בשבע 134: ברגל בוטחת

ביום שלישי השבוע, שבמקרה היה גם יום האישה הבינלאומי, יצאה לדרך צעדת מחאה נשית כנגד תכנית ההתנתקות. הגיעו נשים מכל הארץ, ללא הבדלי גיל ומגזר, כדי לזעוק את זעקת האדמה.

חגית רוטנברג , כ"ח באדר תשס"ה

הצעדה, שאורגנה רק זמן קצר לפני האירוע, זכתה להשתתפות מרשימה ולייצוג תקשורתי גדול יחסית.

טובה רובין בת ה-74 מנתניה צועדת כפופה מעט, אך בנחישות, לאורך הכביש היוצא משדרות. לו היתה יכולה, היתה מצטרפת לשני ימי הצעדה, היא אומרת, אך עליה ללמד מחר, לכן תצעד רק את מחצית הדרך משדרות לכיסופים.

בגילך יש עוד כוח להרפתקה שכזו?
היא מנופפת בביטול למשמע השאלה: "זו בכלל לא שאלה של כוח. אני בבסיסי עצלנית, אך לדבר כזה אני מוכנה ללכת אפילו על הברכיים, כי המטרה שלנו היא צדק ואמת".
ברוח הדברים האלו יצאו ביום שלישי השבוע כ-30 נשים מכל רחבי הארץ לצעדת 'אדמה אדמתי' משדרות לגוש קטיף. הכתום הזועק היה אמנם משותף לכולן, אך בכל מה שקשור למקום מגורים, גיל ומגזר חברתי – מרחב התמרון חרג בהרבה מגבולות דמות המתנחלת חבושת השביס. הצעדה החלה כאמור ביום שלישי, וכללה לינת לילה בקיבוצים סעד ועלומים ועצרת סיום ביום רביעי במחסום כיסופים, בהשתתפות נשות גוש קטיף.

חברה מביאה חברה
במקרה או שלא במקרה, יריית הפתיחה לצעדת הנשים חלה בדיוק ביום האישה הבינלאומי, מה שהעניק סמליות נוספת לאירוע. יוזמת הרעיון, רותי בן חיים, תושבת גינות שומרון, פסיכולוגית במקצועה ואם חד-הורית לשלוש בנות קטנות, מאמינה באנרגיות הנשיות: "אני וחברותי הרגשנו הרבה אנרגיות שליליות בעם, וחשבנו שצריך לשנות זאת. נשים הן גורם מאוד אנרגטי, בעל כוחות חיוביים עצומים. גם באקט ההליכה אני רואה כוח חיובי אדיר, וכך חיברתי את שני המוטיבים של נשים והליכה, ונולדה צעדת נשים".

בן חיים, ילידת קיבוץ בית אורן, ובתו של אפרים בן חיים, ממקימי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, חייתה מאז ומעולם את אווירת החיבור לארץ, כולל בפינוי ימית, שבו עמדה על גגות תלמי יוסף. היא אומרת כי לא תכננה מראש את ההתאמה עם יום האישה, אך זה מסתדר לא רע יחד: "אם מישהו יעשה שינוי – אלו הנשים, בעוצמה, בשקט ובנחישות שלהן".

את באמת חושבת שכמה עשרות נשים שיצעדו בשולי הכביש ישפיעו על אריק שרון?
"ההחלטות הגדולות השתנו על-ידי העם ולא על-ידי המנהיגים. גם מרטין לותר קינג וגנדי בזמנם צעדו, וסחפו איתם את העם". בן חיים צופה כי צעדה זו תהווה 'סיפתח' לאמירה משמעותית, ויש לה תכנונים נוספים לגבי הנשים בהמשך המאבק.

החבורה שהתכנסה בבוקר יום שלישי מול עיריית שדרות היתה התארגנות ספונטנית במלוא מובן המילה: נשים הגיעו מכל רחבי הארץ, בעזרת פרסום מינימלי ובעיקר בשיטת 'חברה מביאה חברה'.
הבליל הנשי התוסס נעצר לרגע בצומת שדרות, לקריאת 'שמע ישראל' המונית. ניידות משטרה וכמה חיילים ושוטרים ליוו את הצועדות. גם הם נכחו לדעת שנשים נשארות נשים, גם אם הן בנעלי הליכה וכובע טמבל.

"אתם צריכים כובע?", מתעניינת אחת הצועדות בנימה אימהית במצבם של השוטרים. "מה, אתם הולכים איתנו את כל הדרך? תודה רבה!" מוסיפה אחרת. בעצירה הראשונה למנוחה שולפות כולן את שפופרות משחת השיזוף וממגנות את עצמן לקראת הקרב מול השמש. "כולן לשתות מים! שתית כבר?" הן אומרות זו לזו, בדאגה שמן הסתם לא היתה נשמעת לו משתתפי הצעדה היו גברים מסוקסים שטופחים זה לזה על השכם בקולות בס רועמים.

המשימה הראשונה בסדר העדיפות
אך גם החזות העדינה יותר של הצעדה לא מפחיתה בכהוא זה את צפירות האהדה של נהגי המשאיות החולפות בכביש, ואת המורל הגבוה שאופף את כולן. אחת משועלות המחאה הוותיקות לא חסכה את נעלי ההליכה שלה גם מהמקום הזה: ראש מועצת קדומים, דניאלה וייס, הצועדת בראש הטור, מודיעה לי כי בכוונתה להשתתף בשני ימי הצעדה.

ולנטוש את העבודה ליומיים ללא היסוס?
"בשפה המודרנית קוראים לזה תיעדוף. השארתי מאחור רשימת משימות ארוכה שעלי לטפל בה במועצה, ובאתי, כי כשמנסים לקרוע אותנו מכאן, זה יותר חשוב מהעבודה השגרתית".

את מתכוונת לישון על הדשא בקיבוץ עם כולן?
"אני בכלל רציתי לישון בשולי הכביש, על אם הדרך. זה הרי לא ערב הווי, צריך להתרכז בביטויי הקשר לארץ ישראל".

מה המשמעות של צעדת נשים דווקא?
"ידוע מקומן של הנשים בתולדות עם ישראל ברגעי מבחן. החיבור המיוחד של בנות צלפחד ודבורה הנביאה לארץ ישראל, אלו היבטים של נאמנות לארץ ישראל שחשוב להדגיש דווקא עכשיו".

וזה אמור לשנות משהו אצל שרון?
"אני לא חושבת על שרון, אלא עלינו כאן כחוליה בשרשרת הדורות שמבטאת נאמנות לארץ. היום רוצים לומר לנו שאדמה היא מחוץ למשחק הלאומי, ועם יכול להסתדר גם בלי אדמה. צעדה היא קשר פיזי, שדרכו אנחנו רוצות לבטא נאמנות לכל רגב באדמת ארץ ישראל, כולל דיר אל בלאח וכפר דרום".

גאולה בזכות הנשים
אחוז לא מבוטל מהצועדות היה נשים שאינן מוגדרות כדתיות. אחת מהן היא שוש הורוביץ ממעלה שומרון. הורוביץ צועדת כאן עם חברותיה, בעוד בעלה מפרגן לה מהבית. ילדיה שלחו לה ברכות עידוד השכם בבוקר לטלפון הנייד. ממנה אני שומעת תזה מובנית בנוגע לקשר בין יום האישה לצעדה, ובאופן בלתי צפוי, דווקא היא שופכת אש וגופרית על ערכי הפמיניזם, שיום זה הוא יום חגם:
"לאורך השנים חגגו את יום האישה הבינלאומי בכל העולם בהקשר של פמיניזם ואקטים פמיניסטיים שונים. נופפו בדגלים, שהיום הם פאסה, מיצינו אותם וכלל לא בטוח שאנו מרוצים מהתוצאות. אנו, נשים יהודיות, מצאנו דגל שרלוונטי להתרחשויות במדינה". היא רוצה להמשיך ולהשמיע באוזני את הקונטרה החז"לית לפמיניסטיות, והולכת לברר את הנוסח המדויק. "בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ובזכות נשים צדקניות עתידין להיגאל", היא חוזרת ומבשרת לי בתרועת ניצחון. המשפט הזה שגור בפיהן של כמה מהצועדות כהסבר לאופייה הנשי של הצעדה, אך יש גם מי שמתנגדת: "אני לא מקבלת את זה. לא אומר על עצמי שאני צדקנית", אומרת פועה מכפר מימון.

בכל זאת, למה דווקא נשים צועדות כאן?
"'ארבע אימהות' הובילו שיטה, ועובדה שזה הצליח. צריך להאמין בכוחן של הנשים", סבורה פועה.
הצעדה נמשכת: הטור משתרך כבר לאורך קיבוצי שער הנגב, והשדות הירוקים ממלאים את האופק למלוא רוחב העין. הכיסוי התקשורתי לאירוע די מרשים, יחסית לגודלו, וצלמים זרים ומקומיים עטים על התהלוכה הססגונית. בינתיים מבקשת שוש שילה, תושבת קדומים וממארגנות האירוע, שכל אישה תתקשר לחברות נוספות, על מנת להגדיל מחר את הנוכחות בצעדה. אחת הנשים, תושבת עמנואל, מספרת לי כי מחר עתידה להצטרף קבוצת נשים חרדיות מעמנואל, שלא הצטרפו היום רק משום שלא הספיקו להתארגן עם הילדים בהתראה קצרה כל-כך.

מוחות נגד ההרס
שיחתנו נקטעת בקול שירה שקטה שבוקעת ממעגל נשים בראש הטור. במרכזו עומדת מרים ביאלה, אישה בעלת מבטא אמריקאי האוחזת בידה תוף מרים ומלמדת את חברותיה שיר מהמקורות. ביאלה הגיעה לכאן מקיבוץ שלוחות, ובינתיים היא הנציגה הבלתי רשמית היחידה של תנועת הקיבוץ הדתי בצעדה זו, למרות שמודעה על הצעדה תלויה על לוח המודעות בקיבוץ. "זה היה נראה לי כמו משהו חיובי, לא אלים וצעקני. להביע אמונה כנגד היאוש", היא מסבירה את החלטתה להגיע.

גם נשות המושבים הדתיים לא טמנו את רגליהן בצלחת: שרה שטיין משדה יעקב שבעמק יזרעאל, סבתא לאחד-עשר נכדים ועוד שלושה בדרך, הגיעה לכאן מתוך תחושת שליחות עמוקה: "אני דור שני לשואה. באתי לכאן כדי להיות לפה להורי והורי בעלי, ששרדו את אושוויץ והיום אינם עוד בין החיים. הורי עלו לארץ ב-49' והקימו שוב משפחה, לאחר שכל משפחתם נספתה בשואה. עכשיו, אחרי שנים רבות של בנייה ועשייה, מדברים שוב על גירוש והרס".

שטיין אינה נרתעת מההאשמות על שימוש בשואה כהסתה: "אני דווקא משתמשת בשואה, כי זה המודל שעושים פה. יעלה על הדעת לעשות ליהודים בארץ מה שנעשה ליהודים באירופה? כאישה, כאם לילדים וכסבתא לנכדים, אני רואה חובה לעצמי להחדיר בהם את התודעה הזו, מורשת השואה".

כאישה, יש בך תחושת הזדהות עם מה שעוברות נשות גוש קטיף?
"בוודאי! אם הייתי צריכה לעקור את ילדי ונכדי, מה הייתי אומרת להם? זה משבר נפשי חזק, איך אפשר להסביר את זה בכלל? אני מזדהה מאוד עם נשים שגידלו ילדים בביתן, ופתאום הן צריכות לעקור אותם משם".

ומסבתא שרה שטיין אני חוזרת ופוגשת את סבתא טובה רובין, שעברה לסוף הטור. כשאני מתעניינת שוב אם לא חששה ממגבלות הגיל לקראת הצעדה, היא אומרת: "זה שיש לי חצי מחיר באוטובוס לא אומר שאני קשישה. לנכדים שלי אני אומרת שאני בת 29". והיא מגלה לי בסוד את נוסחת הנעורים שלה: "אני צמחונית כבר 45 שנה".

כוותיקת הנשים פה, מה כוחן של נשים במאבק הזה?
"הנשים הן הדבק שמאחד את המשפחה. הן גם רואות את רצינות המצב היום. קל מאוד לאישה להתחבא במטבח, להגיד 'אני עייפה, הילדים', ועוד כל מיני בעיות. אבל הנשים יודעות להסתכל על המצב בריאליות ומבינות שהגירוש לא יביא שלום".

לצדה של רובין צועדת אסתר אליעזר, שמוסיפה נופך משלה: "כל דבר של ערך התחיל בקטן. זה ניצוץ שידליק מדורה בעם ישראל. לנשים יש הרבה נחישות. בכל תהליך גאולה היו נשים שהחלו את התהליך ובעזרת ה' ניצחו. יש פה התלהבות ואהבה לעם ולארץ, ואנחנו מקוות שזה ידליק את כולם".

קצת לפני סבתא טובה צועדות במרץ שלוש הבנות הקטנות של רותי בן חיים, שאמן פוקדת עליהן להרחיב צעדים, ממש כמו בטיול של התנועה. בן חיים, במכנסי ג'ינס, נעליים גבוהות וכובע טמבל, מפזמת לעצמה את 'אדמה אדמתי' ונהנית מכל רגע. מול קיבוץ מפלסים אני נאלצת להיפרד מהשיירה העליזה: את הכוח הנשי שלי אני צריכה עוד לנצל לטובת הגשת הכתבה בזמן, אך האנרגיה הנשית שהמשיכה לזרום לגוש קטיף יכולה עוד ללמד משהו אפילו את נסיכות הפמיניזם.

תפילת נשים בגוש קטיף
תעצומותיהן של הנשים במאבק מתגלות לא רק במישור הפיזי אלא גם ברוחני: קבוצת נשים תושבות גוש קטיף החליטה לגלגל רעיון של תפילת נשים אזורית וארצית לביטול גזרת הגירוש, ביום תענית אסתר.
"שילוב של תענית ותפילה והתאחדות של כלל הנשים סביב העניין, כמו בימי אסתר, נראה לנו חיזוק מתאים לתפילותינו היום", אומרת יפעת צדק מנווה דקלים.

סדר תפילה מיוחד שחיבר הרב מרדכי אליהו ייאמר ביום זה על-ידי כל נשות הגוש, שיתאספו בשעה 10:30 בבוקר בנווה דקלים. על מנת להרחיב זאת לתפילת רבים, מתבקשות שאר הנשים ברחבי הארץ לומר את נוסח התפילה ביום זה, בכל אתר ואתר.
לקבלת סדר התפילה בפקס, ניתן לפנות ללאה אידלס: 6847121-08 או 0545236950