חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 134ראשיהפצה

כוכבים נולדים - בגליון השבוע

ישיבת 'אהבת חיים' המיועדת לבעלי קשיי למידה, עשתה את הבלתי ייאמן. ממוסד חינוכי גוסס, שמשרד החינוך רוצה לסגור, שהתלמידים בו מסתובבים בכל מיני מקומות וגם למורים נגמרה המוטיבציה, היא הפכה לישיבה פורחת.
09/03/05, 00:00
עתיה זר

הרב יששכר וסרלוף, ראש הישיבה, מסכם את סוד ההצלחה בשלוש מילים: אהבה, אחריות וגבולות

"הרב! קיבלתי 98 במבחן! 98!" נשמעה קריאה במסדרון הישיבה התיכונית 'אהבת חיים' בכוכב השחר.
"זה תלמיד כיתה ט'", אומרת זוהרה פלורנסהיים, יועצת בית הספר. "מימיו הוא לא קיבל ציון כזה. זו הפעם הראשונה שלו"

גם התלמיד הזה הגיע לישיבה התיכונית 'אהבת חיים' לאחר שצבר שנים של כישלונות לימודיים בבית הספר שבו למד. הסיפור חוזר על עצמו אצל רוב התלמידים: בכיתה א' החל הפער, והוא הלך והתעצם עם השנים. הילדים לא הצליחו בלימודים, לא הקשיבו בשיעורים ובילו את רוב זמנם מחוץ לכיתה, ולעתים גם מחוץ לבית הספר. עם השנים הדימוי שלהם כ'לא יוצלחים' צבר תאוצה, והמרחק בינם לבין השאיפה להצליח הלך וגדל.

זהו הפרופיל ההתחלתי של התלמידים המגיעים בכיתה ט' ללמוד בישיבת 'אהבת חיים'. הפערים בין הילדים האלו לבין חבריהם בבית הספר היסודי נובעים לרוב מבעיות אובייקטיביות, כמו דיסלקציה או הפרעות קשב וריכוז (ADHD,ADD), אך לעתים גם מסיבות כמו קשיי קליטה (אצל עולים חדשים) וסיבות אחרות.

ישיבת 'אהבת חיים' הוקמה לפני 11 שנים על-ידי תושב בית אל אשר הבין, לאחר שבנו לא התקבל לאף ישיבה תיכונית, שאין מסגרת המתאימה לבנו. בברכתו של הרב זלמן מלמד, רב היישוב בית אל, הוקמה הישיבה התיכונית. לאחר שנה במבוא חורון עברה לכוכב השחר, שם היא נמצאת עד היום.

החום לא הספיק

בשנותיה הראשונות של הישיבה הושם הדגש על קשר אישי, חום ואהבה לתלמידים, ופחות על מסגרת של סדר יום, לימודים ותפילות. ככל שחלפו השנים מצב הישיבה הלך והידרדר, התלמידים בילו את רוב זמנם במיטות או בטיולים, משך השיעורים התקצר – אם מהעדר תלמידים ואם מחוסר נכונותם לשבת במשך שיעור שלם – עד לפני שלוש שנים וחצי, אז הודיע משרד החינוך כי יש לסגור את הישיבה. התלמידים לא הגיעו להישגים הלימודיים הרצויים, והשמועות סיפרו על מקומות לא סימפטיים מבחינה ביטחונית שבהם בחרו התלמידים כמקומות בילוי.
הנהלת עמותת הישיבה ביקשה צ'אנס נוסף כדי לשקם את הישיבה. אחת הסיבות לכישלון היתה חילופי מנהלים לעתים קרובות, כך שלא היה לצוות המורים קו ברור; "ללא מנהיג לבירה", כפי שהגדיר זאת צחי גורקביץ', המנהל האדמיניסטרטיבי של הישיבה. הנהלת העמותה הבינה שכדי להרים את הישיבה יש למצוא אדם רציני שייקח אותה על עצמו במלוא האחריות.
אחד החברים נזכר כי חבר אחר בהנהלה, הרב יששכר וסרלוף, תושב הרובע היהודי בירושלים, היה בעברו מנהל בית ספר במשך עשר שנים. אמנם חלף מאז זמן רב, והרב הספיק לפרוש מהחינוך לטובת עסקים, אך כפי הנראה רישומו הטוב כמנהל עוד נשאר, כיוון שהוחלט לבקש ממנו לקחת על עצמו את ראשות הישיבה. לאחר התייעצויות עם רבנים הסכים הרב יששכר לקחת על עצמו את התפקיד, שבו הוא מכהן זו השנה השלישית.
"הגעתי לכאן כדי לסגור את הישיבה", הודיע הרב יששכר לתלמידים עם פתיחת השנה הראשונה שלו בתפקיד. השנה התחילה עם שני תלמידים בלבד בכיתה ט', ועם הידלדלות ניכרת גם בשאר הכיתות. "אני נציג של משרד החינוך, ובאתי לסגור את הישיבה. אתם תצטרכו לשכנע אותי למה לא. הישיבה הזו תמות בגאווה, לא ניתן לה לגסוס ולמות מעצמה".
כך החל הרב יששכר (הטעמה על ה-י') לבנות מסגרת לישיבה, מסגרת שלא היתה מוכרת עד כה לתלמידים ולצוות המורים. "התחלתי לדרוש מהאנשים. קודם כל מהמורים: אמרתי להם שאין כזה דבר לסיים שיעור לפני הזמן, גם אם הילדים כבר לא מקשיבים; זה כמו בית ספר רגיל. דבר שני, נושא מילוי המקום: דרשתי שלכל מורה נעדר יהיה מחליף, שתהיה אמינות למערכת. דרשתי גם מהתלמידים להגיע לתפילות ולשיעורים – הייתי הולך ומוציא אותם מהמיטות, נכנסתי לשיעורים לראות מי חסר. לא ויתרתי לאף אחד על שום דבר".

לא נבהל מהביקורת
הרב יששכר האמין בדרך שלו, ולא נבהל מהמרמור והכעס שהביעו התלמידים לנוכח השינוי בחייהם. "גם מחמאות וגם ביקורת צריך לקחת בפרופורציות", הוא מסביר. יחד עם זאת, הדגש על היחס האישי והחם בין כל תלמיד ותלמיד לבין הצוות החינוכי המשיך כבעבר.
התלמידים החלו, גם אם מחוסר בררה, להופיע לשיעורים, וכך גדלה גם המוטיבציה של המורים. כעבור חודשים אחדים החלו התלמידים לגלות להפתעתם שהם מצליחים בלימודים. "בכיתה ט' לא היתה פה אווירה של לימודים", מספר תלמיד י"ב. "לא היינו ממש חייבים לבוא לשיעור. ואז בכיתה י' הגיע הרב יששכר ושינה הכל. התחלנו ללמוד ולראות הצלחה. וכשאתה רואה הצלחה, זה מדרבן אותך להצליח עוד, לעשות בגרויות. ממש התאהבנו במקום, כל הכיתה שלי".
הרב יששכר: "כל הסטלנים גילו פתאום שלא סתם ניג'סתי להם. סטלנים זה בטלנים באידיאולוגיה. בטלה עם גאווה. פתאום הם התחילו להצליח, וצברו עוד ועוד יחידות בגרות. האווירה השתנתה".
הגעת למקום עם צוות מיואש ותלמידים ללא מסגרת, איך הצלחת לשנות כך?
"כשהגעת לכאן הבוקר ישבו איתי צחי (המנהלן) וזוהרה (היועצת). באופן טבעי פנית אלי, ואני אמרתי לך להפנות את השאלות אליהם, ובמידת הצורך אוסיף מה שיש לי לומר. זו השיטה שלי: אני שם את הצוות במרכז. הר"מ הוא הדמות הראשונה עבור התלמיד. אני נותן לו את מלוא הגיבוי. למשל, אין כזה דבר לבקש שחרור ממני, רק מהר"מ. אני סומך על שיקול הדעת שלו, והתלמידים יודעים את זה.
"בהתחלה כשהגעתי, הצוות היה מיואש לגמרי. הם הסתכלו עלי במבט כאילו 'זה יושיענו?' היתה מורה שאמרתי לה: 'או שאת מתרחקת ממני או שאת מציתה בך אנרגיות חדשות'. לא הסכמתי להידבק ביאוש הזה. לאט לאט התחילו להבין שהולך להיות שינוי".
צחי: "הרב יששכר יודע לתת לכל אחד את הכבוד שלו, את המקום שלו. אחד הדגשים פה הוא על יחס אישי. אם הוא מחבק כל אחד ועושה שיחות אישיות עם כל אחד, עלולה להיות התנגשות עם תפקידו של הר"מ, והוא בחוכמתו עושה שיהיה לר"מ את הכבוד שלו והסמכויות שלו. מעבר לזה גם הוא, הרב יששכר, עושה. לפני כמה ימים שמעתי תלמיד י"ב בארוחת ערב אומר לו: 'הרב, מזמן לא היתה לנו שיחה ביחד'. המוטו שלו זה להעצים את כוחו של הר"מ, ויחד עם זה לתת יחס אישי לכל אחד.
"ועוד דבר חשוב", מוסיף צחי, "שאולי הוא שונה מישיבות מיוחדות אחרות: יש כאן יוזמות של תלמידים, אבל הם לא בעלי הבית. הרב יששכר הוא סמכותי, עם כל החיבוקים. פעם היו באים אל ראש הישיבה שהיה, מוציאים לו את העט מהכיס או את הפלאפון, אצלו אין כזה דבר. אני מוכן לחבק אותך, אבל לא תיקח לי דברים. כשהרב נכנס לכיתה – יעמדו. גם המחנך. סחבקייה מכאן ועד להודעה חדשה, אבל בגבולות ברורים. ודאי שיש חבר'ה שלא קמים לתפילה או לשיעור פה ושם, אבל אנשים יודעים שיש תגובה. זה לא שאדם יעשה מה שהוא רוצה והוא לא יקבל תגובה. זה גם החוכמה: זה מה שנקרא 'העסק בשליטה'".

להדק את המסגרת
מסגרת הלימודים בישיבה היא לימודים לקראת בחינות בגרות. התלמידים נבחנים על מינימום היחידות הנדרש, עשרים ואחת, כדי להיות זכאים לתעודת בגרות. תלמיד שמגיע לישיבה יודע כי זהו מסלול הלימודים הצפוי לו.
יעל, מורה לחינוך מיוחד, מוסיפה שאחד הקשיים לילדים ליקויי למידה הוא שמירה על מסגרות, גם מסגרות דתיות. לכן, מבין החבר'ה שמנסים לפרוק עול אפשר למצוא יותר את החברה עם ליקויי הלמידה: "יש כאלה שסוברים שכדאי להרחיב להם את המסגרת, אבל זה לא נכון, גם מבחינה פסיכולוגית. המחקרים מוכיחים שדווקא לחבר'ה האלה, ככל שהמסגרת ברורה וחד משמעית יותר, היא מתאימה להם יותר. לא מסגרת קשה אלא גבולות ברורים. זה עוזר לביטחון העצמי שלהם. אחרת יש להם הרגשה שכל הזמן הם צריכים לבדוק.
"כשהגדרים ברורים קל יותר להתפנות ללמידה. אי אפשר לראות פה היום תלמידים שמסתובבים בבטלה בזמן השיעורים. אין דבר כזה. יש שיעור ויש בדיקת נוכחות. יש מסגרת דתית של הופעה לתפילות והופעה חיצונית. יש גדרים ברורים, ואני רואה שזה טוב להם. יש כאלה שלא מסתדרים – אז הם לא פה".
אחד הדברים הראשונים שעשה הרב יששכר היה למקד איזה סוג של תלמידים הישיבה רוצה לקדם, במי להשקיע מאמצים. לאור זאת התבקש אחד מתוך שני התלמידים שלמדו בכיתה ט' בשנה שהרב יששכר הגיע לעזוב את הישיבה, כיוון שלא התאים. בכיתה נשאר תלמיד יחיד, שלמד כך במשך כמה שבועות. היום זו כיתה י"א, ולומדים בה עשרים תלמידים.
ההתמקדות היתה הן במישור הדתי והן במישור הטיפולי: במישור הדתי הכריז הרב יששכר כי זו ישיבה דתית, ולכן כל התלמידים חייבים להגיע לתפילות, ושיער ארוך הוא מחוץ לתחום. פעמיים בשבוע ישנו 'כולל' בבית המדרש, לימוד של כשעה לפני תפילת ערבית. מי שמגיע מקבל עשרה שקלים לשעה. "בהתחלה זה עלה לישיבה מאה-מאתיים שקלים לחודש. היום זה מסתכם באלפיים שקלים כל חודש", אומר צחי, ספק בסיפוק ספק באנחה.

רק מי שמתאים נשאר
מבחינה לימודית, כל ילד שמבקש להתקבל לישיבה חייב להגיע עם אבחון. חלק מהילדים מאובחנים כבר שנים קודם לכן כילדים עם הפרעות קשב וריכוז, היפראקטיביות או דיסלקציה. אצל אחרים ליקוי הלמידה מתגלה באבחון במסגרת תהליך הקבלה לישיבה. קבוצה שלישית היא של ילדים שהאבחון אינו מצביע על תופעה אובייקטיבית המפריעה ללמידה, ובכל זאת אינם מצליחים להגיע להישגים. ילדים בעלי הפרעה קשה יותר, כמו בעיה פסיכיאטרית, או שהאינטליגנציה שלהם גבולית, לא יוכלו להתקבל, כיוון שאין בישיבה כלים טיפוליים כדי לעזור להם. גם ילדים בעלי פוטנציאל לימודי גבוה לא יתקבלו, כיוון שהדרישות הלימודיות מהתלמידים הן המינימום הדרוש לזכאות לתעודת בגרות.
תהליך הקבלה לישיבה הוא ארוך, ומטרתו בעיקר לקבל פרופיל של הילד על מנת לדעת אם הוא מתאים לישיבה. "הדבר האחרון שאנחנו רוצים זה שתלמיד ינשור מפה בגלל כישלון", מסבירה זוהרה את התהליך הארוך. התהליך כולל מבחן, שמטרתו אינה בחינת ידע אלא בחינת כושר ההבעה והאינטליגנציה של הילד ומפגש היכרות ראשון איתו.
נוסף לכך ראיון עם הילד ועם ההורים. אם צוות הישיבה חש שעדיין לא הצליח לאתר את הבעיה של הילד שבגללה הוא מבקש ללמוד בישיבה, מזמין הרב יששכר את הילד לראיון נוסף בבית קפה בירושלים. ההורים מקבלים שאלון מפורט מאוד על ההתנהגות של הילד בבית, והמחנך והיועץ של הילד מבית הספר שבו למד מקבלים שאלון שמטרתו בעיקר לבדוק את יכולותיו הלימודיות.
לאחר שהוחלט לקבל את התלמיד עוברת יעל, המורה לחינוך מיוחד, על השאלונים שהתקבלו, ובונה 'פרופיל תלמיד', שבו היא מציינת מאפיינים המיוחדים לו, המלצות לדרכי עבודה ותחומים שבהם הילד טוב במיוחד. למשל: אם השאלון מצביע על ילד שמרבה לבכות בבית, ההמלצה תהיה להתייחס אליו ברגישות מרובה ולתת לו יותר יחס אישי. אם זהו ילד הסובל מדיסלקציה, ההמלצה תהיה לא לתת לו לקרוא בפני כל הכיתה. אם הילד טוב במוזיקה, יתבקש צוות המורים להיות מודע לפרט הזה ולהיעזר בו ככל הניתן.

כשההורים כבר התייאשו

שיתוף הפעולה עם ההורים הוא אחד מהעקרונות המנחים של הישיבה. "רוב ההורים מגיעים לכאן אחרי שכבר התייאשו לגמרי מהילד שלהם", אומר צחי, וזוהרה מוסיפה פרט מעניין: רבים מהתלמידים פונים בבקשה ללמוד בישיבה רק לקראת סוף כיתה ח', אחרי שלא התקבלו לשום מקום אחר. תלמידים רבים מצטרפים במהלך כיתה ט', לקראת כיתה י' ואפילו לקראת י"א.
"זה איזשהו תהליך פנימי של הבנה שההורים עוברים. הילד שלהם מגיע לגיל בר מצווה, ופתאום הם רואים שזה לא זה, זה לא הולך. התסכולים מאוד גדולים. יש הורים שמבינים מהתחלה שצריך לחפש מסגרת מיוחדת, אבל הורים רבים לא משלימים עם זה, ומגיעים אלינו רק לאחר שמיצו את המסגרות הרגילות האחרות. כשאנחנו שואלים ילד למה הוא בא אלינו, התשובות הן כמעט אחידות אצל כולם: 'אני לא מוצלח. לא הולך לי, זרקו אותי, נכשלתי'. המצב הזה יוצר מתחים גם בתוך הבית. הדבר הראשון שאנחנו עושים כאן, אחרי החיבוקים והיחס האישי מהצוות, זה לתת לילדים לחוות הצלחה".
עבור התלמידים המגיעים לישיבה המושג בית ספר הוא סדין אדום. צוות הישיבה משקיע רבות כדי לשקם את הדימוי העצמי של התלמידים. הלימודים אינם ברמה לא גבוהה והכיתות קטנות, 20-15 תלמידים בכיתה.

תלמיד בכיתה י' שהתחיל השנה מספר: "בבית הספר הקודם שבו למדתי, היינו ארבעים תלמידים בכיתה. לאף אחד לא היה אכפת באמת אם אני לומד או לא. היתה הרגשה שהמורים מלמדים כי משלמים להם משכורת, וזהו. כאן, אתה בא ביום ראשון בבוקר ונותן חיבוק לרב שלך. זה משהו מדהים. אתה אוהב להיות פה. פה לא נלחמים עם התלמיד. אתה בא לפה מהרצון שלך, ואתה לומד. ברגע שלא קמת לשתי תפילות, אתה בעצם מוציא את עצמך מהמסגרת. אכפת ממך, רוצים שתקום, אבל אם אתה לא עושה אתה מוציא את עצמך. אף אחד לא יעניש אותך. כשאתה פה, אוהבים אותך ואכפת. זה מה שאני אוהב פה".

הצוות המלווה את התלמידים הוא גדול. נוסף לראש הישיבה ולר"מ שיש לכל כיתה, הצוות מורכב גם משתי יועצות, פסיכולוג ושתי מורות לחינוך מיוחד. אחרי יום הלימודים הולכים הילדים לפנימייה, שם יש מנהל פנימייה ומדריך צמוד לכל כיתה, הנמצא איתם מסיום הלימודים ועד תחילתם למחרת. כל זאת לתשעים התלמידים הלומדים במקום.

במהלך כיתה ט' התלמידים עוברים תהליך של "גילוי עצמי מחודש", כהגדרת זוהרה. גם ההורים.
"באסיפת ההורים האחרונה השנה", מספר הרב ארז, מנהל התיכון ואחד המורים, "התחלתי לספר להורים על הילד שלהם, בכיתה ט'. אחרי כמה דקות שדיברתי, הם הפסיקו אותי ואמרו: 'רגע. אנחנו בכלל ההורים של מישהו אחר...' הם היו משוכנעים שהתבלבלתי ואני מספר להם על ילד אחר".
מורה אחר סיפר כי מנה בפני ההורים את הקשיים של הילד, וההורים נראו מבסוטים. "אם זה כל הצרות שלו, אנחנו מאושרים", הסבירו. אמא אחרת אמרה, עם דמעות בעיניים: "תמיד ידעתי שהילד שלי הוא פרח, אבל עד עכשיו הייתי היחידה שידעה את זה".

הרב ארז: "אנחנו מסבירים להורים שאנחנו לא קוסמים. אנחנו פשוט נותנים בתלמידים אמון ומשכנעים אותם שהם מסוגלים להצליח. זה הסוד הגדול. אני קורא לישיבה הזו שיקום, אנחנו צריכים לשקם את מה שעשו להם שמונה שנים בבית ספר. כל הזמן הם היו זרוקים מחוץ לכיתות, עוזרים לשרת או מורחקים הביתה. זה פחות או יותר החתך. יש יוצאי דופן של ילדים טובים, אבל גם הם לא למדו, עזרו למזכירה לצלם, כל מיני תפקידים.

"פה אנחנו דורשים מהם ללמוד. מחייבים אותם. כיתה ט' זה החזרת האמון העצמי, שהם מסוגלים להצליח. היה כאן ילד שבכיתה ט' לא הסכים לכתוב כלום, והוא לא היה דיסלקט או משהו, אז בחנו אותו בעל פה. כך הוא גילה שהוא יכול להצליח. בכיתה י' אנחנו מכניסים יותר לחץ לימודי. אנחנו לומדים לבגרויות, בגרויות רגילות. אנחנו רוצים לעמוד בדרישות שיש בכל הארץ".

הקצינים של מחר
בשנה האחרונה היו זכאים 50 אחוזים מן התלמידים לתעודת בגרות, שזהו פחות או יותר הממוצע הארצי. תלמידים אחרים עברו חלק גדול מן הבגרויות, ונותר להם מעט להשלים כדי להיות זכאים.
הצוות בבית הספר פועל רבות להשגת ההקלות הנדרשות לתלמידים בבחינות הבגרות. כדי להצליח בלימודים ובבחינות מקבל כל תלמיד סיוע בהתאם לצרכיו. חלק מן התלמידים נבחנים בעל-פה, על-ידי המורים. יש מקרים שבהם מותר למורה לפרק את שאלת הבגרות ליחידות קטנות יותר.
בישיבה ישנו מרכז למידה, שבו לומדים באופן פרטני התלמידים היותר מתקשים, על-פי הבעיה המוגדרת שלהם: קבוצה של דיסלקטים, קבוצה של ילדים עם בעיה גרפית-מוטורית (קושי בכתיבה) וכן הלאה. במרכז הלמידה מלמדות שתי מורות לחינוך מיוחד: יעל ומורה נוספת. יעל עושה לפעמים 'תרפיה באומנות' עם הילדים המגיעים אליה. באחת הפעמים היא ביקשה מילד דיסלקט לכתוב מהי קריאה עבורו. הילד כתב את המילה קריאה באותיות שחורות, הקיף אותה באדום וצייר סביבה דמעות. הוא אמר שכדי לקרוא הוא ממש מוציא דם. הילד הזה עבר את כל הבגרויות.
"לא הכל ורוד כאן", מדגישות זוהרה ויעל. "קורה שאנחנו משקיעים בתלמיד שעות של חשיבה, התייעצויות ושיעורים פרטיים, ולא מצליחים לעלות על הבעיה שלו. לא מצליחים לגרום לו ללמוד. לפעמים תלמיד כזה עוזב. לפעמים הוא סוחב את ארבע השנים האלו בלי להצליח. לפעמים נראה לנו שתלמיד יכול להגיע להישג מסוים, והוא מגיע לחצי הדרך. הוא אמנם התקדם, אבל לא כמו שחשבנו".

לאן הם פונים בסיום הלימודים בישיבה?
יעל: "רובם הגדול הולכים למכינות. מיעוטם ממשיך בישיבות הסדר. יש ילדים דיסלקטיים שעברו את כל בחינות הבגרות ולומדים כיום באוניברסיטה. הם לומדים מאוד מאוד קשה. גם שם יש להם הקלות בבחינות, וברוך ה' יש שמצליחים יפה. אחרים פונים לדברים פשוטים יותר. פגשתי בוגר שעובד כטכנאי מזגנים. לא צריך להיות פרופסורים".
אחוז הקצינים בוגרי הישיבה הנו גבוה יחסית. "לא ייאמן ההבדל בין איך שהגיעו לכאן ואיך שהם עכשיו, כשהם קצינים בצבא", אומר צחי. זוהרה מוסיפה הסבר מקצועי: "דווקא המסגרת הצבאית טובה לחבר'ה כאלה".

הזכאות לתעודת בגרות מותנית בלימוד מוגבר של מגמה כלשהי. בישיבה נוכחו לראות שהמגמה המצליחה ביותר היא מגמת חקלאות. "מעניין שדווקא התיאוריה הרבה יותר מעניינת את החבר'ה", אומר צחי. "יש ארבע יחידות תיאוריה ויחידה אחת מעשית. הרוב לא אוהבים במיוחד את היחידה המעשית".
המורה לחקלאות מועסק כגנן, ואכן, כל נושא הגינון, ובכלל החזות החיצונית של הישיבה, מרשימים מאוד. בניין הכיתות נאה ומטופח, בניין גדול הכולל בתוכו בית מדרש, חדר אוכל גדול ("לרב יששכר היה חשוב שיהיה אוכל טוב") וחדרי פעילות כמו חדר כושר, חדר ביליארד וחדר מחשבים. כולם פתוחים בשעות הערב בהשגחת המדריכים. מבנה הפנימייה חדש, מרווח ואסתטי. המבנה מרוחק מעט מבית הספר, "כדי שלא יהיה פיתוי לתלמידים ללכת לחדר באמצע הלימודים", מסביר צחי.

אמונה ואמון
עד לפני ארבע שנים היתה הישיבה בתוך כוכב השחר. את אתר הקבע הוחלט להקים צמוד ליישוב אך מחוצה לו, כדי שתהיה אפשרות להתפתח על שטח נרחב. "ברוך ה' הצלחנו, דרך המעשה החינוכי, לעשות מעשה חלוצי ולהרחיב את היישוב", אומר צחי. בבניית מבני הקבע הוחל כאשר עתידה של הישיבה היה עדיין לוט בערפל, ללא מנהל ועם נשירה הולכת וגוברת של תלמידים.
בעצם, למה המשכת בפיתוח הפיזי של הישיבה כאשר המשך קיומה של הישיבה היה מוטל בספק?
צחי: "קיווינו כל הזמן לימים יותר טובים. ראינו שרוצים לעזור לנו. היה למשרד החינוך ולמועצה אינטרס שנצליח. יכול להיות שאם זה היה היום היינו קורסים, כי היום נסגרו הרבה ברזים. התקופה הקשה שהיתה כמובן החלישה, אבל היתה סיעתא דשמיא. כל השנים אמרתי שמפריע לי שאני משיג את המערכת החינוכית. היום אני יכול להגיד בסיפוק שהמערכת החינוכית משיגה אותי. נאלצתי לפנות את מרכז הלמידה למקום פחות נוח כדי לפתוח כיתה נוספת. לכבוד הוא לי".

כל מורה ועובד בישיבה ציין שכל מה שמבקשים – מקבלים. ישנם כל התנאים החומריים כדי להצליח. אם זו המזכירה, (דמות פופולרית בקרב התלמידים, המכנים אותה 'אמא'), ואם זו המורה לאנגלית. התלמידים הקימו תזמורת בישיבה, וצחי, כשראה שהם רציניים, רכש להם מערכת תופים יקרה. "יש עניין של כבוד הדדי. התלמידים רואים שמשקיעים בהם, שאכפת מכל אחד מהם, והם נותנים בחזרה יחס של כבוד".

"אנחנו מעריכים את מה שעושים בשבילנו", אומר תלמיד י"ב, "ולכן, גם כשלא בא לי לקום בבוקר, למשל, אני אומר: 'מה, אני אאכזב את הרב יששכר? את הרב חנניה? אני לא רוצה לגרום להם צער, אז אני קם. כך גם בשיעור, אני יודע שהמורה נמצא כדי לעזור לי. אף פעם אין הרגשה של 'אוף, מנסים לדפוק אותי'.
"בבית הספר היסודי הייתי המופרע של הכיתה והייתי רב המון עם המורים. כאן אין קטע כזה. גם אם אני לא מסכים עם המורה. אם ילד מפריע בשיעור אנחנו אומרים לו צא החוצה, אתה מפריע למי שרוצה ללמוד. אנחנו משתדלים לעבוד ביחד, זה מה שאני אוהב בבית הספר הזה. יש פה באמת אהבה".

התנהלות מתוך עוצמה
איך תלמיד עושה את המעבר הזה, ממעמד 'המופרע של הכיתה', ללומד מן המניין?
הרב ישכר: יש לנו ר"מים עם עוצמות מדהימות, שכבר עברו כמה וכמה מחזורים. כשיש בעיה עם תלמיד, מיד מעמידים אותו על מקומו. אם יש צורך קוראים גם להורים. אם מישהו לא קם לתפילה, אני מזמין אותו אלי לחדר ואומר לו חד וחלק שזה לא יקרה עוד פעם. זה חבילה אחת כאן, לא בוחרים מה עושים ומה לא. אי אפשר לומר 'אני לא לומר היסטוריה' או 'אני לא מופיע לשיעור'. אתה לא בוחר לך את המקצועות. אתה צריך להתנהג עם המסגרת ועם המערכת כמו שהיא.

"הם רואים גם את התלמידים המבוגרים יותר. הם רואים את הכבוד ההדדי במקום הזה. וגם ידוע שאף אחד לא יהיה כאן בכל מחיר. המסגרת מקודשת, והיא מתקדשת בעיני התלמידים. בתוך המסגרת הזו נהיה ידידים, נתחבק, ניפגש, נשוחח, נאכל ואני אזמין אותך, אבל אפילו אם תהיה איתי עד אחת בלילה, למחרת תופיע בזמן לתפילה. אין לך פריבילגיה בגלל שהיית עם ראש הישיבה עד אחת בלילה. זה כבר ברור היום, כל מחזור מספר לבא אחריו, שכל ההתנהלות הזו היא מתוך עוצמה".