חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 132ראשיהפצה

כאן נולדתי, כאן בניתי את ביתי - בגליון השבוע

מצב ביטחוני קשה, איומי עקירה, פיגועים ונפגעים – כל אלה לא החלישו את העמידה של תושבי יש"ע.
13/11/87, 00:00
חגי הוברמן

מחקר חדש של הסוציולוגית ד"ר מרים ביליג מגלה כי הדור השני למתיישבים ממשיך לגור ביש"ע, מרגיש בטוח וקשור רגשית לאזור שבו גדל. הקשיים דווקא חיזקו את הקשר בין האנשים לאדמה.

"אופן התמודדותם של תושבי חבל עזה עם תוכנית ההתנתקות מושפע ללא ספק מהקשר החזק שיש לתושבים למקום מגוריהם, אך לא פחות מהקשר החזק לקהילה. חלק ניכר מהמרואיינים שלי התקשו לדמיין לעצמם חיים ללא הקהילה שהם כל-כך קשורים אליה. כתוצאה מכך הם העדיפו להדחיק את אפשרות ההתנתקות בכלל. חוסר המוכנות הזה עלול להקשות עוד יותר על ההתמודדות עם העקירה במידה שתתבצע, ועל תהליך הסתגלות במידה שיידרש".

הפסקה הזו לקוחה ממחקר חדש שערכה ד"ר מרים ביליג, מתמחה בתכנון אורבני ואנתרופולוגיה עירונית, מרצה במחלקה לארכיטקטורה ובמחלקה למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית יהודה ושומרון באריאל. מחקרה האחרון, בנושא השפעות ההתקשרות למקום על טראומת ההתנתקות, הוצג בשבוע שעבר בכנס שיוחד לנושא "בין ימית לקטיף", שנערך במכללת ספיר, שדרות.

בניגוד לרושם בציבור הישראלי, ואולי גם בניגוד לתקוות של ממשלת שרון, מגלה מחקרה של ד"ר ביליג כי המצב הביטחוני הקשה ברצועה, כולל התקפות המרגמות, לא רק שלא עוררו את רצונם של המתיישבים לברוח, אלא חיזקו עוד יותר את הקשר הנפשי בין המתיישבים ליישובים, ולכן ביצוע העקירה, אם חלילה יגיע, יהיה קשה לאין ערוך.

"ריבוי האירועים הביטחוניים והחיים תחת סכנה מתמדת מהווים גורם המאחד ומחזק את הקהילה", כותבת ד"ר ביליג במחקרה. "הימנעותם של קרובי משפחה וחברים מלבקר בחבל עזה מאז פרוץ האינתיפאדה רק הרחיבה את האחווה הפנימית והתלות ההדדית שבין תושבי חבל עזה לבין עצמם. התקופה הארוכה של חוסר הוודאות לגבי עתידם גרמה לגיבוש הקהילה גם במקרים שהיתה פחות מגובשת. גם לבידודו הגיאוגרפי של גוש קטיף ישנה השפעה רבה על הקשר שנוצר בין התושבים מהיישובים השונים, קשר בינם לבין עצמם, לאזור מגוריהם ולנוף הייחודי".

דור ההמשך ממשיך
כמעט חמש שנים חוקרת ד"ר מרים ביליג, תושבת אורנית, את מתיישבי יש"ע, בעיקר בהיבט של זיקתם למקומות מגוריהם. את מחקרה הראשון התחילה בשנת 2000, לפני פרוץ מלחמת אוסלו. איסוף הנתונים נערך לאורך השנה שלפני פרוץ המלחמה. הסיבה למחקר היתה המהלכים המדיניים של ממשלת ברק, שתכננה לפרק חלק גדול מהיישובים ולהשאיר את מקצתם – בעיקר הגדולים שבהם.
ממשלת ברק דיברה על 'גידול טבעי' של היישובים. ההגדרה הזו, 'גידול טבעי', הביאה את ד"ר ביליג לבחון מה קורה עם דור ההמשך ביישובים. "במצב המדיני של שנת 2000, של חוסר יציבות ואי ודאות פוליטית לגבי עתיד היישובים, החלטנו לבדוק איך המצב משפיע על ההחלטה של הדור הצעיר אם להישאר באזור שבו גדלו", מספרת ד"ר ביליג.

המחקר הראשון התמקד בדור ההמשך של היישובים בשני אזורים המהווים מודל לכל יש"ע: שומרון ובנימין (לא כולל אריאל ועמנואל, שהם יישובים עירוניים). למחקרה צירפה את שלי סורקראוט, מרצה לסטטיסטיקה ושימושי מחשב במכללת יו"ש, ופרופ' דן סואן, סוציולוג אורבני.
הבעיה העיקרית שעמדה בפניהם, עוד לפני שניגשו למחקר עצמו, היתה לאתר את אלו העונים להגדרת 'דור ההמשך'. הסתבר להם כי בשום מקום אין בנמצא רשימה שלהם, לא במשרד הפנים, לא במזכירויות היישובים, לא בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ולא במועצת יש"ע. מבחינה זו הם היו צריכים להמציא את הגלגל ולהרכיב את הרשימה בעצמם.

"ביישובים הקטנים הבעיה היתה קטנה יותר", מספרת מרים. "מזכירות היישובים הכירו את כל המשפחות, ולפי ספר הטלפונים הן ידעו להגיד בכל משפחה למי יש בנים נשואים. הבעיה היתה ביישובים הגדולים. שם היינו צריכים להשתמש באינפורמנטים – אנשים המכירים את השטח, שידעו לספר לאלו משפחות בכלל יש ילדים נשואים. בכל יישוב חיפשנו אנשים שמכירים את האוכלוסיה, והן נתנו לנו רשימה בסיסית של משפחות שיש להם ילדים נשואים.

"התקשרנו לכל אחת מהמשפחות הללו ושאלנו לגבי הילדים, אם הם התגוררו בארבע שנים האחרונות לפני הנישואים עם ההורים ואם הם התחתנו לפני ראש השנה תש"ס – שני הקריטריונים שקבענו אז להגדרת 'דור ההמשך'. כך נבחרה רשימה של 1536 בנים שהם 'דור המשך' על-פי הקריטריונים שקבענו, ומהם הרכבנו מדגם מייצג של שליש, 521 איש. לכל אחד כזה שלחנו שאלון מפורט. מתוכם השיבו 439 איש, שהם 84.3 אחוזים – אחוז גבוה מאוד באופן יחסי".

זה היה מחקר ראשוני, כי עד אז לא בוצע שום מחקר מקיף על דור ההמשך האמיתי. דו"ח המחקר, שכותרתו "דור ההמשך בשומרון ובנימין ומשיכתו לאזור", פורסם בשנת 2001. הנתונים שנמצאו היו מעניינים מאוד:

59.5 אחוזים מהמדגם המשיכו להתגורר בשומרון ובנימין, ו-7.7 אחוזים נוספים התגוררו באזורים אחרים ביש"ע ובגולן. כלומר: 67.2 אחוזים התגוררו ביש"ע ובגולן. מדובר באחוז גבוה מאוד של נשארים, לאור חוסר הוודאות הפוליטי לגבי עתיד האזורים האלו, במיוחד כשמדובר בקבוצת גיל 'ניידת'. אצל זוגות צעירים, כידוע, לוקח לפעמים שנים עד שהם מטילים עוגן באופן סופי.
"בגלל שמדובר בקבוצת גיל ניידת באופן יחסי", אומרת ד"ר ביליג, "עיקר הבדיקה היתה לגבי המשיכה לאזור: כמה מהם נמשכים לגור בשומרון ובנימין, כלומר: החליטו שבעתיד הם מעוניינים לגור שם, גם אם בפועל הם מתגוררים במקומות אחרים. כנגדם יש את ה'לא נמשכים', שגם אם כרגע הם גרים באזור, בכוונתם לעזוב אותו בעתיד. ביניהם ישנם – מטבע הדברים – המתלבטים, אלו שעדיין לא החליטו לגבי מגוריהם בעתיד".

גם הנתונים הללו הפתיעו את עורכי המחקר: 71.5 אחוזים החליטו כבר שבעתיד רצונם לגור בשומרון, בעוד ש-6.5 אחוזים בלבד 'אינם נמשכים'. 22 אחוזים מדור ההמשך מתלבטים. "הדבר מוכיח", אומרת ד"ר ביליג, "שלמרות העתיד הפוליטי המעורפל של האזור, אחוז הנמשכים אליו גבוה מהמשוער".

הסיבה העיקרית: חיזוק ההתיישבות
הממצאים הללו הובילו לשלב הבא במחקר: לברר מה מושך את דור ההמשך לאזור. מהן הסיבות להישארות, ומה הסיבות לעזיבה? התברר שהסיבה בעלת המשקל הכבד ביותר להישארות היתה אידיאולוגית: "חיזוק ההתיישבות באזור". הסיבה השנייה היתה חינוך טוב לילדים, השלישית איכות חיים, הרביעית "רצון לגור ביישוב קהילתי" והחמישית "תחושת חלוציות". סיבות פחות חשובות היו סיוע ועידוד למוסדות, קרבה למקומות עבודה, קרבה לחברים, דיור מרווח ודיור זול.

העובדה הזו מעניינת, כיוון שכאשר נשאלו הבנים מה לדעתם היתה הסיבה של הוריהם לבוא לשומרון ובנימין, היתה התשובה הראשונה "תחושת חלוציות ויצירה" ו"חיזוק ההתיישבות באזור", ורק אחר-כך "חינוך טוב לילדים" ו"איכות וסגנון חיים".

כשהתבקשו הילדים לענות מי לדעתם יותר אידיאליסט, הם או הוריהם, מעל 65 אחוזים ציינו שאין הבדל בינם לבין ההורים, ו-11 אחוזים ראו את עצמם כיותר אידיאליסטים מהוריהם. הנתון הזה סותר קצת את הממצאים, שבהם נראתה תחושת החלוציות כסיבה חשובה פחות מאשר אצל הוריהם.
ד"ר ביליג רואה בתוצאות אלו הצלחה של מפעל ההתיישבות ביש"ע. "מדובר בהצלחה של רעיון היישובים הקהילתיים, שיושם לראשונה ביש"ע, כצורת יישוב חלופית לעיר, קיבוץ או כפר.
"המאפיינים הייחודיים של השומרון ובנימין (כאזורים מייצגים) שניתן להצביע עליהם בברור, היו גורם שעודד את דור ההמשך להישאר באזור. מדובר באידיאולוגיה והשקפת עולם דתית, דיור זול (בעיקר ביישובי העומק) ואיכות חיים – הרצון להתגורר ביישוב קהילתי (בעיקר ביישובי הפריפריה). "במשפט אחד אפשר לומר: דור ההמשך של המתנחלים נמשך לגור בהתנחלויות", מסכמת מרים ביליג את מחקרה הראשון.

בזכות נשים צדקניות
בינתיים, בעודה משלימה את מחקרה, השתנה המצב הביטחוני מהקצה אל הקצה. בראש השנה תשס"א פרצה מלחמת אוסלו. שנה וחצי אחר-כך, בשיא הלחימה, במצב הביטחוני הקשה של עשרות פיגועי ירי בצירי התנועה שהפילו עשרות חללים ושל חדירות מחבלים לתוך היישובים שגבו גם הם מחיר דמים יקר, החליטו מרים ביליג ושלי סוקראוט לחזור אל אוכלוסיית המחקר, ולבדוק אם השינוי במצב הביטחוני גרם לשינוי בהחלטות של דור ההמשך.

המחקר המחודש גילה כי למרות המצב הביטחוני הקשה ביש"ע, ממשיך דור ההמשך של המתנחלים לגלות רצון ולגור בהתנחלויות. לרובם המכריע גם אין כוונות לעזוב את האזור גם באופן זמני, עד יעבור זעם.

בתשובה לשאלה "באיזו מידה אתה שוקל לעבור ליישוב אחר" ענו 69.7 אחוזים כי הם אינם מתכוונים לעבור, לעומת 22.6 אחוזים המתכוונים לעבור ליישוב אחר ו-8.1 אחוזים שטרם החליטו. גם מתוך אלו שהחליטו לעבור, 37 אחוזים מהם מתכוונים לעבור ליישוב אחר ביו"ש.

אבל הממצא המפתיע ביותר שגילה המחקר היה שהנשים בהתנחלויות מגלות רצון גבוה יותר להמשיך ולגור ביישובי יו"ש מאשר הגברים, כולל במקומות מסוכנים. או כלשון המחקר: "ככל שגברים קשורים רגשית יותר ליישוב מגוריהם, כך הם נוטים להישאר באזור יהודה ושומרון. לעומת זאת, בקרב נשים אין קשר בין ההתקשרות ליישוב והנטייה להישאר". כלומר, מסבירה ד"ר ביליג, דווקא הנשים מוכנות להישאר ביישובים בכל מקרה, אפילו אם אינן קשורות רגשית למקום מגוריהם.

הדבר עולה גם מהממצא הבא: "ככל שגברים רואים את המקום כמסוכן יותר, הם נוטים פחות להישאר במקום. בקרב נשים לא נמצא כל קשר בין תפיסת הסיכון לנטייה להישאר". כלומר, אומרת ד"ר ביליג, בעוד שאצל גברים המצב הביטחוני הוא שיקול משמעותי בהחלטה אם להישאר ביישוב, אצל הנשים אין כמעט לבטים: הן נשארות בכל מקרה, מסוכן או לא. המחקר הראה גם כי יותר ממחצית הנשאלים לא סברו שמסוכן יותר לגור ביו"ש מאשר במרכז הארץ.

מרגישים בטוח
אחרי שני המחקרים, בתחילת שנת 2003, החליטה מרים להמשיך את מחקרה, והפעם לגבי אוכלוסיית חבל עזה. אזור זה נמצא, לפחות להערכתה של ד"ר ביליג, במצב ביטחוני קשה הרבה יותר מזו שביו"ש. כאן נעשה המחקר בקרב כל התושבים מקבוצת הגיל של דור ההמשך – 22 עד 45 – גם כאלו שלא גדלו במקום.

הראיונות ואיסוף החומר נעשו מדצמבר 2002 עד פברואר 2003, כשפעילות הטרור היתה בשיאה וההתנתקות עוד לא ממש עמדה על הפרק. המחקר מבוסס על ראיונות טלפוניים פרטניים עם אנשים ונשים נשואים בגיל 45-22 מכל 16 היישובים בחבל עזה, דתיים וחילוניים. רואיינו בסך הכל 156 בתי אב, שהם כ-15 אחוזים מבתי האב בכל היישובים.

שוב הוא הניב המחקר ממצאים מפתיעים: "ניתוח הממצאים מלמד כי למרות מספרם הרב של האירועים הביטחוניים שהתרחשו באזור לפני איסוף הנתונים ובמהלכו; למרות מספר ההרוגים והנפגעים בפעולות אלו, נמצא שהמרואיינים קשורים מאוד למקום מגוריהם ולביתם בחבל עזה. הם אינם מוצאים את מקום מגוריהם כמסוכן, והם מעוניינים להמשיך לחיות בו בעתיד. אנו פוגשים כאן אנשים שנאחזים בקרקע למרות שהיא בוערת תחת רגליהם. מתברר שהביטוי 'ביתי הוא מבצרי' תופס גם לדידם, והם נחושים בדעתם להישאר בו".
"ממצאים אלו", קובעת ד"ר ביליג במחקרה, "סותרים את דעת החוקרים על חשיבות 'הסביבה הבטוחה להתגורר בה', ומאשרים את התיאורית בדבר חשיבות ההשפעה של גורמים תרבותיים על תפיסת הסיכון".

המחקר גם גילה הבדלים, אם כי לא גדולים, בין גברים לנשים ביחס לאידיאולוגיה. ברצועת עזה, בניגוד ליהודה ושומרון, דווקא הגברים התגלו כבעלי אידיאולוגיה חזקה יותר של היאחזות בקרקע מאשר נשים. הסיבה היא, ככל הנראה, שחלק ניכר מהגברים בחבל עזה הם חקלאים, והם הובילו את ההחלטה להתיישב באזור.
בחלוקה בין דתיים לחילוניים, הדתיים היו בעלי רמת אידיאולוגיה גבוהה יותר, בעלי מידת התקשרות גדולה יותר לבית ולמקום, בעלי תפיסת סיכון נמוכה יחסית, ובעלי נטייה קצת יותר חזקה להישאר, בהשוואה לחילוניים.

עוד הראה המחקר, כי ככל שהאידיאולוגיה וההתקשרות לבית ולמקום גבוהות יותר, כך תפיסת הסיכון נמוכה יותר והנטייה להישאר חזקה יותר. אבל, בניגוד למצופה, המחקר מראה כי ככל שהוותק גדול יותר, כך המקום נתפס כמסוכן יותר, אם כי ההתקשרות למקום חזקה יותר. הסיבה: הוותיקים יותר זכו לחיות במקום כשהסביבה היתה בטוחה יותר. האוכלוסיה החדשה יחסית, לעומתם, הגיעה לאזור כשהיא מודעת לסכנה שבו, והיא צריכה להצדיק את ההחלטה בשכנוע עצמי שהמקום בטוח לחיות בו.

שרון מקבל אישור אקדמאי
בעקבות הממצאים הללו המשיכה ד"ר ביליג במחקרה כשתכנית ההתנתקות עלתה על הפרק. המחקר הבא כבר היה מבוסס על מחקרי עומק ועל קבוצות מיקוד, במקום שאלונים וניתוח סטטיסטי שאפיינו את המחקרים הקודמים. הוא נעשה במהלך שנת 2004, כשכבר דובר על ההתנתקות. ממצאי המחקר הזה הם שהוצגו בפתיחה.

לפני שלוש שנים, בחנוכה תשס"ב, השתתף ראש הממשלה בטקס הענקת פרס בגין לתנועת 'אמנה'. שרון העניק את הפרס לידידו האישי ומזכ"ל 'אמנה' זאב חבר – זמביש. בדברי הברכה שלו אמר אז ראש הממשלה, בימים שעוד היה אריק שרון האמיתי: "ראיתי פה את הילדים והילדים. כשהתחיל כל העניין, לפני שנים רבות, הייתי שואל את ותיקי גוש אמונים: מה יקרה אחר-כך, מה יהיה? תמיד דאגנו שמא זה יהיה פרוייקט של דור אחד. אני ראיתי שיש כאן משימה לדורות, לא לדור אחד. ראיתי שחברי גוש אמונים מחייכים, צוחקים. אני לא הייתי שקט, הם היו שקטים. היום ראינו את הדור השלישי, וראינו את אברהם מינץ, שאצלו זה כבר דור רביעי. כן ירבו.

"קשה להעריך את הכוח הזה. אני יודע דבר אחד: זה דבר צודק, זה דבר ערכי. מפעל ההתיישבות ביש"ע הוא אחד המפעלים הכבירים בתולדות הציונות. תנועת 'אמנה', שהובילה את המפעל הזה, ידעה לשלב חזון ואמונה עם כושר ביצוע מעולה, והתוצאות פרושות לאורכה ולרוחבה של ארץ ישראל". מחקריה של ד"ר מרים ביליג רק נתנו אישוש אקדמאי לתחושה של שרון, בימים שעוד היה נאמן לארץ ישראל.

בכל מקרה, לד"ר ביליג יש לקח חשוב מפינוי ימית, שגם עליו כזכור ניצח שרון: "הניסיון של ימית", היא כותבת, "מלמד שגם אחרי קרוב ל-25 שנה טראומת העקירה עוד לא הגלידה, וספק אם בכוחה להגליד. התחושה של החלום שנגדע, תחושת הבגידה, תחושת חוסר הלגיטימציה מצד הציבור לאבל והעוול שנגרם, ממשיכה ומלווה את העקורים עד היום. עצם הדיון על ההתנתקות בחבל עזה מעורר מחדש את הטראומה של מפוני ימית. ניתן ללמוד הרבה מהטראומה של ימית על הטראומה שעלולה להיות לתושבי חבל עזה, אך יש להבין שמדובר באוכלוסייה שונה מבחינה תרבותית ומבחינת הקשר שלה למקום".

ואלה תולדות
הקשר בין ד"ר מרים ביליג ליו"ש מתחיל הרבה לפני שהמסלול האקדמי שלה. היא נולדה ברמת גן ושירתה בנח"ל בגרעין כפר עציון. אחרי שירותה התחתנה עם חיים ביליג, תושב אלון שבות שאביו היה חבר כפר עציון בשנים שלפני קום המדינה. אחרי נישואיהם גרו בנווה-צוף, באלקנה, וכיום באורנית. לזוג ארבעה ילדים, הבכור כבר השתחרר מהצבא כקצין ביחידה קרבית מובחרת והקטן בכתה ד'.
את התואר הראשון עשתה מרים בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. ואת התואר השני בסוציולוגיה ארגונית. את התזה לתואר השני ערכה על היישוב אלקנה, שבו התגוררה באותה עת. במחקרה תיארה את התפתחות היישוב מקומונה לקהילה עירונית. מכאן החל למעשה רצף המחקרים שלה בנושא ההתיישבות ביש"ע.

המשך לימודיה היה במחלקה לתכנון ערים ואזורים בטכניון. במשך שנתיים נסעה פעמיים בשבוע מהשומרון לחיפה, לצורך השלמת התואר בתכנון ערים. כשסיימה, עם לידת ילדה הרביעי, ניגשה סוף סוף לעבודת הדוקטורט שלה, בנושא "סמיכות מגורים בין קבוצות חברתיות-כלכליות שונות בעקבות חידוש עירוני". המודל היה התחדשות עירונית ברמת גן.
כיום היא מרצה במחלקה לארכיטקטורה ובמחלקה למדעי ההתנהגות במכללת אריאל ובמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן.