בשבע 132: הוי ארצי:

, כ"א בחשון תשמ"ח

אגרוף היסטורי

שאלה במבחן פסיכומטרי: יוני ויוסי הם שכנים ותיקים וצהובים זה לזה. לאורך עשרות שנים הם נפגשים כמעט מדי בוקר בחדר המדרגות, ובכל פעם יוני אומר בחריקת שן ליוסי, שיום אחד הוא עוד יכניס לו אגרוף בפרצוף ויראה לו מה זה. יוסי, בתגובה, מגחך וממשיך בדרכו. בהנחה שיום אחד יוני אכן מצליח להנחית מהלומה בריאה בפרצופו של יוסי, ואפילו לשבור לו שן או שתים, כיצד תגדיר את המעשה: 1. נצחון היסטורי. 2. צעד אמיץ. 3. סוף הכיבוש. 4. תקיפה חוליגנית.

לקחי לנדאו

חבר הכנסת עוזי לנדאו גילה נחישות רבה בבוקר שלמחרת החתימה של שרון-מופז על צווי ההגליה של יהודי גוש קטיף וצפון השומרון. בראיונות רדיופוניים הבהיר בלשון נחרצת, שהוא וחבריו רואים בממשלת שרון ממשלת שמאל לכל דבר ויעשו הכל כדי להפילה בהקדם האפשרי. שרון יחלק את ירושלים, קבע לנדאו, והתחייב להצביע נגד התקציב, ולו גם במחיר הקדמת הבחירות.

מאזינים שבורי לב בימין בטח הצטערו באותו רגע שלנדאו וחבריו לא הפגינו נחישות דומה באביב או בקיץ שעבר, כשעוד היה אפשר לבלום את שרון ואת תוכנית ההתנתקות שלו באמצעים פוליטיים. עכבות נפשיות מובנות מנעו מהם להפיל את ממשלתם שלהם. הם האמינו לתומם שאפשר לבלום את שרון בלי לשבור כלים, והיססו להפעיל נגדו את נשק יום הדין. רק השבוע גמרו אומר להפיל אותו, אבל כבר איחרו את הרכבת. קשה להאמין שח"כי השמאל, שינוי והערבים יתנו יד להפלת התקציב אם מורדי הליכוד יצביעו נגדו. כמעט בטוח שהם יסתמו את האף ויצביעו בעד כדי להבטיח את עקירת ההתנחלויות, חלום חייהם.

מוסר השכל: מסוכן לחכות לרגע האחרון. חייל שמתנגד לעקירת ישובים אך מהסס לסרב פקודה, צריך לשאול עצמו האם הוא יתלבט גם בפינוי הבא או בפינוי שאחריו, כאשר הממשלה תורה לצה"ל לחלק את ירושלים. משחק סימולציה מצפוני שכזה עשוי לסייע מאוד לחידוד הדילמה העכשווית. מי שיהסס לסרב פקודה גם כשירושלים תחולק, וטעמיו הממלכתיים עמו, חייב לציית עכשיו לכל פקודה. אבל מי שמנוי וגמור עימו לא להשתתף בחלוקת ירושלים, צריך להתייחס למבצע העקירה הנוכחי כאל שלב א' של העקירות שבדרך, ולהסיק את המסקנות המתבקשות. הרי ברור כשמש בצהרים וכדב ויסגלס באישון ליל, שעקירת גוש קטיף היא רק מנה ראשונה בהגשמת חזונו המלא של אורי אבנרי בידי ממשלת הליכוד: מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים.

מאמע רוחל

קשה להאמין, אבל נשאר עדיין ב'הארץ' עיתונאי שלא חושב וכותב על יש"ע במושגי כיבוש: נדב שרגאי, ראש מדור התנחלויות בעיתון. בפרק המסכם של ספרו החדש, 'סיפורו של קבר רחל', הוא מחרף נפשו וכותב שקבר רחל ודמותה "הם זיכרון שאומה אינה יכולה בלעדיו. מי שמעלה על דעתו להתרחק שוב מקבר רחל, מתרחק בהכרח גם מזכרון עברו, שהוא מבחינות רבות, כידוע, גם קורות ההווה והעתיד שלו".

שרגאי, חוקר חרוץ ורהוט כתיבה, מתעד בספרו שלל ארועים עתיקים וטריים בתולדות המקום הקדוש בואכה אפרתה, שחלקם מתפרסם עכשיו לראשונה. על רקע ארועי ימים אלה, כשממשלת שרון אוטמת לבה לשוועת מתנגדי הנסיגות, מרתק לקרוא בספר כיצד הצליחו דמעותיו של חבר כנסת חרדי, מנחם פרוש, להציל את הקבר מצפורני ערפאת בתקופת אוסלו ב'.

"יותר מכל השפיעה על רבין פגישה אחת עם חברי הכנסת חנן פורת ומנחם פרוש", כותב שרגאי. השניים נפגשו כאשר פורת בא לרבין, מצויד בתצלום אוויר גדול של קבר רחל, כדי לשכנע את רבין לא להעביר את המקום לשליטה פלשתינית. בפתח לשכת ראש-הממשלה הוא פגש את פרוש, שהחליט להצטרף לפגישה.

"תחילה היה פרוש שקט. הוא האזין לפורת, שמתח קווים על צילום האוויר והמחיש לרבין את המרחקים הקצרים ואת טווחי הירי שבין גילה לבין בית לחם. פורת שאל את רבין אם היה מעביר לפלשתינים את קבר בן גוריון או את קבר מפקדו בפלמ"ח, יגאל אלון. רבין התכוון להשיב, אבל אז קם פרוש מכסאו, ניגש אל רבין, חיבק אותו ופרץ בבכי סוער, תוך שהוא צועק על רבין: "זו מאמע רוחל. איך אתה נותן את הקבר שלה?. רבין הפציר בו: ר' מנחם – תרגע'. 'איך אני ארגע?', צעק עליו ר' מנחם, 'אתה הולך לתת את הקבר של מאמע רוחל. העם היהודי לא יסלח לך'".

עוד באותו מעמד, מספר שרגאי, טלפן רבין לפרס והנחה אותו להודיע לערפאת שישראל תשאיר בידיה את קבר רחל. המקום הקדוש ניצל.

סיוט שמאלני

פליטת קולמוס פרוידיאנית מוכיחה שגם בשמאל מעריכים, למרות הסקרים, כי עקירת גוש קטיף מנוגדת לרצון העם. מאמר המערכת של 'הארץ' מיום ג', מאמר שנועד להשפיע על סיעת שינוי לתמוך בתקציב המדינה, נפתח במשפט המאלף הבא: "אם ראש הממשלה לא יצליח להעביר את התקציב עד סוף מארס, המדינה תלך לבחירות ביוני, וההתנתקות שעליה הצביעה הממשלה שלשום תרד למעשה מעל הפרק".

ציטוט השבוע

"מהכרתנו את באסל אנו מתרשמים מבחור בעל יכולות קוגניטיביות וורבליות טובות, הנמצא בעיצומו של גיל ההתבגרות. מתיאורו עולה כי התגייס לסייע לפעיל החמאס על רקע צרכיו בדמויות משמעותיות להזדהות, שבמגעו עימם קיבל תחושת משמעות וערך. צרכים רגשיים אלו האפילו על יכולתו לשקול בצורה בוגרת וברורה את מעשיו" (ציטוט מחוות דעת של קצינת מבחן בגזר דינו של תושב אום אל פאחם, שנידון השבוע ל-7 שנות מאסר על סיוע משמעותי לביצוע פיגועי תופת).