בשבע 134: על דעת עצמי

אבי סגל , כ"ח באדר תשס"ה

פירוק לגורמים

"חקירה בחשד להסתה נגד משתתפים בכנס הימין. בין היתר קראו המשתתפים בכנס: 'שרון, אתה מביא עלינו שואה' והישוו אותו לרודן היוגוסלבי מילושביץ" (כותרת אופיינית באתר YNET)
פעמים רבות, נוהגת התקשורת לצטט "גורמים", "מקורבים", "בכירים" או סתם "קריאות" אנונימיות. אלא שלפי אורכו ופרטנותו של הציטוט ברור כשמש כי לא ייתכן שאמר אותו יותר מבכיר או מקורב אחד. פירוקו המילולי של דובר יחיד ל"גורמים" מעניק לציטוט עצמו יתר חשיבות ומפזר עמימות נוספת על זהותו של הדובר.

הקורא המנוסה, בעיקר במדורי הספורט, כבר יודע ש"מקורבי שחקן" זה בדרך כלל שם צופן לשחקן עצמו. אבל בתחום הפוליטי, ובייחוד כאשר עוסקים באמירות חריפות של מתנחלים נגד תוכנית העקירה, השימוש בלשון רבים כדי לתאר דובר יחיד הוא בעייתי. כאשר כל אמירה חריפה או הסתה ממש מיוחסת בתקשורת ל"קריאות בימין" או ל"משתתפים בהפגנה", אף שנאמרה על ידי דובר יחיד, זהו עוד נדבך בהכפשה המתמשכת נגד הימין הישראלי, לצד עיסוק בפסקי הלכה שקריים (סליחה, פסק הלכה אחד) והדפסת סטיקרים (כלומר סטיקר אחד) על ידי סוכנים משטרתיים (סוכן אחד).

מוריה לפסנתר

קצת מסובך, אבל נסו בכל זאת לעקוב: בערוץ 2 משודרת כיום תוכנית ריאליטי בשם 'דרוש מנהיג'. לפני כן שודרה שם תוכנית ריאליטי בשם 'השגריר'. ב'דרוש מנהיג' משתתפת מתנחלת בשם מוריה. גם ב'השגריר' השתתפה מתנחלת בשם מוריה. גם ב'ארץ נהדרת' יש מתנחלת (בדויה) בשם מוריה, אבל זה פחות חשוב כרגע.

והנה השוס: החותנת של מוריה 'המנהיגה' היתה המורה הראשונה שלי לפסנתר. האמא של מוריה 'השגרירה' היתה המורה השנייה שלי לפסנתר. לא היתה לי מורה שלישית לפסנתר. ומה המסר? המסר הוא, קוראים יקרים, שהסיכוי של מתנחלת לנצח בערוץ 2 זהה לסיכוי שיום אחד אדע לנגן בפסנתר.

הקדם היה עשר

אדוני השופט, אני מודה באשמה - נהניתי לצפות בקדם-אירוויזיון. אני יודע שזה לא מקובל, שהדבר מנוגד לכל נורמה אנושית ומוסרית בסיסית, שעיתונאים אמורים להקיא מול המחשב את דעתם על התחרות ועל ערוץ 1 ששידר אותה. אבל אתה יודע מה? במדינה המיזנתרופית שלנו, זה כבר לא קונץ גדול לרדת על הקדם. הרבה יותר נחמד ומרענן לכתוב על הצדדים הטובים, והיו לא מעט כאלה. אז ברשותך, כבודו, אני מצרף לכתב ההגנה עשרה טיעונים חזקים המצדיקים את הפרגון שלי לאותה תחרות:

א. השיר הזוכה, 'השקט שנשאר', הוא להיט מצוין שנהנה גם מביצוע סוחף של שירי מימון. לתשומת לב הקורא צביקה פיק: מימון תייצג אותנו באירוויזיון לא בגלל הפופולריות של 'כוכב נולד', אלא מפני שהיא זמרת אמיתית, בעוד הבנות שלך הן פרסומות לא רעות לאיפור.
ב. מכל השירים המטופשים, הפרובינציאליים, המתחנפים והמעצבנים, דווקא בשיר המנצח לא היו מילים כמו "אמן" או "הללויה" או אפילו "שלום". גם לא שרו בו בערבית, צרפתית או ספרדית, ולא השתתף בו אפילו זמר ליווי אחד עם ראסטות.
ג. בניגוד לשירים אחרים, השיר הזוכה לא היה בנוי משילוב של עברית עילגת ואנגלית במבטא ישראלי. בהקשר הזה, הנה הערה לשאר התמלילנים: אולי לא סיפרו לכם, אבל באירופה מבינים אנגלית. ולכן, כיום כבר לא רצוי לקחת את מילות השירים באופן אקראי מתוך דפי-זהב. ואכן, יחסית למתחרים, השיר של מימון היה קרוב להיות כמעט על גבול האינטליגנטי.
ד. ההפקה של הערוץ הממלכתי היתה מושקעת בטירוף. איפה זה ואיפה 'פסטיבל השירים של ישראל' של ערוץ 2. ומצד שני, שמחתי לגלות שלא כל הכספים של משלמי האגרה בוזבזו על הפקת הקדם. הנה, על אודישנים לתפקיד המנחה אני בטוח שלא הוציאו אפילו שקל.
ה. אומרים שהמנחה מורן אטיאס היא כוכבת גדולה בטלוויזיה האיטלקית. איזה כיף לגלות שיש טלוויזיה גרועה יותר מזו שלנו.
ו. ועוד בעניין המנחה: החליט מי שהחליט כי בקטע הפתיחה המוסיקלי, שלושה מטרים מאחורי תלבושתה הצנועה (בגודל, לא בכיסוי) של הגב' אטיאס, הופיעה לא אחרת מאשר מקהלת הילדים הדתית פרחי ירושלים. כמה טוב לדעת שענף הפסיכולוגיה בארץ עומד לשגשג לפחות בשנים הקרובות.
ז. קטעי המעבר בין השירים, אותם קולאז'ים מהירים של קטעי ארכיון מאירוויזיונים ישנים, היו ערוכים היטב והצחיקו אותי כמעט כמו האנגלית של סמיר שוקרי.
ח. גם החלק האמנותי של הערב היה מוצלח למדי. בין היתר השתתפו בו כל הזמרים המתחרים, שביצעו גרסאות משלהם ללהיטי אירוויזיון ותיקים. חלק זה בהופעה נעשה בפלייבק, דבר שאפשר למרב סימנטוב להופיע בלי לזייף אפילו פעם אחת. האחיות פיק, משום מה, זייפו גם בפלייבק.
ט. קהל הצופים הוכיח את עצמו לא רק בבחירת השיר הזוכה, אלא גם בנפנופה של הזמרת מירה עוואד אל המקום האחרון בתחרות. לפני התחרות הרשתה לעצמה עוואד להשתלח בהמנון, בדגל ובמדינת ישראל, ונראה כי הצופים לא מיהרו לשכוח ולסלוח. אולי היה שווה לנצל את המומנטום ולערוך באותה הזדמנות גם משאל עם על ההתנתקות.
י. שלוש שעות שידור בלי לשמוע אפילו פעם אחת שם של חברת טלפונים סלולאריים. מה עוד יכול הבנאדם לבקש?

יודע את מקומי

בתקופה האחרונה, בניסיון נואש להתגבר על הפער בין הדימוי העצמי שלי כאיש תרבות לבין המציאות העצובה, אני מבלה יותר ויותר זמן בספרייה ציבורית גדולה ומוכרת. אפשר לומר שנכנסתי לאטרף של קריאת ספרים מכל מיני סוגים – פרוזה, היסטוריה, ספרי ילדים, ספרי שירה, ספרי בישול – ואני מתענג על כל רגע של שקט באולם העיון של הספרייה. אז נכון שפעם בעשר שניות הקריאה שלי מופרעת על ידי רינגטון מזעזע בעוצמתו של עידן רייכל, בדרך כלל אצל אלה היושבים מתחת לשלט "נא לכבות את הטלפונים הניידים". אבל ביתר הזמן, הספרייה היא עדיין גן עדן לשוחרי תרבות ושלווה, כמעט כפי שהיתה בעת שהייתי ילד וגיבורי התרבות שלי היו צ'יפופו וטרזן (מה שגרם לי להתחיל לדבר עברית בגיל מאוחר מאוד).

אלא שהספרייה היא גם אחד המקומות המפחידים ביקום. אני לא יודע עם הקוראים מודעים לכך, אבל בספרייה יש הרבה ספרים. המון ספרים. ההיקף של הכתובים, שגם בספרייה הגדולה ביותר הוא חלקי בלבד, עלול לגרום לסחרחורות ולדיכאון קיומי אצל כל אדם התר אחר ידע. אם אנו משלים את עצמנו כאילו קריאת ספרים במשך יומיים בשבוע תהפוך אותנו לאנשים משכילים ורחבי אופקים, השהות בספרייה גדולה מפיגה את האשליה באחת. אני יכול לקרוא מדף שלם על ההיסטוריה של צפון אירלנד, או את כל כתבי סאלינג'ר, או את כל המדריכים לאושר המושלם, או את כל ספרי המחשבה היהודית, ועדיין לא יהיה זה אלא גרגיר קטן בתוך עולם ענק של מידע, עושר לשוני ומפעלי חיים ספרותיים שלמים.

ובכל זאת, צריך להתחיל ממשהו. אני נכנס לספרייה, ופותח את ספרו המשעשע של דוגלס אדמס 'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה'. "התשובה לשאלה הגדולה של החיים, היקום והכול היא", אומר המחשב 'הרהור עמוק' בספר, "ארבעים ושתיים". אני מרים ראשי ומתבונן במדפי הספרים מסביב. לא יודע, נדמה לי שהתשובה הגדולה של היקום היא קצת יותר גדולה ומורכבת מסתם "ארבעים ושתיים". ארבעים וחמש וחצי לפחות.