בשבע 134: אסאד הקטן בישל דייסה

לא היה קשה לזהות את טביעות אצבעותיה של סוריה על מכוניתו המרוסקת של רפיק חרירי. מה שפחות ברור הוא מה ביקש בשאר אסאד להשיג בהתנקשות הזאת, שרק הגבירה את בידודו ואת הלחץ הבינלאומי עליו.

חגי הוברמן , כ"ח באדר תשס"ה

בינתיים ממשיכה סוריה לטפח את הג'יהאד האסלאמי, ופעולת לטרפוד הרגיעה בחזית הפלשתינית באמצעות פעולות כמו הפיגוע במועדון הסטייג'

נשיא סוריה, בשאר אסאד, בלחץ. בלחץ נוראי. העולם נושף בעורפו נשיפות קפואות, עוקב אחר כל צעד שלו במשקפות רבות עוצמה, מכתיב לו את רצונותיו ותקוותיו, והוא מתקשה לשאת את המציאות החדשה הזאת, שבה לא הוא מכתיב את המהלכים. נאומו בפרלמנט הסורי, שבו התחייב להוציא בהדרגה את כוחותיו ממרכז לבנון ולרכזם בבקעה הלבנונית, והמהלכים המעשיים שהחל לבצע, לימדו על המצוקה הקשה אליה נקלע אסאד-ג'וניור, תוצאה של רצף טעויות מתוצרת בית. על משכבו בלילות בוודאי הוא מהרהר לעצמו: איך לאבא שלי זה לא היה קורה?

בכיר באמ"ן דימה את בשאר אסאד, באחד הדיונים הביטחוניים בנושא הסורי, לנוסע בכדור פורח המאבד גובה, והוא צריך לזרוק משקולות כדי שיוכל להמשיך לרחף. המשך הנוכחות הצבאית בלבנון היא משקולת כבדה כזו שאסאד העדיף לנסות ולהשליך אותה, אם לא את כולה לפחות את חלקה.

תכנית מגרה שנשלפה בעיתוי גרוע
המשבר החל בשנה שעברה, כשהסורים לחצו על ראש ממשלת לבנון אלחרירי להאריך את כהונת הנשיא אמיל לחוד ב-3 שנים נוספות, בעוד שלפי החוקה הוא יכול לשלוט רק 6 שנים. לחוד מפורסם בהיותו עושה דברה של סוריה. אלחרירי התפטר והמתח גבר.

הנשיא בלבנון, להזכיר, חייב להיות נוצרי, כיוון שעל-פי מפקד האוכלוסין האחרון בלבנון, בשנת 1932, 53 אחוזים מאוכלוסיית לבנון היא נוצרית. מאז השתנה המצב, והנוצרים אינם הרוב, אך תוצאות אותו מפקד קבעו את חלוקת הכוחות הפוליטיים עד היום: הנשיא נוצרי, ראש הממשלה מוסלמי. בגלל הנוחות הפוליטית לא התקיימו עוד מפקדים, גם כשיחסי הכוחות השתנו.

המהלך הסורי המגושם הזה הביא להחלטה 1559 של מועצת הביטחון, מ-20 באוקטובר, הקוראת לכל המדינות שיש להן חיילים בלבנון להוציא אותם משם. השם 'סוריה' אמנם לא ננקב במפורש, אבל לכולם היה ברור למי כוונה ההחלטה, שאותה הובילה דווקא צרפת – בעבר אחת הידידות הגדולות של סוריה באירופה בפרט ובעולם המערבי בכלל.

ואז, לתדהמת הכל, נרצח ראש ממשלת לבנון לשעבר, רפיק חרירי, מתנגד בולט של 'הסדר הסורי' בלבנון. הפיצוץ שהרעיד את ביירות ב-14 בפברואר לא הותיר ספקות: כל הסימנים העידו שאין זה חיזבאללה, לא ישראל, לא ממשלת לבנון – נותרה אופציה אחת: זהו מעשה ידי סוריה של אסאד-ג'וניור להתפאר, גם אם גוף בלתי מוכר שכינה את עצמו 'קבוצת הניצחון והג'יהאד בארץ אלשאם (סוריה רבתי)' הזדרז ליטול על עצמו את האחריות לפיגוע.

הפיצוץ, ככל הנראה, לא אירע במכונית תופת. היו אלו כמה מטענים שהוטמנו מתחת לכביש והדליקו את שיירת המכוניות של חרירי. מהלך כזה, של פתיחת הכביש, הטמנת מטענים וסגירתו מחדש באספלט, מבלי שמישהו ירחרח שמשהו מוזר מתרחש כאן, יכולים לעשות רק הסורים.
אבל מה היתה הסיבה? גורם צבאי בכיר, מאלו המצויים היטב בחומר המודיעיני, שנשאל מיד אחרי הרצח איזה מניע יכול היה לסורים לרצוח דווקא עכשיו את חרירי, במצב המדיני הקשה שסוריה נקלעה אליו, חייך במבוכה וגרד את פדחתו: "זה נראה כמו תכנית ישנה שמישהו אישר מזמן, ופשוט שכח להודיע למבצעים שהיא התבטלה".
"בדבר אחד אין ספק", אמר הגורם הביטחוני הבכיר. "לא ייתכן שמהלך כמו רצח חרירי ייעשה ללא ידיעת בשאר".

בהנחה שסוריה או שליחיה ותומכיה הם העומדים מאחורי החיסול, הסיבה ההגיונית היחידה היתה שהיה כאן מסר חריף לזירה הפנימית הלבנונית כי אין בכוונתה של סוריה להמשיך ולהבליג על פעילות האופוזיציה בלבנון. יכול להיות גם שהיה זה צעד של התרסה מול הזירה הבינלאומית, ובעיקר מול צרפת, המדינה שהובילה את החלטה 1559. ואולי אסאד חשש מפני שובו בגדול של חרירי בבחירות לפרלמנט הלבנוני, המתוכננות להתקיים בחודש מאי.

אבל התכנית של אסאד השתבשה, כי רצח חרירי גרר הפגנות המונים בביירות. המפגינים שוב לא חששו להניף כרזות שבהן נכתב "סוריה החוצה", וההפגנות גררו את התפטרות ממשלת לבנון הגרורה-הסורית ברשות ראשיד כראמה.
בימים אלה מכהנת בלבנון ממשלת מעבר. המצב כרגע, הבעייתי מאד מבחינת אסאד, הוא שכוחות אופוזיציוניים בראשות גורמים נוצרים, דרוזים ופרו-מערביים אחרים פועלים להוציא את סוריה מלבנון. הם נתמכים בכך בארה"ב ובצרפת, ובהחלטת האו"ם 1559 שקוראת לבחירות חופשיות בלבנון.

האמריקנים לא התבלבלו
וכאילו לא די בכך, בשנה האחרונה נתפסה סוריה בקלקלת הטרור בזירה נוספת, הזירה העיראקית. על המעורבות הסורית בטרור העיראקי היו לאמריקנים הוכחות חד-משמעיות. אסאד ניסה לפתוח בתהליך של הידברות עם המערב, עם לחצים וסנקציות שלא עזרו לו. הוא הלך והסתבך. לאט מדי התחיל להבין שנגמרו הימים הטובים שבהם יכול היה להעלים ראיות ולצאת נקי. התמיכה הסורית בטרור בעיראק היתה חד-משמעית, וג'ורג' בוש, המנהיג שחרט את הלחימה בטרור על דגלו היחיד, הבין זאת טוב מכולם.

לא במקרה נשלחה האצבע המאשימה הישראלית, אחרי הפיגוע במועדון הסטייג' בתל אביב, לעבר סוריה, גם אם ברור לכולם שאסאד לא נתן אישית את ההנחיה לביצוע הפיגוע. סוריה, גם בעצם הימים הללו, מאפשרת להנהגת הארגון בראשות ד"ר רמדאן שלח לפעול משטחה ומשטח לבנון (בשטחים הנמצאים בשליטה סורית) ולהפעיל משם את פעילות הטרור שלו ביש"ע. רמדאן שלח שוהה באופן קבוע בסוריה, ופועל ממנה בחסות המשטר הסורי. ממפקדתו שבדמשק הוא ועוזריו עומדים בקשר שוטף עם מחבלי הג'יהאד האסלאמי ביש"ע ומכוונים את פעילותם.
יום אחרי הפיגוע בתל אביב הגיע למערכת הביטחון מידע על פיגוע מתוכנן נוסף של הג'יהאד האסלאמי בצפון השומרון: מכונית תופת שכבר הוכנה והיתה בדרכה להתפוצץ אי שם ביו"ש או בתחומי מדינת ישראל. המכונית נתפסה יומיים אחר-כך, סמוך למפקדת חטיבת מנשה, ליד מבוא דותן שבצפון השומרון. כבל חשמלי חובר למערכת ההפעלה שהונחה בסמוך. בעמדת תצפית מאולתרת, לצד הדרך, הונחה מצלמת וידאו, לתיעוד הפיגוע.

חבלנים פוצצו את הרכב באופן מבוקר. כעבור דקות אחדות אירע פיצוץ גדול נוסף, של חלק מהמטענים שלא התפוצצו בפיצוץ המבוקר. לא קשה היה להעריך מה היה מצבה של מדינת ישראל אם המטענים הללו היו מתפוצצים על אוטובוס מלא ילדים ממבוא דותן או חומש, או שהיו מתפוצצים בתוך אחד היישובים היהודיים בצפון השומרון.

לניסיון הפיגוע הזה היתה אחראית אותה רשת של הג'יהאד האסלאמי ששיגרה את המחבל המתאבד לפיגוע במועדון הסטייג' בתל אביב; הרשת השייכת לתשתית הג'יהאד האסלאמי בטול-כרם שהוכוונה על-ידי מפקדת הג'יהאד האסלאמי בסוריה.

לא מדובר באירועים חריגים. מאז פרוץ מלחמת אוסלו, בספטמבר 2000, פועלות איראן וסוריה באופן שוטף למניעת הרגיעה ביש"ע ולהגברת פעולות הטרור. מחשש לתגובה ישראלית ולגינוי בינלאומי הן אינן עושות זאת ישירות, אלא פועלות באמצעות שליחים – הארגונים הפלשתיניים שבחסותם, בדגש על הג'יהאד האסלאמי, חמאס ו'החזית העממית' שהקים אחמד ג'יבריל.

הסורים מאפשרים לארגונים הללו לקיים תשתיות צבאיות, מדיניות והסברתיות בשטחי סוריה ולבנון. תשתיות אלו כוללות מפקדות, משרדים, החזקת אמצעי לחימה ובסיסי אימונים כדוגמת בסיס האימונים של 'החזית העממית' בעין סאחב, שהותקף על-ידי חיל האוויר הישראלי אחרי הפיגוע במסעדת מקסים לפני שנתיים.

מפקדות הארגונים שבחסות סוריה ולבנון מפעילות מדמשק את אנשי הטרור ביש"ע. הפעלה זו, אומרים גורמי מודיעין, כוללת תיאומים לביצוע פעולות טרור, העלאת רעיונות מבצעיים וגלגול פיגועים באמצעות פעילים המזומנים לסוריה, הנחיות להסלמה ולהגברת פיגועי ההתאבדות – או לחלופין, כשלסוריה ולאיראן יש עניין בכך, הנחיות לבלימה זמנית של הטרור. גורם מודיעיני בכיר אומר כי טענת הסורים שבשטחם מצויים רק משרדי ההסברה של הארגונים הפלשתיניים הנה שקרית וחסרת יסוד.

ציר הרשע עבר דירה
בתחילת חודש מאי 2003, בפגישה עם שר החוץ האמריקני קולין פאוול, בישר נשיא סוריה חגיגית כי הורה לסגור את כל מפקדות החמאס והג'יהאד האסלאמי בבירתו. הימים היו ימי 'מפת הדרכים', והנשיא הסורי ניסה לעשות פוזות של מתינות. לא ארכו הימים, ומידע שהגיע לישראל לימד כי אותן מפקדות שנשיא סוריה סגר לכאורה ממשיכות לעודד פיגועים, ומעולם לא נסגרו למעשה. הן עדיין פעילות, כמעט שנתיים אחרי שנשיא סוריה הכריז על סגירתן.

גורם מודיעיני בכיר גילה לא מכבר כי ראשי ארגוני הטרור אמנם זהירים יותר, ועובדים יותר מהבית ופחות מהמשרדים, אולם בפועל המשרדים הללו לא נסגרו. לא רק שלא נסגרו: אבו מאזן קיים את פגישותיו עם ראשי החמאס והג'יהאד במשרדים ה'סגורים', כשביקר לפני כחודשיים בסוריה.
את המידע המודיעיני הזה, על מפקדות החמאס והג'יהאד שעדיין פעילות בדמשק, הכיר היטב גם הנשיא בוש. התמהיל הזה, של מעורבות בטרור ביש"ע ובעיראק, התגלה מבחינת בשאר אסאד כקטלני מבחינת יחסיו עם ארה"ב.

דווקא בירושלים מאמינים לאסאד. בשיחות פנימיות אומרים גורמי מודיעין בכירים כי ההצהרות של בשאר אינן מהשפה ולחוץ. אסאד, מסביר קצין בכיר, מבין שכדי לשרוד ולצאת למרחבים שהוא זקוק להם הוא צריך להיות מחובר לוושינגטון, לא לטהרן. הבעיה שלו היא שבוש בינתיים לא פותח לו את הדלת. ארה"ב מפעילה עליו לחץ במקום להידבר איתו. הקריאות של בשאר הן אמיתיות, אבל אין לו פתח חילוץ כפי שציפה.

בצה"ל המירו זה מכבר את המונח 'החזית המזרחית', ששבק חיים כבר לפני עשור (קואליציה צבאית מאיימת של סוריה, עיראק, ירדן וגורמי טרור בלבנון), במונח 'המערכת הצפונית': סוריה, איראן וחיזבאללה. 'ציר הרשע' שעליו נהג בוש לדבר מתמקד בציר טהרן-דמשק-ביירות.

זאת נראית קואליציה טבעית, למרות שמדובר בהרכב הכי פחות טבעי בעולם והכי פחות מובן מאליו. למרות האינטרס המשותף – מאבק באסטרטגיה האמריקנית של דמוקרטיזציה מזרח-תיכונית ומניעת הגמוניה צבאית ישראלית – כל גורם כאן עומד בפני עצמו, עם האינטרסים הפרטיים שלו. איראן היא מדינה שיעית דתית קיצונית, מדינת אייתולות. סוריה איננה דתית ובוודאי שאיננה שיעית. חיזבאללה היא זרוע ביצוע איראנית שנכפית על לבנון – מדינה שנאבקת בכל כוחה שלא להיות חומייניסטית.

ידם הארוכה של הסורים
השימוש במהלכי כוח והפחדה, כולל טרור של רציחות, נגד מתנגדי "הסדר הסורי" בלבנון, איננו חדש. זהו דפוס ידוע ומוכר, שהמשטר הסורי עשה בו שימוש רב בעשרות השנים שחלפו מאז הפלישה הסורית ללבנון. בדרך כלל העדיפו שירותי המודיעין הסוריים לבצע את חיסול מתנגדיהם בלבנון באמצעות שליחים, על מנת לטשטש את מעורבותה של סוריה בחיסולים.

שני מנהיגים לבנוניים בולטים, מראשי המתנגדים ל'סדר הסורי', מצאו בעבר את מותם בידי שליחי המודיעין הסורי בלבנון. המפורסם הוא באשיר ג'ומייל, נוצרי מארוני ומנהיג המחנה הנוצרי, שבלט בעת מלחמת האזרחים בהתנגדותו התקיפה לכיבוש הסורי, והואשם לפיכך על-ידי ההסברה הסורית כי הוא סוכן ציוני. בשיר ג'ומייל נרצח על-ידי חביב טאניוס שרתוני, כשלושה שבועות לאחר שנבחר לנשיא לבנון בספטמבר 1982. חביב שרתוני השתייך ל'מפלגה הסורית הלאומית-חברתית', שבמקרים רבים שימשה כקבלן חיסולים עבור המודיעין הסורי.

מקרה נוסף שנחרת היטב בהיסטוריה הלבנונית הוא רצח כמאל ג'ונבלאט הדרוזי, מנהיג מחנה המוסלמים והשמאל במלחמת האזרחים. ג'ונבלאט בלט בהתנגדותו התקיפה לפלישה הסורית ללבנון בשנת 1976, והואשם לפיכך על-ידי הסורים כי הוא בוגד וסוכן אמריקני. ג'ונבלאט נרצח על-ידי שליחי המודיעין הסורי לאחר שהצבא הסורי השתלט על אזור השוף ונכנס לביירות, ב-16 במרץ 1977. בנו של כמאל, וליד ג'ונבלאט, המודע היטב לנסיבות הירצחו של אביו, ממשיך כיום להיות אחד מעמודי התווך של האופוזיציה הלבנונית לסורים. בחודש האחרון לא היסס לתקוף את הסורים חזיתית בקריאתו לנסיגתם המלאה.