובה עוד המשכנו לצאת לעיר. היינו יוצאות עם שמלות שבת מנופחות ושרות שירי שבת. היינו יושבות בסמטאות של נחלת שבעה ופשוט נהנות מעצם העובדה ששבת היום ולא אכפת היה לנו מכלום. באותה תקופה דניאלה התחילה צעדים מעשיים, והיא מאוד חיזקה אותי. המשכתי בשגרת חיי כתלמידה ועבדתי כמלצרית במסעדה לא כשרה, ובמקביל קראתי בספרים של ר' נחמן מברסלב".

דניאלה: "בחבורה בעיני כל אחת עומדת במקום ממש שונה, למרות שראו אותנו כגוש שחזר בתשובה באותה שטיפת מוח. העובדות בשטח מוכיחות שזה ממש לא ככה: כל אחת מאיתנו לגמרי בעולם אחר ויש לי גם אי הסכמות עם חלק מהחברות בקשר לגישה, אבל אז מה? חיה ותן לחיות, אני אוהבת אותן ושמחה בשמחתן.
"אולי ראו את זה כתופעה כי זה קרה במקביל וסך הכל מאוד עודדנו אחת את השנייה בבית ספר שהוא גם בית חם ליוצאות בשאלה. כחבורה היינו יחד, אבל לא גררנו אחת את השנייה. לכל אחת מאיתנו היה מסלול משלה, וה' עשה איתנו ממש חסד שזה יהיה מקביל. זה לא שאחת משכה את השנייה. נמשכנו, אבל רק משום שרצינו להימשך".

המשפחה מתמודדת
מרים: "אני באה מבית מאוד חילוני ומתירני. אני זוכרת שבתור ילדה חיפשתי גבולות כדי להרגיש שיש מה ששומר אותי שלא אפול מהקצוות של העולם. ממקום כזה מתבקש לחזור בתשובה. ההורים שלי כבר התרגלו. יש להם ביקורת על איך שאני חיה, אבל מעל הביקורת יש אהבה שאני מרגישה שפעם לא היתה לנו. אז אולי הם הפסידו אותי בתור חילונית, אבל הם הרוויחו אותי בתור בת".

דניאלה: "ההורים שלי בהתחלה מאוד נבהלו, אבל אבא שלי ראה שאני אומרת דברי חוכמה ושאני מאוד רצינית, מה גם שנעשיתי ממש טובה וערכית, אז הוא שמח, כי הוא אדם ערכי בעצמו. לאמא שלי היה יותר קשה עם כל השינויים היומיומיים, אבל לאט לאט התאזנתי, והיום היחסים טובים, למרות שבהתחלה היה לא קל.
"בבית אנחנו טיפוסים מאוד פתוחים, אין דבר כזה כפייה. אמרתי להם שאני לא חוזרת בתשובה בשביל החברה אלא בשביל הקדוש ברוך הוא – היו לי הרבה סטיגמות על העולם החרדי. בסוף גיליתי שזו חברה מדהימה, שיש בה הרבה דברים יפים".
לילה אסתר: "הכל בא בשלבים. ההורים שלי אף פעם לא היו נגד. עם בעלי זה הלך בשלבים, היו דברים שהוא קיבל והיו דברים שהיו קשים לו יותר. לדוגמה, כל עניין הלבוש וכיסוי הראש היה תהליך לא פשוט, אבל ברוך ה' שעם השנים הכל מקבל את מקומו ואנשים מתרגלים. מה שנשאר עדיין קצת מסובך זה הכשרות, לא לאכול פה ופה, אבל אני משערת שגם לזה אנשים מתרגלים. ככל שאני יותר ברורה עם זה אז גם אנשים מקבלים את זה בצורה ברורה".

מבט לאחור
מרים: "יש לי צער לגבי איך שסיימתי את בית הספר. היה לי קשר טוב עם רוב החבר'ה בשכבה, עם חלקם אני יחד מהגן, והרגשתי מהם את הרצון לשמור על קשר. היום אני שמחה לפגוש אותם, לא בשביל להחזיר אותם בתשובה אלא בשביל שיראו שאני חיה ושאני בנאדם. אני לא מרגישה שנותרה בהם ביקורת כלפי. גם אם יש להם ביקורת, היא לא כלפי אלא כלפי דמיון שלהם על חזרה בתשובה. אני לא שומרת על קשרים, אבל אם היתה מסיבת מחזור הייתי שמחה לראות אותם, את כולם".

בתור נערה היית מאוד פמיניסטית.
"זה מה שאני אומרת לאמא שלי, ואני חושבת שעכשיו היא מסכימה איתי. אני יותר פמיניסטית מהם. מה זה פמיניזם? פמיניזם זה לא להגיד שאישה היא גבר, אלא להגיד שכל אחד מהם הוא שווה כי הוא נשמה אלוקית שיש בה חלק שדורש התייחסות. לא להפוך את האישה לכלי לתאוות של הגבר. לא הייתי פמיניסטית במובן של לרצות להיות כמו גבר, חס ושלום. קוממה אותי ההתייחסות לאישה כמו אל איזה חתלתול, וזה עד היום מקומם אותי. אם חברה מוכרת סיר, למה צריך להראות שם תמונה של אישה? זה שיא הזולות והירידה בכבוד ערך אדם. הצניעות היא שמירה, לא עונש".

חוה: "אני שמחה ושלמה עם השלב שבו חזרתי בתשובה. בגיל מבוגר אני חושבת שזה קשה יותר, כי אתה הרבה יותר מקובע. במבט לאחור, עם בניסויי מאוכזבים מאיתנו, אז בית הספר לא מיישם את הגישה שלו. אבל מצד שני אני מרגישה שהבית חינך אותי בגישה מסוימת ובית הספר לא חינך כמו שהאווירה שם השרישה בי כל מיני דברים באישיות. בבית השרישו לי שהצלחה זו פרנסה מכובדת ובבית הספר השרישו יותר קבלה".

דניאלה: "היום אני שלמה לחלוטין עם הגיל שבו חזרתי בתשובה. אני מרגישה שאני בונה את עצמי בכיף, אני לומדת, סיימתי תואר ראשון ואני ממשיכה. אני נהנית ללמוד ולהעשיר את עצמי וללכת לטיולים בארץ. אני מרגישה שסוף סוף אני בוגרת ומתקדמת היטב עם כל הכוחות שה' נתן לי, וזה פשוט כיף, כיף לחיות".

לילה אסתר: "הגיל שבו הכל קרה היה גיל בשל מבחינתי, ואני חושבת שגם לפני כן הייתי בשלה. עוד בגיל 12 היו לי מחשבות על חזרה בתשובה והרגשתי שאני צריכה עוד קצת לטעום מהעולם לפני שאני עושה את הצעד הגדול הזה. חזרה בתשובה היא תהליך מתמשך, כך שבאיזה גיל שמתחילים תמיד יש לאן לגדול.

"בשנתיים האחרונות אני פתאום מבינה שלחזור בתשובה זה בכלל תהליך הרבה יותר עמוק וארוך מאשר רק לקבל עול תורה ומצוות. יש עוד הרבה לאן להתפתח ולגדול. אני מרגישה שלמרות שאני כבר שבע שנים בתשובה, רק עכשיו אני מתחילה קצת להתבגר ולקלוט במה מדובר מבחינה פנימית".

הצלע החמישית
הצלע החמישית בחבורה חזרה בתשובה כשלוש שנים לאחר מכן, ממקום אחר. כשאני מתבוננת לאחור אני מבינה באירוניה שאין ספק שהניסוי הצליח, כי הצלע החמישית, האגוז הקשה, החילונית הגיבורה שעמדה בגבורה מול כל הטענות הסוחפות והמשכנעות של חברותיה הטובות ביותר, היא בעצם אני, מרלין וניג (לשעבר מזרחי).

מגיל 10 אני עוסקת בתחום התקשורת. הייתי ילדה מאוד פעילה בתחום. כאשר חברותי התחילו את חזרתן בתשובה, לי היה חלום מיליטריסטי על שירות צבאי בעיתון 'במחנה'. ואכן, כנגד כל הסיכויים התקבלתי לשירות צבאי ב'במחנה' כעורכת מדורים ומפיקה. כשמרים התחתנה הייתי בטירונות, וכשחברותי למדו על קלה וחמורה אני הייתי בצבא. מתוך פתיחות ואהבה אליהן מעולם לא ויתרתי על קשר איתן, למרות שהיינו רחוקות מאוד באותה תקופה, בגישה ובדרך.

את התהליך שלהן אני זוכרת מצדי כמתסכל. פתאום הן רואות כוכבים, ואני נשארת בלי חברות שירדו איתי העירה, לשבת בפאב או לסרט. ההתלהבות שלהן היתה עצומה, ואני לא הבנתי מה הסיפור. כילדה גדלתי בבית מסורתי, האמנתי בבורא עולם וחייתי כחילונית, ולכן לא הבנתי מה התגלית הגדולה שלהן ולמה זה צריך להיות מלווה בשינויים קיצוניים.

אם ישאלו אותי איך הייתי מגדירה את עצמי כנערה מתבגרת, הייתי אומרת שאני ילדת 'ניסויי' לכל דבר. אהבתי את המורים, את העשייה האומנותית ואת הפרגון. גם את בעלי הכרתי בין כותלי בית הספר, ויחד איתו עשיתי לבסוף את המסע הגדול אל האמת.

הכול התחיל כשהגיעו לידינו פרקי אבות. אחר-כך קראנו את הלכות לשון הרע של החפץ חיים וממש התפעלנו. ככל שהכרנו עוד חלקים ביהדות, הרגשנו שזו אמת. זה קרה ללא קשר לחברות שלי, למרות שהן שמחו, התעניינו ועודדו. מימי התיכון הכרתי זוג חברים מבוגר יותר שחזר בתשובה, והם כיוונו אותנו ונתנו לנו עצות טובות.

אחרי שהשתחררתי מהצבא המשכתי בעיסוקי בתקשורת, ובעלי למד מולטימדיה והרבה לצלם באותה תקופה. פחדנו שאם נלך עד הסוף עם היהדות נצטרך גם לוותר, אבל האמת בערה, רצינו לעשות את רצון הבורא בשלמות, ולאט לאט גילנו שכל ויתור-כביכול, מביא לנו כפל כפליים במקום אחר. במקביל לתהליך התשובה התחתנו.

מבחינת המשפחה זה היה טירוף. היו לנו התמודדויות לא קלות איתם, בייחוד עם משפחתו של בעלי, שהיא חילונית יותר. אבל עשינו את זה בקצב שלנו. בעלי הסתובב חודשים רבים עם כובע צמר, עד שזה הפך לכיפה ומשם לקפוליץ'. עברנו את התהליך שלנו בגיבוי משותף ובגילוי משותף.
למשפחה שלי היה קשה, משום שלחזור בתשובה הצטייר בעיניהם כוויתור על הקריירה. אני מאמינה שעם הזמן הוכחתי להם שקריירה מתוך השלמה ושמחה, עם 'קריירה משפחתית' מקבילה, זו הקריירה המספקת ביותר. אני עדיין עושה את הדברים שאני אוהבת ועוד דברים רבים נוספים, בלי לוותר על ההשתייכות לחסידות בעלזא ועל ההורות.

עם השנים אני מרגישה שגם הדבקתי את הקצב, והעובדה שחברותיי חזרו בתשובה כשלוש שנים לפני כלל לא ניכרת. בראיון עם חוה היא אמרה לי: "התייאשנו ממך, כבר לא ידענו איך לקרב אותך. חשבנו שזה רק תפילות. אני זוכרת שדניאלה ואני ממש בכינו בגללך, את האחרונה שנשארת". בראיון עם דניאלה היא אוסיפה ואמרה: "היית כל-כך קרובה אבל גם כל-כך רחוקה. תמיד שמרת על דיסטנט, ידענו שזה רק תפילות".

בסוף התקבלו התפילות וחזרתי בתשובה. לא איתן, לא דרכן, אבל חזרתי. בכך השלמתי מעגל של חבורה שלמה המונה חמש בנות בוגרות 'הניסויי' שגילו את האמת ובחרו בעולם שונה לחלוטין מזה שהכירו.

המורים שהיו איתן
גדעון ליפשיץ, מורה בבית הספר הניסויי:
"הראשונות היו דניאלה, חוה ומורן, ואני מיד קלטתי שדניאלה כאן מנהיגה איזשהו מהלך. התגובה הראשונית שלי היתה זעזוע, לפחות זעזוע מסוים, גם מעצם הרעיון שזה קורה וגם מכך שאין לי כלים, ידע או ניסיון איך להתייחס לזה, כשבעצם השאלה הראשונה שלי היתה אם אני צריך להיאבק בזה.
"ובאמת, זה בא אלי בהפתעה. גם הכמות וגם עצם העניין שזו היתה חוויה חדשה בשבילי. באופן אישי חוויתי את זה בעיקר דרך חוה, שהיתה חניכה שלי. היה בינינו תהליך די מהיר של יצירת ניכור ומחסום. חוה עברה תהליך מהיר מאוד של הפנמת העניין וגם של שינוי הופעה חיצונית, שינוי התנהגות ואפילו שינוי צורת דיבור. כלפי זה התבטא בעיקר ברתיעה חדשה שלא היתה קודם ממני כגבר.

"בשלב מסוים הושטתי יד כדי ללחוץ את ידה, ופתאום חוויה לא מוכרת: היד שלי נשארה באוויר. גם בשיחה אני זוכר אווירה של מבוכה, בעיקר שלי, והתנכרות מצדה. נעלבתי קצת, ולא כל-כך ידעתי איך לנהוג. אני זוכר את הדו-שיח שלי עם חוה בתקופה הזו כדו-שיח של חרשים. חוויתי את זה בצורה די כואבת.

"כמו שאני רואה את זה עכשיו, היה בי המון רצון לתת לכל אחד את התחושה שזה לגיטימי מבחינתי ואולי אפילו מבורך שהיא מוצאת את דרכה בחיים, למרות שהבטן שלי מתהפכת כי הדרך הזאת רחוקה מאוד מדרכי. הראש אמר: גדעון, אתה חייב קודם כל להתייחס אל הבנות האלה בכבוד ולהבין שלא הכל אתה מבין ולא על כל דבר יכולה להיות לך שליטה. זה דרכו של עולם.

"אם הייתי דתי הייתי אומר אולי שזה רצון האל, אבל באמת הרגשתי שיש כאן רצון עז למצוא תשובות. אחד הדברים שהעסיקו אותי אז הוא ההכרה או הידיעה שאנחנו כבית ספר או כחברה לא מסוגלים לתת תשובות לשאלות שהבנות האלה מעלות, ושהן חושבות שהתשובה נמצאת במקום אחר.
"התיאוריה שכבר היתה לי באינסטינקט אז והתחזקה אצלי במשך השנים היא שמה שהוביל לחזרתן בתשובה התחיל עוד בפיגוע שהתרחש בתחילת אותה שנה, בספטמבר 97' במדרחוב בירושלים. בפיגוע ההוא נהרגו אבא של איתי מרקוביץ ואחות של אליק פלד אלחנן, מתלמידי בית הספר, וקהילת בית הספר חשה אותו מאוד חזק. אני חושב שחלק גדול מהבנות שהיו בקבוצה הראשונית של דניאלה חוו בצורה זו או אחרת את הפיגוע מקרוב. דניאלה בראש ובראשונה חוותה אותו בצורה האכזרית ביותר (משפחתה של דניאלה מתגוררת בדיוק מעל למקום הפיגוע, ורסיסי דם וחתיכות בשר חדרו לביתם באותו מאורע). חוה ולילה היו גם בחנות בקרבת מקום. מובן שמה שאני אומר זו ספקולציה, ייתכן שאין שום קשר לפיגוע, אבל כשעשיתי דין וחשבון בסוף אותה שנה הבנתי שבית הספר לא עזר לתלמידים, ובייחוד אלה שהיו קרובים לסיפור, להתמודד באופן רוחני ואמיתי עם הדברים. אז הבנות מצאו את המקום שלהן להתמודד ואולי לחפש גם סיבות והסברים. וזהו.

"לא מצאתי שום הצדקה או דרך לכעוס. לניסויי יש דימוי עצמי מאוד מוצק של מעוז החילוניות, הליברליות השמאלית השפויה, המתקדמת המודרנית. חזרה בתשובה היא כמעט טאבו בחברה הזאת, וכשזה קורה זה גורם זעזוע. אני חושב שאין הבדל גדול בין זה לבין איך שהחברה החרדית מתייחסת לצעירים שיוצאים לתרבות רעה או יוצאים בשאלה. זה זעזוע אמיתי. אנחנו מאוד אוהבים לראות את עצמנו כסובלניים וכפתוחים, ובכל זאת, גם לסובלנות יש קווים אדומים, ויש גם רגשות שמעורבים בזה. לא הכל תמיד דרך הראש".

גילה בר אור, מורה דתית-לאומית לספרות בבית הספר:
"אם היתה לי איזשהי השפעה עליהן, אני רואה את זה כמשהו מבורך, למרות שבאמת ובתמים לא היתה לי שום כוונה לזה וזה לא עלה בדעתי. יותר מזה, כל הדבר הזה קרה שנה אחרי שעזבתי את 'הניסויי', כשכבר הפסקתי ללמד אותן, ושמעתי על זה רק בדיעבד.
"כל הזמן שהן היו תלמידות שלי, היינו קבוצה קטנה וקרובה והיו לנו שאלות ותהליכים של חיפוש. אני חשבתי שזה אופייני לניסויי, הפתיחות והביטחון שהן ידעו למצוא את דרכן. אפשרו להן להתנסות. לא שפתחו בפניהן את הדרך לכיוון, אבל לפחות נתנו את האפשרות לחפש. אני חושבת שזה כן חלק מהאווירה התרבותית שהן גדלו בה, ושאף אחד לא האמין שזה יהיה לכיוון הזה. חלק מהפתיחות של הציבור שהן גדלו בו זה להיות מאוד פתוח כל עוד זה בטווח מסוים, וכשזה חורג מהטווח יש סגירות.
"מלכתחילה באתי למקום שידעתי שזה לא איפה שהילדים שלי לומדים, ויחד עם זה הם היו אנשים יקרים לי מאוד. לא היתה לי שום יומרה, ובוודאי לא הייתי מעיזה לנסות איזשהו מהלך מיסיונרי של החזרה בתשובה.

"הבאתי את עצמי, וידעתי שאני יכולה להיות מי שאני ואני לא צריכה להחביא את עצמי. אם נשאלתי אז עניתי בכנות מה זה אמונה בשבילי ועד כמה היא משמעותית בחיים שלי ובונה דרך, אבל אף פעם לא דיברתי על זה באופן ישיר בכיוון של 'בואו תהיו ככה' אלא בואו תחפשו, תבררו, תהיו אמיתיות עם עצמכן, עם מה שמתאים לכן. והופתעתי. אני לא בטוחה עד כמה באמת אני הייתי שם, אבל אני שמחה אם הייתי איזו תחנה".