בשבע 132: הנשים המוזרות עושות תיאטרון

קבוצת נשים בהתנחלות 'צור הנדיב' מכינה מחזה על נעמי שמר, אך מופרעת בידי קצינה שמצווה עליהן לפנות את הבמה.

עפרה לקס , כ"א בחשון תשמ"ח

במגמת התיאטרון של מכללת 'אמונה ' עובדים בימים אלו על מחזה אקטואלי שעוסק בחרם התרבותי על היוצרת הימנית וגם באיום הגירוש מהבית. תלמידות המגמה, שפורצות בבכי אמיתי בסצנה של צו הגירוש, מקבלות הדרכה הלכתית מרב, והנחיות מקצועיות מבמאית חילונית תומכת-התנתקות שמזדהה עם כל מלה במחזה

הגר: תסלחו לי, אני הולכת.
– לאן?
הגר: הביתה. אני מבינה שתיכף כל מצלמה וכל מיקרופון במדינה יגיעו לכאן עם החיילים. אני התכוונתי שכל העולם יראה אותי עושה קאמבק ענק בתפקיד נעמי שמר. רק זה חסר לי, שכל החברים שלי מהבראנז'ה יראו אותי נגררת החוצה מהבמה. ודרך אגב, זה באמת שובר לי את הלב שהולכים לסגור לכם את המקום הזה.
– לא סוגרים, את לא קולטת?
הגר: ...תפסיקו להיות כאלה גיבורות! אנשים נורמליים כשיש להם בעיות – בורחים. תאמינו לי, יותר קל לחיות.

המחזה 'נעמי', שיועלה בעוד כחודשיים על-ידי בוגרות המגמה לתיאטרון של מכללת 'אמונה', אינו רק על נעמי שמר. הוא גם על הארץ שהיא אהבה, ועל העם שאותו ליוותה שנים ארוכות במילותיה ובלחניה. המחזה נוגע ב'אנשים המוזרים', כפי שכינתה אותם בשירה, במתיישבים שחיים בצל הפיגועים ובצל הפינוי, ואינם יודעים פגיעתו של מי רעה יותר.
ההצגה, שנוגעת בקרעים שבתוך העם ומבקשת לאחותם, הצליחה לחבר גם בתהליך היצירה שלה בין מחזאית תל אביבית חילונית למחזאית ירושלמית דתית ותלמידותיה במכללה.
בעלון הפרסום של ההצגה נראים עץ דקל גבוה ומאחוריו בית. גם למיטיב להתבונן לא ברור אם מדובר במושבה כינרת, מקום הולדתה של נעמי שמר, או בנווה דקלים. בהצגה 'נעמי' נראית הכינרת דומה מאי פעם לחוף הים של הגוש.

נעמי, האישה והאגדה
השנה תחגוג מגמת התיאטרון של מכללת אמונה עשור להיווסדה. המאורע הזה, יחד עם חגיגת 70 שנה לתנועת 'אמונה' ובשילוב כיתה מוכשרת במיוחד, הביא את רבקה מנוביץ', ראש החוג, לתחושה ש"הפעם מחזה סוף השנה צריך להיות משהו אחר".

מאז ההצגה המדוברת 'רות', לא העלה 'תיאטרון אמונה' הפקה גדולה ומקורית, ומנוביץ' החליטה שהגיע הזמן לעשות זאת שוב. "היה לי ברור שצריך להעלות את הדמויות של הנשים שנעשה להן רצח אופי בתקשורת, בתיאטרון ובכל מיני מקומות. לא ידעתי איך עושים את זה, אבל רציתי להראות נשים גיבורות, שעברו הרבה בשלוש השנים האחרונות וממשיכות להאמין ולהיאבק".

באותה תקופה נפטרה נעמי שמר, ומנוביץ' התוודעה לסיפורה האישי, המיוחד: "היא היתה אישה ענקית שצעקה את אהבת ארץ ישראל. החברה מסביבה לא אהבה את זה ומיררה לה את החיים. בשלב כלשהו היא בחרה להפסיק את המלחמות, אבל כנראה כעסה מאוד, והדברים השפיעו על בריאותה".
ההשתקה של שמר ושל ה'קולות האחרים' בתקשורת ובתרבות בכלל, נרקמו יחד לעלילה אקטואלית ומורכבת.

מנוביץ' החלה ללמוד את הנושא ונפגשה עם רותי נוסבאום, אחותה של נעמי, בכינרת. "הבנתי שהמשפחה עדיין מאוד רגישה, ושאני לא יכולה לקחת שחקנית, להלביש אותה בבגדי נעמי שמר ולהגיד לה: 'תשחקי את נעמי'. אני לא יכולה לעשות את זה, כי הדמות שלה עדיין חיה בקרבנו. היא נמצאת בהקלטות ובתכניות, הקול שלה עדיין מושמע בכל מיני הזדמנויות.

"חשבתי ימים רבים איך אפשר לספר עליה בלי שאעשה חיקוי שגורע מדמותה. כך נולד הרעיון לעשות הצגה בתוך הצגה. ברגע שמצאתי את התחבולה הזאת, הרגשתי שאני פותרת לעצמי חלק גדול מהבעיה. סיפרתי על כך לרותי וזה מצא חן בעיניה, ויצאנו לדרך".

הקונפליקט שעל הבמה
תמונת הפתיחה של המחזה מציגה את נעמי שמר שוכבת על מיטת חוליה, הוזה. דמויות שונות מגיעות אליה מן השירים שכתבה, מדברות אליה, תמהות איפה "נסתרה ציפור שירה" ואיך היא עכשיו "אישה זקנה, אישה חולה ושותקת".

נעמי: די!!! שקט!!! קחו אותי עכשיו מכאן! אני לא רוצה להיות! אלו אינם החיים שרציתי, זה איננו בית חלומותי! קחו אותי עכשיו לשם, לארץ להד"ם! השלג והמטר ירדו במועדם ואני אוכל לישון סוף סוף בשקט כמו תינוק נרדם ואור גדול זרוע על יומי. כי אני ראיתי ארץ אחרת, ארץ להד"ם בחלומי.
זה נורא ארוך הקטע הזה!
הבימאית: עכשיו מה קרה?
נעמי: אי אפשר לשחק את זה. את לא יכולה לכתוב משפט קצר ופשוט? מה זה "השלג והטל והמטר ירדו במועדם ואני אוכל..." אללה יוסתור, איזה משפט ארוך!
סיפור המחזה מתרחש ביישוב 'צור הנדיב' בדרום הארץ.
עתידו של היישוב לוט בערפל. איש אינו יודע אם יפנו את היישוב או לא, למרות שהביטוי 'פינוי' אינו מוזכר במפורש. נשות היישוב מחליטות להפיג את המתח ולרומם את הרוחות על-ידי העלאה של הצגה אודות נעמי שמר. בימאית חוזרת בתשובה מגיעה אליהן ומנסה לעבוד איתן על ההצגה. כעבור זמן-מה הן רואות שההצגה אינה מתרוממת, ושצריך להביא מישהי מקצועית שתשחק את התפקיד הראשי.
הגר, שהן מביאות כדי שתשחק את נעמי, היא תל אביבית שינקינאית, חילונית ושמאלנית. עם תחילת החזרות מתחילים הקונפליקטים: קשה לה עם המילים ששמו בפיה ועם הפרשנויות לשיריה של שמר. ברקע עוברות הדמויות הנשיות סערות ומשברים אישיים, וגם פיגועים. חתנה של אחת הדמויות נהרג, ואישה אחרת נפגעת בפיגוע ופלג גופה התחתון משותק. השחקנית הראשית גם היא מתגלה כדמות מורכבת, והעבר שלה נחשף במהלך אחת הסצינות המרגשות. על כל אלה מרחפת השאלה אם ההצגה תועלה או לא; אם יפנו את הבמה, או שיתנו להצגה להימשך.

הדמויות שמרכיבות את קבוצת המשחק ב'צור הנדיב' מגיעות לבמה מרקעים שונים ומייצגות דעות מגוונות בציבוריות הישראלית. מהבחינה הזו לא מדובר בהצגה דידקטית, חד-כיוונית וחד-ממדית.
שיריה של נעמי שמר זרועים לאורך ההצגה, כאשר השיר החותם הוא 'לקום מחר בבוקר'. "אנחנו יודעים דבר אחד", אומרת מנוביץ', "שצריך לקום מחר בוקר ולהאמין".

הצגה שהיא הפגנה
אשה ג': אנחנו עוזבים. נגמר לנו הכוח, אני מצטערת.
(דממה, השחקניות מסתכלות זו בזו)
אני כל הזמן חושבת, אולי אנחנו טועים? אולי זאת בכלל לא התחלת הגאולה, אולי זה רק חלום שחלמנו. חשבנו שנהיה מעצמה ואנחנו לא... זה בכלל לא שלטון ישראל ולא כלום.
אני לא רוצה יותר ללכת להפגנות, להרגיש שבשביל חלק מהעם הזה נהייתי האיש הרע, לדעת שיש אנשים שכל-כך כועסים עלי בגלל שאני גרה פה. אני לא רוצה להיות חלק מזה. אני נשברתי, בסדר?
בחדר אחד קטן במכללה עורכות הבנות חזרות. הן מגיעות כמעט מדי יום, נוסעות גם מרחקים גדולים בלי כל תמורה, חמושות באמביציה ובכישרון. נקיות מאיפור, מתפאורה ומתלבושות, מצליחות הבנות לגעת, לחשמל. הכאב הוא אמיתי, אנושי ומקרב.

רחל מימון, השחקנית הראשית: "מבחינתי, ההצגה הזו היא נס, כי זה לעסוק במשהו כל-כך רלוונטי. אני הולכת להפגנות, אבל אני מרגישה שכאן אני עושה משהו למען עם ישראל. זה גם לעסוק במשהו שהוא בנפשי, וזה משהו גדול גם מבחינה מקצועית".

בעלה של אילנה שנייד, בוגרת המגמה ושחקנית בהצגה, הוא בן היישוב נצר חזני שמיועד לפינוי. אחד התפקידים שממלאת שנייד בהצגה הוא של בחורה מבית חילוני ושמאלני שעברה עם אמה סמינר ליהדות. בעקבות הסמינר מתקרבות השתיים ליהדות ומחליטות לחזק את ההתיישבות בגוש קטיף.
אחותה של הבחורה היא קצינה שמגיעה ל'צור הנדיב' כדי לומר לאחותה שחברותיה השחקניות תצטרכנה לפנות את הבמה, ושהיא, הקצינה, תהיה האחראית על החיילות המפנות.

כמעט בכל חזרה, כשמגיעה התמונה הזו, שנייד פורצת בבכי והבנות נסחפות פנימה. מימון: "פעם אחת היא פרצה בבכי ואמרה: 'המילים האלה הן לא מילים סתם של המלט או מולייר. זה אנחנו'. וזה נכון".

לשנייד יש קשר הדוק עם ההתיישבות בגוש: לפני כמה שבועות היא ניחמה את משפחת ריבלין מגני טל, שאביה גדעון נרצח והותיר אישה וחמישה ילדים. בהקשר הזה באמת נדמה שכל העולם במה.
"ההצגה הזו היא ההפגנה שלי", אומרת שנייד. "היא סוף סוף שוברת קצת את הסטיגמות ומראה את האמת ואת הקשיים שיש ביישובים. את הכאב כשמישהו נהרג, ואת החרדה כשמישהי נפצעת וחושבים שהעובר שלה מת. בהתיישבות חווים דברים קשים, וצריך להראות את זה. המסר הוא לא נקודתי: 'לא לפינוי', אלא שההצגה חייבת להימשך, שאי אפשר להפסיק הצגה. זה מסר תרתי משמע: גם על הבמה וגם שאי אפשר להפסיק חיים של אנשים שבנו ועשו".

אישה ג': ...אני רק רוצה לישון בשקט ולדעת שיותר אף פעם אני לא אשמע ירייה או פגז. אני לא מבינה מאיפה יש לכן כוח.
אשה ב': מהחורים יש לנו כוח. יש חורים של כדורים בקירות שלנו וחורים במכוניות וחורים בחממות. אבנר שלי נרצח בחממות! היו לו שם ספרי קודש וספרים על חקלאות, וגם הם מחוררים עכשיו. אני מגדלת פה שמונה ילדים לבד ולכולנו יש חור גדול בתוך הלב, והוא מדמם אל האדמה שלנו, ואנחנו לא הולכים ממנה לשום מקום.

בחיפוש אחר תיאטרון יהודי
רבקה מנוביץ' עשתה דרך ארוכה אל התיאטרון. בגיל 10 היא התייתמה מאב, הרב דב מעייני ("לו היה היום בין החיים, הוא בטח היה ראש מועצת גדולי התורה"). מנוביץ' גדלה בעולם הישיבות: את השכלתה רכשה בבית יעקב, הגיעה ל'בצלאל' ובהמשך עשתה בגרויות בעצמה. בשלב מסוים החלה לעסוק בהוראה והתחברה לתיאטרון ולכליו. לפני 15 שנה היא הקימה את היחידה לפיתוח התיאטרון בחינוך הממלכתי-דתי. במקביל היא כתבה וביימה מחזות לבתי ספר, יישובים ומוסדות.

בתקופה הזאת חשה מנוביץ' בחסר גדול בתחום התיאטרון. כשהיחידה שעמדה בראשה היתה מפיצה חוזר על ההצגות הלא מזיקות והמומלצות לבתי הספר, הרובריקה של 'מומלצים' נשארה תמיד מיותמת. אבל לא רק זה הפריע לה: "היתה תפיסה שתיאטרון לא הולך יחד עם יהדות, וזו מחשבה שנטועה עמוק בציבור הדתי".

עם הזמן ועם הפקות שהעלתה, החלו רבים לחוש שיש כאן כלי ביטוי, "שאפשר להעביר עם זה ידישקייט". מנוביץ', אגב, עובדת היום על דוקטורט בנושא תיאטרון ויהדות.
במשך השנים החלו להגיע למנוביץ' פניות מצד בני נוער שרצו להקים תיאטרון. היא פנתה לתנועת 'אמונה' ונענתה בחיוב. כבר בשנה הראשונה התקבצו 15 בנות מכל הארץ, ואחריהן הגיעו הבנים. "יאיר וייס, בנו של פרופ' הלל וייס, הגיע אלי ואמר: 'למה רק בנות?' לקח לנו קצת זמן, ובסוף התגבשה קבוצת הבנים שלמדה אחר-כך ב'מעלה'. אלו החבר'ה שמהם יצא 'תאיר'".
ב'אמונה' לומדים את המחזות הקלאסיים ואת כל מקצועות הבמה "כמו בכל בית ספר אחר, למעט מחזות בוטים". השנה קיבלה המגמה הכרה מטעם משרד החינוך, ומנוביץ', שבנתה את התכנית בשתי ידיים, גאה בכך מאוד: "אני רואה את המקום כמבשר בשורה, ולא כ'בית צבי' עם כיפה, או מקום שמכשיר מורות לדרמה. אני רוצה ליצור מקום שישנה את הנוף התרבותי בארץ".

מה מצב התיאטרון הדתי היום?
"עדיין אין תיאטרון דתי. 'תאיר' עושים עבודה יפה מאוד, אבל כולנו בתחילת הדרך, מגששים ומחפשים. אני חושבת שמשהו בתוכנו עוד לא השתחרר מכבלי התיאטרון המקובל, המערבי. אנחנו עדיין עושים תיאטרון כמו שעושים באירופה. לא מצאנו את הסגנון שלנו. צריך למצוא שפה חדשה גם בסגנון וגם בתכנים".

הצגה עם השגחה
את 'נעמי' יעלו שני הרכבים: האחד של בנות שתצגנה בפני נשים בלבד, והשני של בנות שתצגנה בפני קהל מעורב. ההרכב הראשון יהיה משוחרר יותר. הריקודים, התנועות והמשחק יהיו פתוחים יותר. ההרכב השני ייעזר הרבה בתאורה שתסתיר ותגלה חליפות, יאמץ תנועות קטנות יותר וייעזר בבדים גדולים, כל אלו בפיקוחו של הרב חיים פוגל, שמלווה את המגמה.

מנוביץ' מקפידה להבהיר שאלו וגם אלו מקפידות בקלה כבחמורה: "זה כמו מכון צומ"ת, יש איש מקצוע ויש רב שמביא פתרונות הלכתיים".
'נעמי' הוא דרמה מוסיקלית. אי אפשר אחרת כשעוסקים בנעמי שמר. גם כאן היה צורך בליווי הלכתי, כיון שהמחזאיות החליטו שהבנות תבצענה את השירים בעצמן.
"הוחלט שהכל יוקלט מראש, אבל המנהל המוסיקלי הוא גבר. אז אמנם מותר לו לשמוע קול אישה בתוך האולפן, אבל הוא היה צריך לבחון את כולן, וזו כבר בעיה. בסופו של דבר מצאנו דרך: כל בת נכנסה עם מספר ושרה מאחורי פרגוד".

מנוביץ' מקווה שהמחזה יעורר הדים ויגיע לא רק לציבור המשוכנעים, אלא גם יפרוץ דרך אל האנשים שלא משתייכים למגזר. גם השחקניות מקוות להגיע אל הקהל החוץ-מגזרי. כולם יתחברו לסיפור האנושי, הן מבטיחות. בסופו של דבר, כולנו בני אדם.
החלום האמיתי של מנוביץ' הוא תיאטרון לוחם; כזה שאינו מתבייש לומר את האמת שלו, לא בעניין ארץ ישראל ולא בעניין תורת ישראל, ואינו חושש מחרמות ונידויים. "עדיין אין לנו כזה, בעיקר כי אין לנו אנשים. בעוד כמה שנים הבוגרות שלי יחזרו לכאן כיוצרות, ואז דברים יתחילו להתגלגל".
ועד אז, כמו בהצגה, כדי להביא את המחזה לרמה ראויה מייבאת מנוביץ' את איריס שביט, בימאית ומחזאית לא דתית ולא ימנית. "התחברנו ביחד באופן שקשה להסביר".

ובמציאות, כמו במחזה
"אני חזרתי. חזרתי אל בורות המים. אנחנו חזרנו. שמענו שופר קורא לנו בהר הבית ובאנו. אל המערות אשר בסלע באנו. שם זרחו לנו אלפי שמשות ולפתע היה אור גדול" (מתוך תמונת הסיום).
"אני מאמינה בזה", אומרת איריס שביט. "אני עומדת מאחורי כל מילה במחזה". ברזומה של שביט רשומים מחזות שכתבה ('החתונה של אדיס', 'אנא, פאיזה' ועוד) משחק ובימוי וגם הוראת תיאטרון. שביט, תל אביבית שמוצאה מקיבוץ יחיעם השמ"וצניקי, מכריזה בתחילת שיחתנו שהיא לא חצתה את הקווים ולא חזרה בתשובה.

"זו החלטה אמיצה ונכונה של המכללה לקחת אדם מכיוון אחר, שיעשה את ההצגה לא תעמולתית ולא חד-צדדית", היא אומרת. שביט רצתה לטפל בקרע שחותך את עם ישראל. משני צידיו, כך היא חושבת, נמצאים אנשים צודקים.

היה לך קשה לעבוד על הצגה כזו עם ציבור ימני?
"לא. אני רואה את הדמויות ואת מה שכואב להן, אני לא רואה תעמולה לכיוון כלשהו. בדרמה הקונפליקט הוא תמיד בין שני כוחות שווים, אחרת זה לא תופס. מבחינתי יש כאן את זה".
שביט מודה שהיא בעד תכנית ההתנתקות, אבל במסגרת העבודה על ההצגה היא התארחה באחד מיישובי גוש קטיף ולמדה דברים חדשים: "הדלקתי נרות, מה שאני לא עושה בדרך כלל, והלכנו לבית הכנסת. אירחו אותנו מאוד יפה וישבנו ודיסקסנו. למדתי מהביקור הזה דברים שלא ידעתי, שמאוחר יותר סיפרתי גם לחברים שלי. ראיתי שאנשים יושבים שם 30 שנה כי המדינה שלחה אותם לשם, ושהיא הבטיחה להם שלא יצטרכו לצאת משם. הם אנשים שומרי חוק וישרי דרך, שהדימוי שלהם הוא שהם פוגעים בצה"ל ועוברים על החוק. זה מאוד חבל".

שביט, כאמור, לא שינתה את דעתה על תכנית העקירה, אבל היא חשה סימפטיה כלפי המתיישבים: "הטרגדיה שלהם איומה ונוראה. הם אחי ולבי להם. הלוואי שהם יכלו להישאר, אבל בתוך תוכי אני מרגישה שאין בררה. אני נותנת להם במתנה את המחזה שלי".

אם בנעמי שמר עסקינן, את לא מפחדת מהחרמה של חברייך?
שביט צוחקת ומשיבה בשלילה. היא רוצה שחברים שלה יבואו לראות את ההצגה, והיא אומרת שגם הם "מתים לבוא".
גם את וגם נעמי שמר באתן מקיבוץ והגעתן לתל אביב. את קצת נעמי?
"קטונתי. אבל יש בנינו קו שווה, אצל שתינו ההורים התעקשו שנלך אחרי כישרונותינו, גם אם הם לא תאמו את מה שהקיבוץ היה צריך. גם אצלי הגננת באה להורים ואמרה 'אל תתנו לה לרקוד כי היא לא תהיה חברת קיבוץ טובה', ואמי אמרה: 'אם היא רוצה לרקוד שתרקוד'".

הגאווה היא החטא
שביט מתביישת בעלבונות ובגידופים שספגה שמר מעמיתיה השמאלנים. "אני באמת חושבת שבין אנשי השמאל יש אנשים מתנשאים, ואני פוגשת אותם. הקיבוצניקים של פעם היו אנשים טובים באמצע הדרך, היתה להם אידיאולוגיה נקייה של יושר וזכויות פועלים, ועליהם אני אומרת 'לו יהי חלקי עמכם'.
על מי שמתנשא אני מסתכלת קצת בציניות קצת משועשעת וקצת בכאב. הוא נגוע בחטא הגאווה, ובעיני זה החטא הכי גדול. גם כשזה בא מכיוון של 'אני הכי קרוב לאל ואני יודע מה הוא רוצה' וגם כשזה בא מכיוונים של פוליטיקה".

שביט פגשה תלמידים וסטודנטים רבים למשחק בבתי ספר שונים, ואת הסטודנטיות במכללה היא מוצאת מיוחדות במינן: "יש בהן איכות שאין במקומות אחרים. אין להן פוזה. יש משהו מאוד ראשוני ונקי אצלן, שמגובה ברוחניות. שחקנים בדרך כלל עסוקים מאוד בעצמם, והן לא. הן מקפידות על האמת, לא סולחות לעצמן על זיוף ועובדות מאוד ברצינות".

בקטע המקצועי יש לה ביקורת נקודתית: "הן לא קיבלו מספיק שיעורי קול ודיקציה, אבל אנחנו עובדים על זה".
מירי הצלמת הגיעה. הבנות מפסיקת את החזרה ומתחילות להסתרק ולהתארגן לקראת הצילומים לכתבה. שביט ומנוביץ' מציעות לכל דיכפין את האיפור שלהן. "איך משתמשים בזה?" שואלת אחת הבנות ומרימה את הסומק. "בואי, אני אשים לך", משיבה איריס, נטולת אגו או מרחק, ומאפרת.
החוויה המשותפת של עשייה ועיבוד משמעויות, כך ניכר, משפיעה על שביט וגם על השחקניות. היא הלכה איתן לתפילה בכיכר ציון ועברה חוויה מסעירה, הן נסעו להיפגש עם קבוצת קיבוצניקיות כדי לרדת לעומקו של התפקיד.

"זה בהחלט חשוב", אומרת איריס, "כי זה מקום של חיבור, וזה המסר של ההצגה. מעל הקבר של נעמי שמר כולם מתאחדים. זוהי ארץ ישראל היפה והנשכחת".
ofralax@walla.co.il