בשבע 134: כפר ביל"ו נגד חוות השקמים

שרון לא ילמד אותו מה זה להיות איש אדמה: הפרופסור לבוטניקה גדעון לדיז'ינסקי בן ה – 72 מחזיק במו ידיו משק משפחתי בכפר ביל"ו.

עדי גרסיאל , כ"ח באדר תשס"ה

שרון גם לא ינופף מולו בעברו הצבאי: הוא אחיו של עובד לדיז'ינסקי, קצין הצנחנים האגדי שלחם תחת פיקודו של שרון, קיבל פעמיים את עיטור העוז, ונפל בקרב המיתלה. הוא מתכוון להתייצב בגוש קטיף ביחד עם 100 אלף איש שימנעו את העקירה, ומדגיש שאת התרמיל צריך להכין כבר עכשיו. ועל ראש הממשלה הוא אומר: יש לו זכויות עבר מפוארות, אבל היום הוא פושע

בקורות החיים ששלח אלינו גדעון לדיז'ינסקי לרגל כנס נהלל השני שאותו ארגן, הוא הגדיר את מקצועו כ'חקלאי'. רק אחרי שהדפיס את הדף, נמלך בדעתו והוסיף בכתב יד את התואר פרופסור לפני שמו. גם לחיצת היד החזקה שלו, והחצר הצבעונית המטופחת שסביב ביתו מעידים על כך שלדיז'ינסקי, פרופ' בפקולטה לחקלאות באוניברסיטה העברית (ראו מסגרת), רואה עצמו קודם כל כחקלאי, ורק אחר-כך כחבר במגדל השן האקדמי.

הכנס, שנערך לפני שבוע במושב כפר ביל"ו (שם מתגורר לדיז'ינסקי) הוא המשך של 'כנס נהלל' מלפני כחודש. בשני המקומות נאספו אנשי ההתיישבות העובדת כדי למחות נגד הכוונה לעקור יהודים מבתיהם, להרוס את נחלותיהם ולגרש אותם מאדמתם.

"אנחנו מביעים את המחאה קודם כל כיהודים, אך גם כחקלאים שיודעים כמה זמן לוקח לטפח עץ ולהקים משק. איך אפשר להרוס הכל בשביל גחמה שאיש אינו מבין אותה? זה נוגד את השקפת עולמנו, את ההוויה הציונית ובעצם את מהותה של מדינת ישראל. לכן זה טבעי שנשמיע את קולנו ונשתתף בכל מאמץ כדי למנוע את העקירה", אומר לדיז'ינסקי.
לכנס הגיעו כ-300 איש ממושבים וקיבוצים, וגם כאלה שגרו בעבר בהתיישבות העובדת וממשיכים להזדהות עם ערכיה.

בראש הדוברים בכנס עמד ח"כ אלדד, שאמר כי על המתנחלים לצפות לפרובוקציות קשות ביותר, שמטרתן תהיה לגרום לחיילי צה"ל לירות בבני אדם בעת ביצוע הפינוי, "אחרת חייל לא יהיה מסוגל לירות". אלדד אמר כי מהלך ההתנתקות עלול להוביל ל'חורבן הבית' בתוך כמה שנים. "אני אשמח מאוד אם מישהו יעמיד אותי לדין על כך שאני טוען שהמהלך הזה הוא פשע נגד האנושות", הוסיף.
אריה יצחקי, נשיא גוש קטיף ויו"ר 'מנהלת קל"ע', קליטה לחבל עזה (על משקל מנהלת סל"ע להתנתקות), תקף את שרת המשפטים ציפי לבני, העוסקת בימים האחרונים בגיבוש צוות שיעסוק בהסתה. "היא בוגדת במורשת של אביה, שהיה הקמב"ץ של האצ"ל, כאשר היא פוקדת על משטרת המחשבות", אמר יצחקי.

"אף אחד לא נתן פסק הלכה לירות בחייל שאינו יהודי. רכז מודיעין של המשטרה במחוז ש"י הוא שהמציא את הפרובוקציה. דרשנו מהמפכ"ל להתנצל, או לחילופין לפטר את הקצין", הוסיף יצחקי.

התקשורת התנכלה
הכנס נפתח בסקירה של איתמר מרקוס, מנהל מכון המחקר 'מבט לתקשורת הפלשתינית', שהציג סקרים שפורסמו בתקשורת הפלשתינית, שלפיהם 64 אחוזים מהפלשתינים סבורים שאת תכנית ההתנתקות לא ניתן היה להשיג במשא ומתן, אלא רק באמצעות מאבק מזוין. 75 אחוזים מהם מאמינים שתכנית שרון היא ניצחון למאבק המזוין.

לכנס הגיעו גם אנשים מהשורה, שאינם מזוהים או פעילים פוליטית בדרך כלל. לדיז'ינסקי: "נכחו גם כמה דמויות מוכרות, כמו אריה אלדד ואליקים העצני, אך כמעט כל השאר באו מתוך תחושה שמשהו רע קורה וחייבים למנוע אותו".

אשתו של לדיז'ינסקי, צפרירה: "רבים לא הגיעו כי לא ידעו על הכנס. כמעט לא הזכירו אותו בעיתונות הכתובה או המשודרת. כלי התקשורת שאליהם פנינו כדי לפרסם את הכנס מראש דחו אותנו".
גדעון לדיז'ינסקי: "למעשה עבדנו בשיטת ה'חבר-מביא-חבר': טלפנו למי שהכרנו וביקשנו מהם לפנות לחברים שלהם. גם תלינו מודעות באזור. למרות זאת, הגיעו לא מעט אנשים. לדעתי, עצם האמירה היא הדבר החשוב. העובדה שציבור שנחשב לחילוני, ומזוהה בדרך כלל עם השמאל, מכיל לא מעט אנשים שמתנגדים למהלך ואומרים: זה לא אנחנו, לנו נשארו ערכים של התיישבות".

חוץ מחקלאים כסופי בלורית שעוד זוכרים את הערכים של פעם, היו גם צעירים?
צפרירה: "ישבו בחוץ חבר'ה צעירים מהמושב וניגשתי לשוחח איתם. הופתעתי מהתגובה שלהם, שהיתה הרבה יותר חיובית מזו של חלק מהוריהם. חימם לי את הלב לראות צעירים שחושבים אחרת מהמבוגרים".

גדעון: "מה הפלא? זו תגובה טבעית של בני אדם – להתנגד לגירוש מהבית".
לדיז'ינסקי עצמו התחיל למעשה את פעילותו הציבורית בעקבות כנס נהלל. "אני חקלאי שעובד במשק שלו, ואין לי זמן לרוץ לכנסים ולהפגנות. בכנס בנהלל התחברתי עם אנשים שאת רובם לא הכרתי, והחלטתי שאת המפגש הבא אני מארגן. תוך שלושה שבועות הרמנו את הכנס כאן".
לשאלה אם מתוכננים מפגשים נוספים, הוא מגיב בזהירות: "אין מאחורינו מנגנון. מדובר ביוזמה של בודדים. צריך שיהיה 'משוגע' באזור מתאים שידחוף את הנושא. אבל אני מאמין שכחומרת ההתפתחויות כן ימהר לבוא הכנס הבא".

נכונים ליום פקודה
בכנס לא היו החלטות אופרטיביות: "יש רוח של דברים", אומר לדיז'ינסקי, "והמשתתפים יפעלו לפיהם, לא מתוך החלטה מחייבת אלא מתוך תחושה". לדיז'ינסקי מאפיין את אדישות הציבור כבעיה העיקרית. "זה דבר לא מובן. אנשים פשוט לא רוצים לדעת".

הם לא מבינים מה הולך לקרות?
"הם יודעים ולא יודעים. הם לא בקיאים בעובדות לאשורן, ולפעמים מדברים ממש שטויות. יש מין מנטליות של עייפות: 'עזוב אותי, נמאס כבר, שיעשה מה שהוא רוצה'. הם חושבים שזה 'הם' ולא 'אנחנו', ולא תופשים שזה מאבק על הבית. פשוט כך. אם שם ייפול דבר, אי אפשר יהיה לעצור את ההתמוטטות, ממש כמו אבני דומינו".

אז מה עושים?
"אם חלילה נגיע למצב של פינוי, נצטרך לעצור אותו על הגדרות. נביא רבבות אנשים לגוש ביום פקודה, והם ימנעו בגופם את העקירה. זה יכול לקרות. אבל כדי שזה יצליח, צריך להתארגן כבר עכשיו. אני משוכנע שאם יהיו בגוש קטיף 100 אלף איש, הפינוי ייעצר".

אתה לא מאמין בהפגנות ופעולות הסברה?
"אני חושש שזה לא יעיל. עוד הפגנה ועוד חסימת כביש. אלה דברים שלא הוכיחו את עצמם, ולפעמים אפילו מייצרים תגובה נגדית. את מי מעניין אם היו בהפגנה 120 אלף איש או 150 אלף? זה עושה רושם על מישהו? משקיעים הון עתק בארגון ובהסעות של הפגנה כזו, בלי תוצאות".

אתה עצמך תהיה מוכן לעבור לגוש קטיף ביום פקודה?
"זה לא פשוט, יש לי כאן משק ואני חייב לטפל בו".
רוב האנשים אינם יכולים לעזוב את מקור פרנסתם לכמה שבועות כדי לעצור את המהלך.
"אם יהיה מצב חירום שבו אדע מראש שעלי לצאת לשבועיים, אז אלך ל'מילואים' של שבועיים בגוש קטיף. הבעיה שאת ה'מילואים' האלה כל אחד צריך להכין כבר עכשיו מראש: לתכנן מי יחליף אותו בעסק או בעבודה, מה לקחת בתרמיל, מי יטפל בילדים, איפה להתייצב וכדומה. ממש כמו שעושים לפני שיוצאים למילואים. זה הדבר היחיד שיעצור את המהלך.

"אם הם ידעו שמאה אלף איש יהיו בשטח, זה עשוי להרתיע אותם. ואם בכל זאת ינסו לפנות, הם לא יצליחו, והביזיון יהיה עצום. כישלון כזה יהיה בומרנג. תהיה רעידת אדמה פוליטית. בעלי תפקידים יעופו מכל המדרגות. אולי אפילו יקום פה סדר חברתי חדש, אולי אפילו מעז ייצא מתוק".
עימות כזה עלול להיגמר באלימות.
"כשמדברים על סדרי גודל כאלה, אין אפשרות למנוע התפרצויות. יישפך דם. זו תהיה מהפיכה".
אתה מדבר על מלחמת אחים. זה שווה את המחיר?
"בהחלט, כי אחרת כולנו לא נוכל לחיות כאן. אנשים חושבים שהמתנחלים הם 'עם אחר' ש'גנב להם את המדינה'. הכנס התחיל בהרצאה של איתמר מרקוס, שחוקר את מבט התקשורת הפלשתינית. הוא אמר מה הערבים חושבים עלינו. אתה חושב שהכל ייגמר אחרי ההתנתקות?
"כדי להציל את המדינה אני מוכן לשלם מחיר גבוה. תזכור שבעבר שילמנו מחירים כבדים בהרבה בכל המלחמות. הרי בשביל מה יצאנו למלחמות ישראל? מאותה סיבה – כי באו לגרש אותנו מהבית. עכשיו קורה אותו דבר, רק על ידי צבא הגנה לישראל. זה בלתי נתפס. אף אדם נורמלי לא מבין את זה".

גבורה בהתיישבות
לדיז'ינסקי נולד בכפר ביל"ו בשנת 1933, שנה לאחר שהמושב, הסמוך לרחובות, נוסד. הוריו, שעלו כתריסר שנים קודם לכן מאוקראינה, הקימו על הר הכרמל את קבוצת רושמייה. לאחר כמה שנים התפרקה הקבוצה בגלל בעיות כלכליות, ומשפחת לדיז'ינסקי הצטרפה לגרעין שהקים את כפר ביל"ו. את ילדיהם חינכו לאהבת הארץ והעבודה.

"ההתיישבות באותם ימים היתה כולה מפא"י", אומר לדיז'ינסקי, "אבל אם מפא"י היתה רואה מה קורה כאן היום, היא היתה מזנקת חזרה לקבר. שטיפת המוח היסודית והאטית של השמאל הביאה לשיבוש טוטאלי של השכל – במקום לדאוג לעם ישראל, עושים הכל למען הערבים".

לדיז'ינסקי למד בבית הספר החקלאי 'כדורי'. "כולם רצו אז להיות חקלאים. זה היה המקצוע בזמנו – דת העבודה. אבא שלי היה בחור ישיבה, אך כשהגיעו לכאן רצו לברוא את האדם החדש, הצבר. התוצאה היתה שגידלו כאן עמי ארצות, שלא יודעים כלום על מסורת ישראל. עיבדו את האדמה דווקא בשבת. כל מה שאני יודע היום על יהדות למדתי בכוחות עצמי. רק אחרי מלחמת השחרור, כשקלטנו עולים והם שאלו איפה מתפללים, הקצו במושב צריף שישמש כבית כנסת. עד אז מי שרצה להתפלל היה הולך לרחובות".

בצבא שירת גדעון לדיז'ינסקי בנח"ל, בקיבוץ חמדיה. עם התגברות גלי העלייה בשנות החמישים, נוצר צורך להדריך את העולים החדשים בחקלאות. בני המושבים התבקשו לסייע בהדרכה ביישובי העולים. במקביל נזקק אריק שרון למתנדבים ליחידת ה-101. אחיו של גדעון, עובד, לא ידע לאן ללכת. הוא וחבר מפורסם נוסף, רפאל איתן, נפגשו עם בן גוריון ושטחו בפניו את ההתלבטות שלהם. הזקן פסק: לכו עם אריק, וכך היה.

סגן עובד לדיז'ינסקי היה אחד מקציניו הנערצים של שרון, וקיבל את עיטור העוז על גבורתו בקרב כנרת בסוף שנת 1955. בפשיטה על מערכת העמדות הסוריות לחוף הכנרת פיקד עובד על הסתערות על אחד המוצבים. אחת מגדרות המוצב לא פוצצה, ובלמה את ההסתערות. עובד זחל תחתיה, הסתער יחידי על המוצב, הרג מקלען ושני רובאים, ואפשר ליחידתו לחדור למוצב ולהשלים את טיהורו. שנה לאחר מכן, בקרב על המתלה במבצע קדש, קיבל עובד לדיז'ינסקי עיטור נוסף, כשהקריב את חייו והגן בגופו על אחד מחייליו מפני רימון יד.

בתור מי שנפגש לא אחת עם שרון, תוכל להסביר מה קרה לו?
"אני לא פסיכולוג ולא פסיכיאטר. לאיש יש זכויות עבר מפוארות, והיום הוא פושע. כבר היו דברים מעולם בהיסטוריה הלא רחוקה. הגנרל הצרפתי פטן, שהיה גיבור במלחמת העולם הראשונה, הסגיר את צרפת לגרמנים במלחמת העולם השנייה".
בעקבות מות אחיו נאלץ גדעון לדיז'ינסקי לעזוב את הקיבוץ ולחזור הביתה כדי לעזור באחזקת המשק. במקביל החל ללמוד באוניברסיטה העברית, בפקולטה לחקלאות ברחובות. לדיז'ינסקי המשיך בקריירה אקדמית, בתחום הגנטיקה והשבחת צמחים, אך לא זנח את עבודתו במשק. כיום הוא פרופ' אמריטוס.

למעשה, במשך עשרות שנים עבדת בשתי משרות. איך הצלחת?
"זו עבודה קשה. צריך לדעת לנהל את הזמן ולהתאים את המשק ליכולות. את משק החי, לדוגמה, חיסלנו, כי אחרת אי אפשר היה לעמוד בזה. עברנו למשק מטעים ולדבורים. ככה הסתדרנו".

ניצחון במאבק צודק
לזוג לדיז'ינסקי חמישה ילדים: ארבע בנות ובן, ו-15 נכדים. רובם נפלו קרוב לעץ: הבן אמנם מהנדס מכונות, אך מסייע במשק בשעות הפנאי; הבכורה מנהלת יחד עם בעלה חוות מנגו בחו"ל, והבת הצעירה מתגוררת בהתיישבות בודדים בנגב וברשותה חווה לגידול תוכים. שתי בנות נוספות עוסקות בחינוך ובעסקים.

צפרירה היתה מורה במושב קדרון הסמוך לרחובות. באמצע שנות השישים נאלצה לנטוש את קריירת החינוך לטובת גידול הילדים ואחזקת המשק. בעלה מפרגן: "זה היה בזמנו מושב עולים, שחלק מההורים בו לא ידעו קרוא וכתוב. צפרירה עשתה שם עבודה נהדרת. עד היום – שלושים שנה אחרי – פוגשים אותה אנשים ברחוב ומברכים אותה ב'שלום מורתי'".

אתה מגדיר את עצמך כאיש ימין?
"הייתי אומר שמאז היותי ילד היתה לי גישה ביטחונית. אני זוכר שישבנו על השולחן עוד לפני קום המדינה, בהיותי נער, ואמרתי שלו הייתי מבוגר מספיק, הייתי מתגייס לאצ"ל. פרצה מהומה אדירה בבית. אצ"ל היה אז הדבר הכי נורא שאפשר היה לתאר. מי שלא חי בתקופה ההיא לא יכול לתפוס את עומק השנאה. זה לא צמח היום, הקולקטיביות הרעיונית של השמאל וההתנכלות לכל מי שלא חושב כמותם התחילה כבר אז.

"אני לא איש ימין, כי בצד החברתי אני מאוד סוציאליסט, כך שהחלוקה של ימין-שמאל איננה רלוונטית מבחינתי. אני מתייחס לכל נושא לגופו, בלי תוויות".
לדיז'ינסקי אמנם מעיד על עצמו כמי שאינו מעורב פוליטית, אך יש לו כבר ניסיון מוצלח במאבקים ציבוריים – כחקלאי מול חברת אגרסקו. בסוף שנות ה-80 החתימו הזוג לדיז'ינסקי אלפי חקלאים על עצומה כנגד המונופול של אגרסקו.

לדיז'ינסקי: "עד אז, כל מי שייצא היה חייב לעבור דרכם. צורת העבודה היתה שקודם כל החקלאי מוסר לאגרסקו את היבולים, ואחר-כך הם משלמים לו לפי התחשיב שלהם. שים לב שלא 'מוכרים' את הפירות או הירקות, אלא 'מוסרים' אותם. כמובן, תמיד היו להם סיפורים למה המחיר נמוך. אנחנו החלטנו להיאבק בזה. דרשנו שאגרסקו, שרוצה למכור את הפרות שלנו בחו"ל, תקנה אותם קודם מאיתנו, לאחר משא ומתן על המחיר. היו כמובן צעקות וטענו שאנחנו 'הורסים את הייצוא', אבל רפול, שהיה אז שר החקלאות, נתן לנו היתר לייצא ישירות 100 טון. אחרי שהצלחנו נשבר המונופול, ומאז השוק פתוח.
הכל מתחיל מאזרחים בודדים שמאמינים בצדקת דרכם, מסכם לדיז'ינסקי. כך היה נגד אגרסקו וכך גם נגד תכנית העקירה. "מובן שהיום הרבה יותר קשה, כי מדובר על מנגנון גדול, אבל גם עכשיו, גרעין נחוש יכול לסחוף אחריו המונים ולנצח".

הפכנו מחקלאים לראיסים
במחקריו האקדמיים עסק לדיז'ינסקי במשך כ-35 שנה בקשר הגנטי שבין גידולי תרבות לקרובי הבר שלהם, במטרה לנצל את מיני הבר כספקי תכונות לזנים החקלאיים. מיני הבר עמידים בדרך כלל יותר למחלות.

במחקריו גילה פרופ' לדיז'ינסקי גם כמה מיני בר שלא היו ידועים. אחד הבולטים שבהם הוא 'אם החימצה' – החומוס. לזן, שהתגלה בתורכיה, קרא לדיז'ינסקי 'חימצה מרושתת'.
לדיז'ינסקי: "אני אומר את זה כחצי בדיחה: כמו שאהרונסון גילה את אם החיטה, אני גיליתי את אם החומוס. כל מי שמנגב פיתה בחומוס, שיזכור שאהרונסון נמצא בצד אחד של הפיתה ואני בצד השני".

מחקריך האקדמיים סייעו לך באחזקת המשק?
"כמעט שלא. כמה שזה נשמע מצחיק – את הבסיס התיאורטי החקלאי שלי קיבלתי בבית ספר 'כדורי'. זה היה הבית ספר לחקלאות באותם ימים".

כחקלאי וכפרופ' לחקלאות, אולי תוכל להסביר למה לירקות ולפרות של פעם היה טעם, בניגוד למרקם הפלסטיקי של היום?
"יש משהו בטענה הזו, שטעם הפרות והירקות נפגם עם השנים. צריך רק לזכור שפעם היית חייב לאכול את הפרי או הירק תוך יום, אחרת הוא היה נרקב. בחקלאות המודרנית, שמבצעת השבחות של זנים, אורך חיי המדף של פרי או ירק הוא הגורם הכי חשוב. זה בא לא פעם על חשבון תכונות אחרות, כמו טעם. כיום יש ניסיונות להחזיר טעמים וגוונים, על-ידי מציאת הגנים המתאימים".

ומה חושב פרופ' לחקלאות על הרמה של חקלאי גוש קטיף? לדיז'ינסקי מתנצל ואומר שהוא ביקר בגוש רק בימים שהחקלאות שם היתה בחיתוליה, אך הוא שומע בענף שבחים גדולים על חקלאי הגוש.
עם זאת, יש לו ביקורת שנוגעת לרוב חקלאי ישראל, כולל אנשי הגוש: "מפריע לי שאנחנו נזקקים לעבודה זרה בחקלאות. אצלנו במשק אנחנו עובדים לבד, נשארנו אנשי א"ד גורדון. העסקת זרים בחקלאות מוציאה את הטעם מההתיישבות. חייבים להבין: האדמה שייכת למי שמעבד אותה. נכון שיש מצוקה של כוח אדם ואין תמיכה ממשלתית. ובכל זאת, מוכרחים להתעקש על עבודה עברית. פעם להיות חקלאי היה כבוד, היום רובם מנהלי עבודה. אז מה הבדל בינם ובין איזה קבלן ניקיון?"

לך אולי קל לדבר, כי יש לך משק קטן.
"זה חלק מהבעיה. לפני עשרות שנים החקלאות בארץ היתה מבוססת על משקים משפחתיים, והיו 100 אלף חקלאים במדינה. היום אין אפילו עשרת אלפים. נשארו רק ראיסים".
בשנות ה-40 היה למשפחת לדיז'ינסקי משק חלב. "היו לנו שמונה פרות, היינו המשק הכי גדול בכפר". בהמשך מכרו את הפרות ועברו לפרדסים. אחרי 15 שנה נאלצו להיפרד מעצי ההדר: "זה היה פרדס יפה עם יבול טוב, אבל לא הצלחנו להרוויח ממנו. בסוף העונה לא נשאר כלום". בהמשך עברו לאפרסמון ואבוקדו. הם אף הוכרו כמגדלים מצטיינים, אחרי שייצאו שלושה טון לדונם. כיום הם מגדלים קרמבולות ואבוקדו. לפחות לגבי הקרמבולות, כותב שורות אלה יכול להעיד שיש להם באמת טעם של פעם.