חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 133ראשיהפצה

האגדה על זכויות האזרח - בגליון השבוע

האגודה לזכויות האזרח סירבה להגן על תושבי גוש קטיף מפני הגירוש מיישוביהם, בטענה שעצם קיומם של היישובים הוא פגיעה בזכויות הפלשתינים.
03/03/05, 00:00
עפרה לקס

נציגי האגודה עתירת-התקציב לא הצליחו להגיע לוועדת החוקה שדנה בזכויות המיועדים-לעקירה בגלל "מגבלות במשאבים". ספק אם מייסד האגודה, שכיהן כח"כ מטעם גח"ל, ראה בחזונו גוף שיגן על מגורשי החמאס, יכביד על חקירות מחבלים, יגדיר את פעילות צה"ל ביש"ע 'פשעי מלחמה', וייקלע למחלוקת פנימית קשה בשאלה האם מוצדק לכנות את הטבח במלון פארק 'פיגוע רצחני'. בימין כבר מזמן לא רואים בהם כתובת, אבל האגודה ממשיכה להינות ממעמד כמעט ממלכתי, וראשיה טוענים שהם פועלים ללא כל הטייה פוליטית

"התקשרתי לאגודה לזכויות האזרח וסיפרתי להם שעומדים לסלק אותי ואת חמשת ילדי מביתי. מן הצד השני של הקו נשמעה אמפתיה וחרדה לגורלי. תיארתי לנציג האגודה את התחושות הקשות שלי ושל ילדי. 'מי רוצה לעשות לך דבר כזה?' שאל הנציג, נרעש כולו ומבטיח לסייע לי. כשהשבתי לו 'אריאל שרון', טון השיחה השתנה לגמרי".

אפרת צימרמן, תושבת היישוב קטיף המיועדת להיעקר מביתה, חיפשה באופן טבעי סעד באגודה לזכויות האזרח, המתהדרת בהיותה אגודה של כלל האזרחים. בתום שני דיונים ממושכים עם נציגי האגודה היא הבינה, לצערה, שמשם לא תצא הישועה.
אנשי האגודה לזכויות האזרח שואפים לממש מטרה נעלה. לטענתם הם מסייעים, בלי תמורה, לאלה שנרמסו ברגלו הגסה של השלטון. בתום עשרות שנים של פעילות מחזיקה האגודה ברזומה של עתירות מפורסמות לבג"ץ, היא נהנית ממקום של כבוד באמצעי התקשורת ומעבירה סדנאות לבתי ספר למשטרה ולמג"ב.

אנשי האגודה מתעקשים שהם מייצגים גם אנשי ימין ושאינם נגועים בפוליטיקה: "לכל אחד יש זכויות אדם", מכריז עורך הדין דן יקיר, היועץ המשפטי של האגודה, ואומר שיש להגן אפילו על 'פצצה מתקתקת'.
אז לאיזו הגדרה נכנסים אפרת צימרמן וחבריה?

עובדים על טהרת השמאל
האגודה לזכויות האזרח נוסדה לפני 33 שנים, במטרה לקיים גוף א-פוליטי שיגן על זכויות אדם במדינת ישראל ובמקומות שבהם היא שולטת. המקימים, שרצו להגן לא רק על אזרחים אלא על כלל הבאים במגע עם הרשויות, נאלצו בסופו של דבר להסתפק במושג 'אזרח' בשם העמותה שלהם. ארגונים אחרים כבר תפסו את המושג 'אדם'.

קבוצת המקימים כללה משפטנים רבים ואנשי אקדמיה, חלקם הגדול מבית היוצר של האוניברסיטה העברית. "בתחילת הדרך", מספר פרופ' דוד קרצ'מר מהחבורה המייסדת, "עסקנו בסוגיות שנגעו בזכות להפגין. הימים היו ימי 'הפנתרים השחורים', והמשטרה לא כל-כך הכירה בזכות הציבור להפגין. היא דרשה רשיון עבור כל הפגנה ופיזרה את ההתקהלויות בכוח".

חברי האגודה של אז נהגו לשלוח משקיפים להפגנות, להגן על עצורים ולפנות ליועץ המשפטי לממשלה. קרצ'מר חושב שהם עשו עבודה לא רעה.
נשיאה הראשון של האגודה, היה פרופסור הנס קלינגהופר, שכיהן כחבר כנסת מטעם גח"ל. קרצ'מר: "הוא היה מומחה גדול לזכויות אדם, פרופסור למשפט חוקתי, ותמיד דגל בקבלת אמנות בינלאומיות ובחקיקה בנושא זכויות האזרח". קלינגהופר היה הנשיא המעורב ביותר מבין כל אלה שעתידים היו לבוא אחריו. הוא היה הפלס המוסרי עבור חברי האגודה.

כמה שנים לאחר מכן החלה 'הקרן החדשה לישראל' להזרים כספים לאגודה, מה שאפשר לה להעסיק עובדים בשכר, לפתוח סניפים וליחצ"ן את עצמה. כיום נהנית האגודה מתקציב מכובד של מיליון ותשע מאות אלף דולר בשנה. כרבע מהסכום מגיע דרך הקרן החדשה לישראל. החלק הגדול הנותר מגיע מקרנות בצפון אמריקה ואירופה. המיעוט מגיע מישראל.

"כדי להיות נקיי כפיים, איננו מסתמכים על מימון ממשלתי כלשהו", מסביר יואב לף, דובר האגודה. "אנחנו צריכים לייצג את האזרח מול הרשויות, ואין זה ראוי שנהיה תלויים בהן".
כ-1000 איש משלמים היום את דמי החבר של האגודה, והם הזכאים לבחור בהנהלתה, שמשמשת בהתנדבות. חברי ההנהלה מתכנסים מדי פעם, דנים בנושאים שעל הפרק ומנווטים את האגודה בים קיפוח הזכויות.

האגודה מחזיקה כ-40 נושאי שכר ועוד כמה פרילנסרים, בהם כמה ערבים, כמה דתיים ועולה אחד מרוסיה. לא תמצאו בקרב העובדים או ההנהלה אף עולה מאתיופיה, חרדי או תושב יש"ע. "לצערנו, הם לא פונים", אומר לף.

אם יפנה אליכם תושב יש"ע וירצה להתקבל לעבודה, תקבלו אותו?
"אם יפנה אלינו תושב שטחים וכישוריו יהיו מתאימים", משיב עו"ד דן יקיר, היועץ המשפטי של האגודה, נזהר שלא לחזור על המושג 'יש"ע', "נקבל אותו".

תחרות מי קיצוני יותר
בשלוש וחצי השנים האחרונות משמש הסופר סמי מיכאל כנשיא האגודה הא-פוליטית, כהגדרתה. מיכאל הכריז בעבר, באירוע של תנועת 'אומץ לסרב' כי "הסרבנות היא אקט פטריוטי ישראלי". פנינה נוספת שהפיק נשיא האגודה היתה נגד ישיבות ההסדר; הוא כינה אותם "מיליציה יהודית מזוינת שחיה על חשבון הציבור". באותו ראיון אמר כי הוא שולל בכל תוקף פגיעה באזרחים בתוך תחומי ישראל (שימו לב לאבחנה), והביע את תמיהתו על כך שאנשי חיזבאללה והחמאס נקראים 'מחבלים'.
תפקיד הנשיא הוא סמלי בעיקרו. האם אמירותיו מייצגות את עמדות האגודה? עו"ד יקיר מסביר שלנשיא יש אמנם מחויבות כלפי האגודה, אך הוא אינו מחויב כלפיה בכל אמירה או ביטוי. "יש לו חופש ביטוי משלו", הוא אומר. מעניין לציין כי העמדה הרשמית של האגודה היא אי תמיכה בסרבנות סלקטיבית, החלטה שייתכן שתשתנה בזמן הקרוב ביותר.

מבט קצר בחברי הנהלת האגודה, מעלה כי שניים מתוך התריסר הם ערבים, אך אין אף ימני מוצהר. כולם עד אחד שמאלנים, רבים מהם קרובים מאוד לקוטב. בחבורה המנהלת ניתן למצוא את חדווה רדובניץ, מנהלת עמותת 'רופאים למען זכויות אדם', וחברת הנהלת 'המוקד לזכויות הפרט', גוף המגדיר עצמו כ"ארגון זכויות אדם המסייע לפלשתינים תושבי השטחים הכבושים שזכויותיהם הופרו על-ידי ישראל".

חבר נוסף הוא פרופ' אלון הראל, שאמר בעבר שישראל צריכה להכיר בכך שב-48' היה טיהור אתני, וגם עו"ד דורי ספיבק, שצוטט כאומר ש"הגיע הזמן לומר שההתנחלויות עצמן מביאות להפרת זכויות אדם, מעצם קיומן בתוך האוכלוסייה הפלשתינית ודרך הכבישים העוקפים".
יושבת ראש ההנהלה היא שרה קרמר, סמנכ"ל עמותת 'עיר עמים', ארגון המאמין בירושלים כבירה לשתי מדינות: פלשתינית ויהודית. לפני כן היא ניהלה במשך 14 שנה את המרכז היהודי-ערבי לתנאים שווים לפיתוח כלכלי במגזר הערבי.

הבג"צים המפורסמים של האגודה
עד לשנת תשמ"ח היתה פעילותה של האגודה מינורית, אולם באותה שנה קבע בג"ץ שלא רק מי שנפגע ישירות מחוק או מפעולה של רשות יכול להגיש נגדה עתירה. הפסיקה הזו אפשרה לאגודה לעתור לבג"ץ על נושאים עקרוניים, מבלי שתצטרך למצוא נפגעים ספציפיים.

מיד אחר-כך פרצה האינתיפאדה הראשונה. 'בצלם' ושותפותיה טרם נולדו אז, והאגודה הפכה כתובת לכל ערבי שחש נפגע משלטונות ישראל. חמש שנים אחר-כך, הוכיחו אנשי האגודה את נכונותם להגן על ערבים כנגד גירוש. הם ניסו למנוע את גירושם של 400 מחבלי החמאס ללבנון, ללא הצלחה.
אבל היו גם עתירות לא מעטות אשר השפיעו באופן ניכר על דמותה של מדינת ישראל, ואפילו על מעמדו של בג"ץ עצמו, שבחר לפסוק ולא להחזיר את הנושאים הבוערים אל בית המחוקקים. כך היה למשל ב'בג"ץ הטלטולים' שהוגש בתשנ"ה, שבעקבותיו נאסר על השב"כ להשתמש באמצעים פיזיים בחקירותיו, בג"ץ קציר שהוגש באותה שנה, ואפשר למשפחה ערבית לבנות את ביתה על אדמה שיועדה ליהודים בלבד .

הדיונים שהסתיימו תשע שנים אחר-כך קיצרו את הדרך להודעתו של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, על כך שכל הקרקעות של מנהל מקרקעי ישראל ישווקו גם לערבים. מפורסם ומשפיע לא פחות הוא בג"ץ אליס מילר, שהוגש בתשנ"ד בשם חיילת שביקשה להציע את מועמדותה לקורס טיס. העתירה הזו פתחה למעשה את כל הדלתות הסגורות בפני נשים בצבא.

מלחמת אוסלו גרמה לזעזוע קשה באגודה לזכויות האזרח. זה לא שחברי האגודה חדלו מלהגן על הפלשתינים ועל זכויותיהם; הפעולות האלה נעשו ביתר שאת. הוויכוח ניטש בין אלה שצידדו בזכותה של מדינת ישראל להגן על עצמה לבין המתנגדים. זה התחיל במינוחים: חלק מן העובדים תבעו לכנות את העיר שכם 'נבלוס' ולהפסיק להשתמש במינוח 'כוחותינו' בפניות לרשויות.

אחד העובדים בסניף חיפה, אליף סבאג, צוטט כאומר: "נדמה לי שיש כאלה באגודה ששוכחים שחלק מהעובדים הם ערבים לא ציוניים. מה, אני אמור להשלים עם זה ש'כוחותינו' מייצגים גם אותי?"
בעיצומו של מבצע 'חומת מגן', כשאמהות החיילים חרדות לגורלם, פרסמה האגודה מודעת ענק ב'הארץ', תחת הכותרת "מבצע חיסול זכויות האדם". במודעה נכתב כי צה"ל מבצע הריסות המוניות וחסרות הבחנה של בתים, וכי "עשרות גופות נערמות בבתים וברחובות. הצבא אינו מאפשר פינויים של פצועים, והם מדממים למוות". האגודה כתבה בהזדמנות זו כי צה"ל מבצע בשטחים "פשעי מלחמה".
המודעה עוררה, כצפוי, מהומה רבתי, ואף גררה חילופי מהלומות מילוליים בין היועץ המשפטי לממשלה ונשיא האגודה. אך מה ששבר את המרקם באגודה לא היתה המודעה הזו, אלא פעולה אחרת, שעשתה יו"ר הנהלת האגודה באותה עת, ד"ר נעמה כרמי.

מיד לאחר הפיגוע הרצחני במלון פארק ורצח משפחת גביש באלון מורה, שיגרה כרמי לראש הממשלה ולשר הביטחון מכתב שבו כתבה: "אנו שותפים לכאב הנורא על הפיגועים הרצחניים שמתבצעים בישראל ובשטחים. זכותה וחובתה של ישראל, ככל מדינה, להגן על אזרחיה מפני פגיעות בחייהם ובשלומם... עם זאת, עלינו להתריע בפניכם כי גם בעת חירום חייבות פעולותיה של מדינה לעלות בקנה אחד עם עקרונות המשפט ההומניטרי והבינלאומי".

אנשים באגודה התרעמו על הניסוח של כרמי, ועל כך שראתה בפיגוע במלון פארק 'פיגוע רצחני'. הרי ידוע לכל שהטרוריסטים האמיתיים הם היהודים, ושהערבים פועלים רק מתוך חוסר ברירה וכתוצאה של הכיבוש המתמשך, אמרו. המכתב הזה פתח תיבת פנדורה, שממנה יצאו מחלוקות אישיות ועקרוניות.
ד"ר נעמה כרמי, שאיננה חשודה בתמיכה בהתיישבות, מצאה את עצמה בסופו של דבר מחוץ לאגודה, עם חברים בכירים נוספים. והאגודה זזה עוד קצת שמאלה.

הר הבית – שטח פוליטי
לא בטוח שאל הנער הזה התפללו מייסדי האגודה. חלקם אינם עוד בין החיים, אחרים לא ממש מעורבים או לא רוצים להתראיין. פרופ' רות גביזון אמרה בבימה אחרת כי היא מרגישה שיש פחות נכונות להבחין בין עניינים של זכויות אדם לבין פוליטיקה. "יש מגמה כזאת, לדעתי, והיא מגמה לא רצויה".

והיו גם שעזבו על רקע הפוך. פרופסור קרמניצר, כך מספרים, עזב אחרי ההחלטה על חופש הפולחן בהר הבית. לדעתו היתה זו החלטה רדיקלית מדי ופוליטית.
ההחלטה להכיר בזכותם של היהודים להתפלל בהר הבית, מנובמבר 95' קובעת כי "אין ספק כי זכות הגישה להר הבית והזכות להתפלל בו הן זכויות הנתונות לציבור היהודי כשם שהן נתונות לציבור המוסלמי. מבחינה עקרונית אין כל הצדקה לשלילת מימוש זכותו של ציבור אחד בשל טענת הציבור האחר שמימוש כזה פוגע ברגשותיו. החשש שהציבור האחר יגיב באלימות כנגד מימוש הזכויות אינו מהווה שיקול למנוע אותן, אלא להגן על מימושן".

אבל מי שתהה מדוע אינו מכיר את ההחלטה מרחיקת הלכת הזאת מכותרות העיתונים דאז, צריך להמשיך ולקרוא: "יחד עם זאת, מעמדו הדתי של הר הבית איננו מנותק ממעמדו בהקשר הלאומי... ראוי שמימוש זכות הפולחן של יהודים בהר הבית יובטח לא בדרך של שימוש חד-צדדי בסמכות הכפייה של ממשלת ישראל... שינוי חד-צדדי של הסטטוס קוו ייתפס כפוליטי... הוא ייראה כניסיון לקבוע עובדות בשטח בתקופה של משא ומתן מדיני, עלול לגרום להתלקחות דמים בין לאומית.
"לכן", מסיימת ההחלטה, "בשלב זה, האגודה אינה מוצאת לנכון לקרוא לממשלת ישראל לפעול באופן חד-צדדי להתרת תפילת יהודים על הר הבית". לא צריך להתעמק בהחלטה כדי להבחין כיצד שזורים בה, אחד בתוך השני, זכות הפולחן, תמיכה במשא ומתן מדיני והצעה פוליטית אופרטיבית לפעולה.

זכויות אדם בבית הספר
הציבור מכיר בעיקר את המחלקה המשפטית של האגודה, זו שמגישה סעד משפטי ואחראית על כל הבג"צים. שתי מחלקות אחרות שמחזיקה האגודה הן זו העוסקת בפעילות ציבורית והסברה ומחלקת החינוך.דובית אטר, ראש מחלקת החינוך, מספרת על שלושה מישורים של עבודה:
הראשון הוא עבודה מול עובדים בלשכות הרווחה: "אנחנו עובדים עם עובדים סוציאליים, שלהם יש הכי הרבה מגע עם אוכלוסיות חלשות", מספרת אטר. "אנחנו מדברים איתם על מודעות לזכויות הפונים ומשוחחים איתם על מעבר מתפיסה של חסד למחשבה על זכויות".

המישור השני הוא עבודה בבתי ספר ערביים ויהודיים והעברת סדנאות למורים. המפגשים עוסקים בזכויות אדם שעולות דרך קבע בשיח הבית ספרי, כמו פרטיות, הזכות לשם טוב ולשוויון, הזכות לכבוד וכו'.

אתם עובדים עם בתי ספר דתיים?
"לצערי לא הצלחנו להיכנס אליהם, לחלוטין שלא בצדק. כל הגישה היא לעבוד עם הגורם המזמין. הסדנאות לא עוסקות בנושאים שבית הספר לא רוצה לעסוק בו".

המישור השלישי והוותיק ביותר הוא העבודה מול כוחות הביטחון: מג"ב, שב"ס והמשטרה. בצה"ל לא מרשים להם להיכנס, על אף מאמציהם הניכרים. אטר אינה מבינה מדוע: "זהו תחום שחשוב לנו, משום שיותר מן היכולת שלהם לשמור על זכויות, יש להם סמכות ליטול אותן. אנחנו תובעים מהם לשמור על הזכויות ולמזער את נטילתן. ניסינו לעבוד עם צה"ל, בנינו פיילוט של סדנא לרופאים צבאיים. כל הגורמים שצפו בסדנא דיברו בשבחה. בסופו של דבר זה נעצר במקום כלשהו".

את חושבת שגוף שקרא לפעולות צה"ל 'פשעי מלחמה' יכול להעביר לחייליו סדנאות?
"אנחנו לא באים ממקום מאשים, אנחנו באים כדי שאנשים יחשבו על הדברים. אנחנו מנסים להציב להם מראה ולשקף להם את הסיטואציות. אני מחברת את שפת הזכויות למקום שבו האדם נמצא".

אולי צה"ל חושש שחייליו ייפגעו מהמפגש איתכם?
"אני לא חושבת שהם ייפגעו מהמפגש איתנו, ואפילו אם זה היה כך, החוזק הוא בהתמודדות ובבירור טענות".
"הם היו רוצים להיכנס אלינו", אומר גורם בצה"ל, "אבל בחיים לא יכניסו אותם". כנראה שיש מי שלא סולח כל-כך מהר על כך שמאשימים את פקודיו בפשעי מלחמה.

המגן הימני נרדם בשמירה
כשמכון 'יד בן צבי' ביטל את הרצאתה של ד"ר לריסה טרימבובלר, ארוסתו של יגאל עמיר, הגישה האגודה לטרימבובלר סעד משפטי. בצעד לא פופולרי במיוחד אף קראה הנהלת האגודה לאפשר לשניים לבוא בברית הנישואים.

גם לאחר ההתבטאות של פנחס ולרשטיין, כשאבירי הדמוקרטיה קראו לעצור אותו בשל דבריו, או במקרה הטלאי הכתום, שלאחריו ביקשו לאסור שימוש בדימויים מן השואה, הציבה עצמה האגודה לימינו של חופש הביטוי.

סוזי דים, ראש 'מטות ערים' ברחובות ופעילה מרכזית נגד פינוי יישובי גוש קטיף, פנתה פעמיים לאגודה בשל מעצר שווא וקנס בלתי הגיוני לאחר הפגנה. האגודה סייעה לה.
למרות אלה, רווחת הדעה בקרב אנשי ימין (ולא רק הם) כי מי שמצוי בצד הלא נכון של הציר הפוליטי או הדתי יבזבז את זמנו אם יפנה אליה לבקשת עזרה.

כל אנשי האגודה שעמם שוחחנו מכחישים את הטיעון הזה. חלקם תולים את תדמית האגודה בתפיסה המעוותת של אנשי ימין ודתיים: "זה נובע מתחושה שמי שנלחם לשוויון ומי שמגן על זכויותיהם של מי שאינם יהודיים, בהכרח יש לו התנגדות לדת או לערכיה", אומר פרופ' אייל בנבנישתי.

"אני חושב שיש לאנשי הימין בעיה עם זה שאנחנו מגנים על זכויות של פלשתינים", אומר עו"ד יקיר. ואילו עו"ד אליקים העצני אומר על כך ש"הגנתם על העניין הערבי היא הרבה מעל ומעבר לענייני זכויות אזרח, ויש לה צביון פוליטי ברור".

הטענה שלפיה הימנים אינם מקבלים סעד מן האגודה מרגיזה את אנשיה, לפחות למראית עין. עו"ד יקיר מזכיר שאחרי רצח רבין הגנה האגודה על איתמר בן גביר שהפיץ את תמונתו של רבין במדי אס-אס, וגם על ברוך מרזל שהניף כרזה בגנות הנשיא. האגודה אף פנתה באותה תקופה ליועץ המשפטי לממשלה שלא ישנה את מדיניותו ולא יצר את חופש הביטוי. אך בסוגיות אחרות, שאינן נוגעות לחופש הביטוי של אנשי ימין, עולה תמונה אחרת.

בכל שיחה עם אנשי האגודה עולה מקרה פדרמן, שנעצר מעצר מנהלי לפני למעלה מעשר שנים, אחרי הטבח של ברוך גולדשטיין במערת המכפלה. אנשי האגודה מזכירים את העניין הזה כדי להוכיח שהם מגנים על כולם.

"הכל בלוף אחד גדול", אומר פדרמן ממקומו במעצר בית. "בשנת 94' הייתי במעצר מנהלי כעונש על המקרה של גולדשטיין. אחרי כמה חודשים הם החליטו להיכנס לעניין, אני לא זוכר ביוזמת מי. בדרך כלל, כשיש מעצר מנהלי התהליך הוא ערעור בפני שופט צבאי על המעצר, ואז אם ההחלטה לא מוצאת חן בעיניך – הדרך סלולה לבג"ץ. גם הצבא לא מתייחס לצעד הראשון ברצינות, אלא רואה את עצמו כמדרגה בדרך לבג"ץ. האגודה ייצגה אותי בעתירה הראשונה, אבל הם לא הסכימו להגיש עתירה לבג"ץ. בעקבות המקרה הזה לא פנינו אליהם יותר, כדי שהם לא יעזרו רק חצי וינופפו בזה אחר-כך".
לף, דובר האגודה, טוען כי האגודה לעולם לא מלווה עציר מנהלי עד העתירה לבג"ץ, כי היא אף פעם לא הצליחה לשחרר אדם ממעצר כזה; אך באופן עקרוני היא מתנגדת למדיניות המעצרים המנהליים.

ההתיישבות מפרה זכויות ערבים
בדרכה של הטענה כי האגודה היא א-פוליטית ומגנה על כולם, ללא הבדל דת, גזע ודעה מדינית, הונחה לאחרונה אבן בוחן. כבר לפני למעלה מחצי שנה היה ברור כי ראש הממשלה שרון מתכוון להוציא את יהודי גוש קטיף מבתיהם. הנהלת האגודה התכנסה, והחליטה כי לא תגיש סעד למועמדים לפינוי, משום ש"מערך ההתנחלויות כפי שהוקם, ברצועת עזה ובגדה המערבית, והדאגה לקיומן המתמשך לאורך השנים במצב של כיבוש, גוררים פגיעה חמורה הולכת וגדלה בזכויות אדם של האוכלוסיה הפלשתינית", וגם משום ש"ההתנחלויות קמו בשטח כבוש והצבא הישראלי צריך לפעול כנאמן לטובת האוכלוסיה המקומית".

פנייתה של אפרת צימרמן מקטיף הושבה ריקם משום שזוהי מדיניות האגודה. "זה לא פוליטי", אומר פרופ' קרצ'מר. "אלו הם דברים ברורים במשפט הבינלאומי". אולם למרות ההחלטה הגורפת שלא לנקוט עמדה לטובת המתיישבים, הוסיפה ההנהלה וכתבה כי "תהליך פינוי חשוב שיעשה באופן שימזער את הפגיעה במפונים, כולל מתן פיצוי נאות שיאפשר להם לעמוד בנטל הפינוי".

האם בעניין הזה קמה האגודה על רגליה האחוריות? ממש לא. בדיון שקיימה ועדת חוקה, חוק ומשפט בנושא 'זכויות האדם וטוהר הנשק' הופיעו חמישה נציגים של האגודה. לדיוני הוועדה בנושא זכויות אדם של המפונים לקראת חקיקת חוק פינוי-פיצוי לא הופיע איש.

אורית סטרוק, שהקימה את 'האגודה לזכויות אדם ביש"ע', היתה בכל הישיבות: "היתה תקופה של 21 יום, מהיום שבו פורסם תזכיר החוק, שבה ניתנה לציבור האפשרות להעיר על החוק. הם לא הגישו שם הערה. זה לא עניין אותם".

נפקדים מדיוני פינוי-פיצוי
חוק פינוי פיצוי עסק כולו בסוגיות של זכויות האזרח. בדרך ביצוע הגירוש, בענישה הגורפת, בפיצוי שהתושבים אמורים לקבל. גם היום, אחרי שכל מי שיכול היה פעל לשינוי החוק, הוא רומס את זכויות המפונים עד דק.

הפיצוי, שבהתחלה היה אמור לעמוד על 10 אחוזים מרכושם של המתפנים, יגיע אולי ל-60 אחוזים. לאמור, הממשלה לוקחת את בתיהם ועסקיהם של אזרחיה ואיננה מתכוונת להחזיר להם את מה שנלקח מהם. דוגמה אחרת היא הטלת קנס על תושב גוש קטיף שנמצא בשטח יישובו 48 שעות לאחר שצווה להתפנות. תושב כל מקום אחר שיישאר בסביבה, לא ייענש (ר' מסגרת).

יו"ר ועדת החוקה, ח"כ מיכאל איתן, חיפש את נציגי האגודה בישיבה הראשונה על החוק, וממש התרגז כשלא מצא אותם לידו: "לכל דיון הכי קטן הם באים. אם הם הוזמנו ולא באו, זאת השערורייה הגדולה ביותר שהיתה כאן", אמר לנוכחים. איתן הלך וגער בנציגת האגודה, ואף שלח להם מכתב. "בכל מה שקשור להגנה על זכויות אדם של יהודים הם לא כל-כך להוטים", אמר לנו איתן.

סטרוק מסבירה: "היה דיון על המחלקה לחקירת שוטרים. לאגודה היו נתונים מצוינים על המרחש באוכלוסייה החד-מינית והערבית. בכל הקשור לתושבי יש"ע או לעולים מרוסיה, הם לא ידעו כלום".
לאחר גערתו של איתן בעניין פינוי-פיצוי שלחה האגודה נציגים. "הם באו והסבירו מדוע לא מדובר בהפרת זכויות אדם, ואיתן התווכח איתם. אחר-כך הם הגישו מסמך, שבו נכתב מה לא בסדר. במסמך הזה היו 5 הערות מינוריות ביותר, ואחת מהן היתה שזה לא בסדר שמפצים רק את העובדים היהודיים, ויש לעשות כך גם עם הפלשתינים שייאבדו את מקום עבודתם", מספרת סטרוק.

גם בלמעלה מ-12 הישיבות בוועדת הכספים, שאותן ליווה עורך הדין יצחק מירון, לא הופיעו הנציגים, וזאת למרות שחברי כנסת לא ימניים כמו אברהם שוחט וחיים אורון טענו שהחוק אינו הוגן ויש הרבה מה לתקן בו.

"אינני מומחה לאגודה, אבל אני חבר בוועדה של לשכת עורכי הדין שעוסקת בשלטון החוק ובזכויות האזרח", אומר עו"ד מירון, "ואני רואה שקשה לאנשים להבחין בין השקפה פוליטית לזכויות אזרח. יש זכויות אזרח שיקרות להם ויש כאלה שלא".

מרדכי אייזנברג, יו"ר עמותת 'הוגנות שלטונית', כלל אינו מתרעם. "לכל ארגון יש נושאים הקרובים ללבו. המכנה המשותף של החברים מכתיב את הפעולות שהם נוקטים". אייזנברג אינו אומר זאת בביקורת, הוא אפילו חושב שזה טוב: "חייבים להפעיל מסננים מסוימים, כי אחרת כולנו נגיש כל יום מאות בג"צים. כל ארגון עוסק במה שהוא חושב שחשוב יותר, ו'חשוב יותר' זה סובייקטיבי".
אבל מה קורה כאשר אנשי האגודה חושבים שהם אובייקטיביים?

נקיים לחלוטין מפוליטיקה
עורך הדין דן יקיר אינו חושב שהאגודה שבה הוא תופס מקום מרכזי היא פוליטית.
למה לא הייתם בדיוני הוועדות על החוק?
"לא היתה התנגדות עקרונית לעצם ההתנתקות. העברנו מסמך עם הערות נקודתיות, ובגלל מגבלות במשאבים לא שלחנו נציג". אגב, המסמך ששלחה האגודה הגיע לידי איתן לאחר מכתב הגערה שהוא שלח אליה.

ועכשיו, אחרי שעבר החוק, תעשו משהו?
"יש הרבה עוולות שחקוקות בחוק. אם נחשוב שיש היבט בלתי חוקתי בחוק, אנחנו נפעל".

אתה חושב שארגון זכויות אדם שאנשיו ימניים וארגון זכויות אדם שאנשיו שמאלניים יגיעו לאותן מסקנות בנושא זכויות אדם?
"לא בהכרח. גם אצלנו יש ויכוחים. יש זכויות אדם טהורות, אבל בתוך הגבולות הטריוויאליים יש המון דברים שנתונים לוויכוח. בהרבה מקרים אין פיתרון אחד, חד וחלק".

ובכל זאת אתה חושב שההחלטה שלכם שלא להגן על מתיישבי גוש קטיף נקייה מפוליטיקה?
"כן, כך אני מאמין".
ofralax@walla.co.il

חוק גירוש-גזל
עו"ד יצחק מירון ליווה את הדיונים על חוק 'פינוי פיצוי' בוועדת הכספים של הכנסת ואף נכח בכמה ישיבות של ועדת החוקה. הוא לא היה צריך לחשוב הרבה כדי להעלות את חמשת הסעיפים שהוא מחשיב כבעייתיים ביותר בחוק. "אני קורא לזה 'חוק גירוש-גזל', משום שאם אומרים 'פיצוי' זה נשמע כאילו אכן מפצים את התושבים", הוא מבהיר כהקדמה.

1. לא מעבירים את התושבים ליישובים שנבנו במיוחד עבורם. כל הפסיכולוגים אמרו שהעקירה תגרום לאנשים נכות נפשית או משהו קרוב לזה, ואפשר להקטין את הנזק על-ידי העברתם ליישובים שנבנו במיוחד עבור הקהילה שלהם. ה'ביחד' הזה יכול להקטין את הנזקים.
המדינה לא עושה דבר כדי לממש את זה.

2. הזמן – בגירושים אחרים לאורך ההיסטוריה נתנו ליהודים פרקי זמן ארוכים יותר כדי להיערך. חמישה חודשים הם פרק זמן שלא יעלה על הדעת. בסיני נתנו 3 שנים, בגירוש ספרד 4 חודשים, בגירוש פורטוגל נתנו 10 חודשים – וזה מבלי שהיו צריכים למצוא מקום חלופי. בטולדו – שנתיים.
בתקופה כה קצרה אדם צריך למצוא מקום מגורים אחר, קהילה אחרת, חינוך לילדיו ועבודה.
אבל אפשר היה להיערך.
זו עריצות מחשבתית להגיד שלפני שיש חוק בן אדם יתחיל לחשוב על אופציות לאן לעבור ולוותר על ביתו. כל הפסיכולוגים שהופיעו בוועדה אמרו שלחץ הזמן מגביר את ההשפעות הנפשיות. ראש הממשלה הקדים את ביצוע הגירוש כדי שזה לא יפריע לו בשנה שאחר-כך, שהיא שנת בחירות. אם אנשים היו יודעים שהעקירה תגרום לאנשים נכות פיזית הם גועשים ורוגשים. נכות נפשית היא לא פחות חמורה.

3. חוק גזל – אנשים מקבלים רק אחוז מסוים משווי הרכוש שלהם. זה פשוט לא ייאמן. לוקחים לאדם את הרכוש שלו. בהתחלה חשבו לתת לו רק 10 אחוזים מהשווי. עכשיו עדיין יש כאלה שיקבלו פחות מ-50 אחוזים. הרוב יקבלו סביב ה-60 אחוזים. אדם שמעביר את החממות שלו מפסיד עונה אחת, אולי שתיים של גידולים, ואין פיצוי על זה. יש כאלה שיפסידו את לקוחותיהם בגלל התהליך הזה. אף אחד לא יפצה אותם על כך. הפיצויים על הפקעת רכוש במדינת ישראל גדולים יותר. פולש מקבל מן המדינה יותר מאשר אזרחים שהלכו בשליחות המדינה!

4. החוק מביא סוג של ענישה שאין כמעט אף מומחה למשפט פלילי שלא התקומם עליו. למשל, אם אדם נשאר 48 שעות אחרי הפינוי בשטח – פוגעים בכיסו בצורה אנושה. אם אדם משדרות נשאר בשטח באופן דומה, אף אחד לא מטיל עליו קנס או לוקח לו את הבית. מדובר על אפליה בלתי מוסרית ובלתי מידתית. מענישים את האנשים שהם הקרבנות האמיתיים של המצב.

5. הפגיעה בנושא עובדים: אנשים רבים בני 45-40, בעלי עסקים, עומדים לאבד את העסק שלהם. הפיצוי שהם יקבלו הוא קטן ומגוחך. הם עומדים לקבל דמי הסתגלות לתקופה של חודש עד חצי שנה, ואם הם לא מוצאים עבודה – זו הבעיה שלהם.
מי שרוצה לראות את העוול יסתכל בהסכם שנחתם עכשיו עם עובדי הנמלים, שיקבלו 100 אלף שקלים כל אחד, 15 חודשים דמי הסתגלות ועוד. ובכלל לא דובר על הפסד מקום עבודה, אלא על כך שהמדינה תוכל להפריט את הנמלים, וגם זה לא בחמש השנים הקרובות. אז בגלל שהם יכולים לעשות בלגאן והתושבים מתנהגים כמו כבשים טובות מפלים אותם?