בשבע 132: תפקיד החייל: לשמור על ארצו

הגוף שלוחם נגד ארצו – מחריבה, גם אל קוראים לו צה"ל. הסירוב אינו הפתרון, על החיילים לפעול כדי להציל אתה ארץ.

איתי אליצור , כ"א בחשון תשמ"ח

איך צריך לנהוג חייל בזמן שצה"ל מחריב חלקים מהארץ? נענה על שאלה בשאלה: לשם מה התגייסת? למה אתה חושב שמלוי פקודה הוא דבר חשוב?
התשובה ברורה: כי צה"ל הוא השומר על ארצנו ומולדתנו. לכן חשוב מאוד להתגייס לצה"ל ולמלא את פקודותיו. מכאן מתבקשת המסקנה: בכל מקום שבו הפקודות הן להחריב את הארץ, אין טעם למלא פקודה. אך חשיבה מעמיקה יותר צורה כי דווקא מאותו טעם מתחייב לנהוג כאן אחרת.

כיצד צריך לנהוג חייל בזמן שארצו מאוימת? התשובה ידועה: חייל שארצו מאוימת מתגייס להצילה. חייל שעומד מנגד כשמחריבים את ארצו אינו חייל, הוא עריק. חייל ששומע שיש איום על ארצו או על חלק ממנה, אינו מסרב פקודה אלא יוצא מיד להגנת ארצו. אם שולחים אותו לחסום את הדרך בפני המתיישבים – לא לסרב פקודה הוא צריך, אלא להתייצב ולוודא שהדרך לא תחסם. אם שולחים אותו להוציא את אחיו מבתיהם ולהרסם – עליו להתייצב ולעשות כל שביכלתו כדי שחבריו למחלקה לא יצליחו לגרש את אחיו. אם הוא עצמו מפקד, הוא חייב להורות לפקודיו להציל את הארץ, גם אם קיבל פקודה הפוכה.

מי שסבור שיפתור את הבעיה בכך שיסרב פקודה יציל אולי את עצמו, אך יפקיר את ארצו. ותפקידו של חייל הוא להציל את ארצו. חייל אמיתי אינו דואג למקומו שלו במלחמה, אלא לתוצאותיה. חייל אמיתי מבין שאם בסופו של דבר חרבה ארצו או חלקה, הוא נכשל במשימה, גם אם לא השתתף בה.
התוכן הוא העיקר ולא המסגרת. המסגרת חשובה כל עוד היא משרתת את התוכן, ודאי לא כשהיא מנוגדת לו. חייל בישראל מתגייס כדי לשמור על המולדת, אך כשאינו שומר עליה אינו חייל. המצב הראוי הוא לשמור על הארץ במסגרת צה"ל, אבל בכל מקום שבו המסגרת מאכזבת, ברור שיש להעדיף את התוכן על פני המסגרת. מגוחך להשמיד ולאבד את ארץ ישראל כדי להחזיק את המסגרת שתשמור עליה.

בפני מי צריך החייל להגן על ארצו? בפני כל הרוצה להחריבה. גם התוכן הוא העיקר ולא המסגרת. השאלה מיהו ידיד אינה תלויה בשאלה מה שמו ומהם מדיו, אלא בשאלה מהם מעשיו. הגוף שלוחם נגד ארצנו, מחריבה ומוסרה לאויב אינו צבאנו לעניין זה, גם אם קוראים לו צה"ל. כמו שמי שנסוג מכל יש"ע הוא שמאלני, גם אם קוראים לו ליכוד, ומי שאינו שומר מצוות אינו דתי גם אם הוא חובש כיפה, ומי שלא למד תורה הוא בור גם אם קוראים לו רב.

גם מצב שבו אויבינו מרבים להרוג בנו מסיבות לאומיות הוא מלחמה, גם אם קוראים לו שלום. והסכם שבו מתחייב צד אחד לתת לצד השני את ארצו בעד הפסקת הלחימה הוא הסכם כניעה, גם אם קוראים לו הסכם שלום. ומי שזורק עליך אבנים, בקבוקי תבערה ופצצות מתוך מגמה להרגך ולרשת את ארצך הוא חייל אויב, גם אם אינו לובש מדים ואינו חבר רשמי בשום צבא.

השאלה אם פקודה היא חוקית רלוונטית כאשר לוחמים בעד הארץ ונגד האויב. כאן אפשר שלא כל האמצעים כשרים ויש לשקול את החוקיות של כל אמצעי. אבל כשהפקודה היא החרבת הארץ, שאלת החוקיות אינה רלוונטית. צבא אינו ממלא פקודה להילחם נגד ארצו ולמסרה לאויב. כשהמטרה פסולה, אין מקום לדון בכשרות האמצעים.

אומרים לנו שחשוב לשמור על כללי המשחק הדמוקרטי. משחק?! מצב שבו ארצנו מאוימת ובתגובה מגלים אלפי יהודים מבתיהם הוא משחק? מי שיושב על כורסתו בבית ומזפזפ בין האקשן שבערוץ החדשות לאקשן שבערוץ הספורט יכול לשחק. אנחנו, על ארצנו וביתנו, איננו משחקים משחק ואיננו מתעניינים בשאלות מי-נגד-מי וכמה-כמה. אנחנו שומרים על הבית והארץ.

לכל נשק יש נצרה, שמטרתה לשמור שהנשק יוכל לפגוע רק באויב. גם לצה"ל צריך שתהיה נצרה, שתוודא שהוא יופעל רק נגד האויב. אנחנו נהיה הנצרה! אנחנו נעבור ונזכיר לחיילים למה הם התגייסו לצה"ל. ונעביר להם את המסר: חייל אמיתי מגן על ארצו מפני כל מי שבא להרוס אותה. חייל אמיתי ידאג שהארץ תישאר שלמה.