בשבע 135: מי ישמור על ילדי חברון?

החוק הנידח בעניין הפרת חובת הורה לקטין יהיה ככל הנראה אחד הכלים שיפעיל צוות הפרקליטים של ציפי לבני כלפי מתנגדי העקירה.

עתיה זר , כ"א בחשון תשמ"ח

תקדים ראשון נקבע במשפטן של שלוש נשים מחברון, שמצאו את עצמן מורשעות בסיכון חיי ילדיהן לאחר שבאו למחות נגד רשויות אכיפת החוק שהרסו את ביתם של האלמנה לבנת עוזרי וילדיה היתומים. אליאב שוחטמן, פרופסור למשפטים: לפי אותו עיקרון אפשר להעמיד לדין גם הורה שאינו מונע מבנו ללכת לפאב. ושלוש הנשים? הן מבטיחות להמשיך לחנך את ילדיהן לאהבת הארץ, ולהביא אותם להפגנות

יום למחרת ועידת שארם נחת על גוש קטיף מטר מרגמות. בנס לא נפגע איש.
כחמישים תושבים יצאו לצומת הגוש כדי למחות על העדר תגובה לירי: שבעה מפגינים נעצרו, וישבו במעצר במשך אחד-עשר יום. גם נערים שהפגינו בצומת גלילות נעצרו והוכו בברוטאליות על-ידי השוטרים. בצומת שילת הורה שוטר למפגינים לעזוב את המקום, אף שההפגנה לא הפריעה לתנועה ושוטר אחר קירב צמיג בוער לניידת וטען כי מפגיני ימין עשו זאת בזדון. מפגינים פונו בכוח בעיצומה של תפילת ערבית, ושירות בתי הסוהר הכין 900 תאי כליאה למתנגדי ההתנתקות. זהו רק מדגם של הניסיון להשתיק את מחאת הימין נגד תכנית ההתנתקות.

ניסיון נוסף הוא הקריאה מצד גורמים בשלטון ובתקשורת "לא לעשות שימוש בילדים". כלי התקשורת מציגים בזעזוע אמהות המפגינות ותינוקות בזרועותיהן, או ילדים המשתתפים בהפגנה במקום ללכת לבית הספר.

הרשות השופטת נחלצה אף היא למאבק נגד הנאבקים, ושלפה מארכיון ההפללות את הסעיף 'הפרת חובת הורה לקטין'. סעיף זה, אשר מאז קום המדינה לא הורשע בו אף אדם, שימש לאחרונה להרשעתן של שלוש נשים מחברון, ואישה נוספת משא-נור עומדת לדין בגין אשמה זו, לאחר שהן וילדיהן פונו בכוח על-ידי המשטרה.

בג"ץ נתן אצבע, השוטרים לקחו יד
מרים פליישמן, יפעת אלקובי ואלישבע פדרמן הן שלוש האמהות שהורשעו בהפרת חובתן כלפי ילדיהן, לאחר שפונו בכוח מגבעה 26 ליד חברון. בבוקר חורפי הן יושבות בקרוון של משפחת פליישמן בשכונת אדמות ישי (תל רומידה) בחברון, ומגוללות את סיפור מעצרן והרשעתן.

"כשראיתי בחקירה שמאשימים אותנו בהפקרת ילד, צחקתי. אמרתי: באמת, האישום הזה יגיע לבית משפט? הייתי משוכנעת שהתיק הזה ייסגר מחוסר הגיון", כך מספרת יפעת, אם לארבעה, המתגוררת בקרוון הסמוך. אלישבע פדרמן, אם לשבעה ותושבת שכונת 'אברהם אבינו', מוסיפה: "החוקר הוא לא כזה מתוחכם כדי להיזכר פתאום בסעיף הזה, שאף אחד לא עושה בו שימוש בחוק. הפרקליטות נתנה הנחיה לחקור אותנו בדבר הזה. אני משוכנעת בכך".

ליל שבת בשלח, שנת תשס"ג. אל בית משפחת עוזרי בגבעה 26 ליד קריית ארבע פורץ מחבל ויורה בבני הבית, היושבים סביב שולחן השבת. שני בחורים הנוכחים במקום מצליחים להשתלט על המחבל. מן הירי נהרג אב המשפחה, נתי, ונפצעת בתו בת הארבע.

חודשיים אחר-כך, בליל חורף קר מאוד, נפרסים כוחות צבא ומשטרה גדולים באזור הגבעה והצירים המובילים אליה. חיילים ושוטרים פורצים אל בית משפחת עוזרי, ללא כל התראה מוקדמת, ודורשים מן האלמנה לעלות עם ילדיה על ניידת המשטרה הממתינה לה בחוץ. הם מושכים את הילדים ממיטותיהם ולוקחים אותם אל הניידת.

בקשותיה של האלמנה, לבנת, לקחת איתה ציוד, טיטולים ובקבוק לתינוק, נענות בסירוב. האלמנה והיתומים נזרקים לניידת, וצה"ל והמשטרה מתחילים בהחרבת הבתים בגבעה. שבועות ספורים קודם לכן הורה בג"ץ להרוס את גג אחד המבנים במקום. צו זה נוצל להריסת הגבעה כולה.

"בשעה 12:30 בלילה", מספרת מרים פליישמן, השלישית מבין המורשעות, "קיבלנו הודעה שהורסים את הגבעה. יצאנו לכיוון המקום, אבל לא הצלחנו להגיע. מי שהצליח להתקרב נתקל בשרשרת חיה של חיילים שהקיפה את כל הגבעה. מי שניסה להגיע מכיוונים אחרים גילה שעל כל כביש אפשרי ישנם חיילים החוסמים את המעבר.

"אני הצלחתי להתקרב, אחרי שחטפתי מכות רצח מחיילים שניסו לחסום לי את הדרך", מספרת יפעת. "עמדתי בכרם סמוך, וראיתי משאיות גדולות עמוסות ציוד, רהיטים ומזרנים. הבנתי שהכל נגמר. כשראינו שלא נוכל להגיע לגבעה, חזרנו הביתה. זה היה בארבע בבוקר. למחרת עלינו שוב. פשוט אי אפשר היה לשתוק. המון אנשים הגיעו".

התבצרות לשם שמים
"מה שראינו שם היה פשוט מזעזע", מספרת יפעת. "אתה רואה בית חרב. בין ההריסות יש נעליים, תמונות של האב המת, צעצועים, והכל בוץ... יש אנשים שנוסעים לפולין כדי לראות מחזות כאלה. פתאום באיזשהו שלב השוטרים ניסו לחטוף לאנשים את המצלמות, ודרשו מכולם לעזוב את המקום. הם הלכו לכביש הסמוך ושמו רפורטים לכל מי שחנה שם. הם רצו להותיר גבעה חשופה, שאף אחד לא יראה ולא ידע על הפשע שהם עשו שם".

אלישבע: "זה היה יום חורף קר מאוד. התיישבנו בתוך אוטו נטוש, כי היה קר בחוץ והיינו עם התינוקות שלנו. כשישבנו שם אמרנו שנסגור את עצמנו בפנים, ונודיע שאנחנו לא יוצאות עד שנותנים לאלמנה לחזור".
מרים: "כוחות היס"מ התחילו לפנות בכוח את כל מי שהיה בגבעה, כשהם מחטיפים מכות רצח. בודדו את כל הגבעה, עד שנשארנו רק אנחנו בתוך האוטו".
אלישבע: "לקראת ערב הגיעה לבנת לגבעה. היא הסתובבה בין ההריסות עם הילדים שלה, זה היה נורא. אמרנו לעצמנו שזה דבר שאין עליו מחילה, ושה' יסלח לכל עם ישראל על הפשע הזה. זו לא עוד מחאה רגילה על פינוי רגיל; נפל דבר בישראל. יש פה משהו שצריך להרעיש עליו עולמות. על הדבר הזה אנחנו הולכות עד הסוף. גם אם זה יגיע לבית משפט".
יפעת: "הגיעה שוטרת וניסתה לשכנע אותנו לצאת. היא אמרה: 'אתן עם תינוקות, תרחמו עליהם, תנו לנו לפחות את התינוקות'..."
"ואז נוכל להרביץ לכן חופשי", מוסיפה מרים בגיחוך.
אלישבע: "אמרנו לשוטרת: את דואגת לתינוק שלנו? מה עשיתם לילדים של עוזרי, לתינוק שלהם? תראי אותם, איך הם מסתובבים פה בין ההריסות, אין להם לאן לחזור! ואז פינו אותנו בכוח והסיעו אותנו לחקירה במשטרה".

יחד עם שלוש הנשים היתה גם אישה רביעית, שהחליטה שלא לשתף כל פעולה עם החקירה והמשפט. היא זוכתה מחוסר ראיות.

כתב האישום תוקן
אלישבע פדרמן ומרים פליישמן מגדלות בחברון את הדור השלישי. אלישבע, בשנות השלושים לחייה, היתה מדריכת מעונות במועצה האזורית הר חברון עד ללידת ילדה השביעי, ומאז היא עקרת בית. מרים (30) עוסקת בניהול חשבונות מביתה. הוריה של מרים, צבי וחנה אידלס, נישאו בממשל הצבאי בחברון, בשנה הראשונה לחידוש היישוב היהודי בעיר. בניה ובנותיה של משפחת אידלס הם מראשי החץ ביישובים שבהם הם מתגוררים, ברחבי יהודה ושומרון.

בעלה של אלישבע, נועם, נתון כעת במעצר בית בשעות הערב, לאחר שישב במעצר מנהלי במשך כמה חודשים. לדבריה של אלישבע הוא הושם במעצר מנהלי בניסיון להעלים אותו מהציבור. "הרגשתי שעושים ניסיון על אחד, ואם זה יעבור בשקט יעצרו אנשי ימין בכמויות. לשמחתי, לא שתקו על זה וזה לא הצליח".

"בחקירה אמרו לי: 'את חשודה בהפרת חובת הורה כלפי קטין, כאשר הלכת להפגנה עם פוטנציאל לאלימות' מה זאת אומרת הפגנה עם פוטנציאל לאלימות? זה כבר נעשה מובן מאליו שהשוטרים מרביצים לכולם! אמרתי לחוקר שתינוק יונק צמוד לאמא שלו. אמרתי לו גם שאני לא מרגישה שום צורך להתנצל על הצורה שבה אני מגדלת את הילדים שלי. יכולים לבוא ולהגיד לי שזו הפרת חובה של הורה לבוא ולגדל ילד בחברון. אני לא מוכנה להתנצל ולהסביר איפה ואיך אני בוחרת לגדל את הילדים שלי".
יפעת: "אני לא התייחסתי לסעיף הזה. הרי הייתי בהרבה הפגנות ופינויים. מעולם לא נתקלתי בטענה הזו, ולא העליתי על הדעת שמישהו יתייחס לזה ברצינות".

יפעת, (31) ילידת רמת גן, הגיעה לחברון במסגרת שירות לאומי. לאחר השירות היא נשארה לגור במקום, נישאה לשלום, העובד כשכיר במנהלת מערת המכפלה, ויחד הם מגדלים את ילדיהם בשכונת תל רומידה. יפעת עובדת כגננת.

אלישבע: "אחרי כמה שבועות הגיע כתב האישום. הואשמנו בו בשני סעיפים: הפרת שטח צבאי סגור והכשלת שוטר במילוי תפקידו. אחרי כמה זמן 'תיקנו' את כתב האישום והוסיפו לו את הסעיף הזה, של הפרת חובת הורה לקטין. את התיק העבירו לשופט לירן, הידוע בעוינותו למתנחלים. לאחר שהתלוננתי על כך החזירו את התיק לשופט המקורי, אך כתב האישום ה'מתוקן' נשאר. החלטנו שטיפשי לנסות להוכיח את חפותנו בשעה שהמדינה היא זו שפשעה. המחזה הזה של לבנת וילדיה בין ההריסות עשה לי ממש אסוציאציה למחזות מאוד קשים בהיסטוריה של עם ישראל.

"החלטנו שאנחנו לא מוכנות להישפט. לקחנו בחשבון שנשלם על זה אפילו בישיבה בכלא, אבל החלטנו להשתמש בזה כמנוף כדי להראות את האכזריות, את הפשע שנעשה כאן. אני רוצה להזכיר שכל זה קרה לפני שדובר בכלל על פינוי גוש קטיף. זה לא היה עדיין בהיבט ציבורי כזה רחב.
"החלטנו לבוא לחלק הראשון של המשפט, שנקרא מענה לכתב האישום, להגיד את דברינו ולהודיע שאיננו מתכוונות להישפט על פשע שביצעה המדינה. היא זו שהפרה את החוק בפינוי הגבעה, והיא זו שפשעה כלפי ילדיה, כשקרעה את ילדי משפחת עוזרי ממיטתם באמצע הלילה, הרסה את ביתם וזרקה אותם לרחוב. קיווינו שהשופט יקשיב לדברינו ויבטל את כתב האישום המגוחך הזה, אך התבדינו. כנראה זה חזק ממנו. המשפט התנהל בלעדנו: יום אחד ראינו כותרות בעיתונים שהוחלט להרשיע אותנו".

המשפט של המדינה
יפעת: "הרי מתנהלים המון משפטים. למה דווקא המשפט הזה הגיע לתקשורת? דווקא עכשיו כשאנחנו בעיצומו של תהליך לגירוש יהודים מבתיהם מתפרסמת כזו הרשעה, במן שמחה לאיד. לאחר שהתפרסם פסק הדין פנו אלינו עורכי דין מהימין שהציעו לנו עזרה משפטית כדי לצאת מההרשעה הזו, אבל אנחנו לא מנסות לצאת בזול. אנחנו לא מוכנות להישפט בכלל".

אלישבע: "הבנו שהתגלגלנו למהלך ציבורי הרבה יותר רחב. המדינה בחרה לנצל את הסיפור שלנו כדי להרתיע אנשים מלהיאבק, לכן החלטנו לנצל את המשפט הזה למטרה ההפוכה, ולקרוא למאבק על הבית בכל דרך, ללא פחד מעמידה לדין. ודאי שגם הילדים שותפים. החלטנו להופיע בבית המשפט ולומר את דברנו. לצערנו, אין ספק שיהיו עוד מקרים כאלה, כך שלכל עורכי הדין שרצו לעזור לנו יהיו הזדמנויות נוספות".

יפעת: "הרי הולכים לבצע כאן פשע בקנה מידה עצום. וכדי שלא יראו את הפשע הזה, מסיטים את תשומת לבו של הציבור לדברים אחרים. פתאום יש סעיף הפקרת ילדים. להפקיר את ילדי שדרות, זו הפקרת ילדים!

"יש פשעים שאתה מחויב בתור יהודי למחות עליהם ולהיאבק נגדם, ואפילו למסור עליהם את הנפש. מסירות נפש זה לא רק להיות מוכן שיירו עליך. זה לדעת לסרב פקודה גם אם תודח מהצבא. הרי עכשיו ראש הממשלה והתקשורת מנסים כל הזמן להוציא את הציבור שלנו החוצה. מכשירים את הקרקע לכך שאנשים ירגישו שזה בסדר אם ינהגו כלפינו באלימות. אפילו אם יירו עלינו.
"שאלנו את עצמנו אם אנחנו מסוגלות למאבק שיסתיים אולי בין כותלי הכלא. חשנו שהקב"ה נתן לנו הזדמנות לומר שאם יש משהו שצריך להיאבק עליו, אז נאבקים ללא פחד".
אלישבע: "בבית המשפט אמרתי שמחר יכולים להגיד לי שזו הפרת חובת הורה לקטין לעשות לילד ברית מילה. לסכן אותו, להכאיב לו. וכמו שאמשיך לעשות ברית מילה, כך גם אמשיך להיאבק יחד עם הילדים שלי כדי לקיים את מצוות יישוב ארץ ישראל".

יפעת: "אמרתי לשופט שמאז ומתמיד היו שותפות משפחות שלמות ביישוב הארץ, גם כשהיה קשה. אבל הוא אמר שעד כמה שידוע לו השאירו את הילדים מאחור. היום זו שיטה אצל השמאל: משנים את ההיסטוריה כדי שתתאים לתיאוריה שלהם".
אלישבע: "הודענו שכל עונש שיוטל עלינו לא יהיה מקובל עלינו, ולא נשתף איתו פעולה. כנראה בגלל זה הפרקליטות, שדרשה בתחילה 'עונש הרתעתי' של מאסר בפועל או עבודות שירות, הסתפקה במאסר על תנאי, כדי לא להסתבך עם מצב שגוררים אמהות בכוח לבית הכלא".

מצלמה ממוקדת מראש
לאחר שהתפרסם גזר הדין, שלושה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, הודיעו השלוש שאין להן כל כוונה להתייחס לגזר דין זה, והן יוסיפו להגיע עם ילדיהם לכל מחאה או מאבק. הן קראו לכל הנשים לבוא בעקבותיהן, ולא לוותר על מאבק בגלל הפחד מתוצאותיו.
מרים: "יש אמהות שהן במעצר בית חולים, כי הילד שלהם חולה. הן מוכנות אפילו לטוס לחו"ל אם זה מה שיעזור. עכשיו ארץ ישראל בסכנה חמורה, וצריך לנסות להציל אותה בכל דרך. אף אחד לא רוצה מעצר, אבל עדיף שאלו יהיו הסיבות. צריך לזכור גם שאם השוטרים לא יהיו כאלה חיות, זה לא יהיה סיכון בשום מקום".

היו תגובות מצד הציבור הרחב?
יפעת: "היו אנשים שאמרו: מה יצא מכך שישבו שלוש אמהות בכלא? זה מה שיציל את ארץ ישראל? מתחיל קטע של חשבונות, מה עדיף, שיפנו אנשים שעושים זאת בשמחה? מה עדיף, שיודחו קצינים דתיים?
"מספיק עם החשבונות האלה. אנחנו לא יודעים מה מעשה קטן שלנו נחשב אצל הקב"ה. תעשה מה שאתה מחויב לעשות, את התוצאות תשאיר לקב"ה.

אלישבע: "הופעתי בשתי תכניות טלוויזיה, ערב חדש ופוליטיקה, ובעקבותיהן קיבלתי הרבה תגובות. ממש אתמול התקשר מישהו מרמת גן שאמר: 'אני לא דתי, אבל אני שייך לציבור הלאומי. אני ממש מתרגש לדבר איתך, ואני מחזק את ידיכן במאבק. הלוואי שהיו גם לנו כוחות כאלה'.
"כמובן, היו אנשים ששאלו למה עם הילדים. בדרך כלל אני מסבירה להם שהילדים הם חלק מהעניין. בתכנית אמרתי שמחקרים מוכיחים שאפילו עובר בבטן אמו מקבל מסרים מבחוץ, ואני בוחרת מגיל צעיר ללמד את הילד שלי מה זה לאהוב את ארץ ישראל. זה אומר להתפלש בבוץ, להיאבק, להרגיש מגיל אפס חלק בלתי נפרד מהארץ הזו".

אחריכן הואשמה אישה משא-נור באותו סעיף. היא לא יכלה להשאיר את התינוק בבית?
יפעת: "מי שראה בטלוויזיה מה היה בשא-נור ראה שמתחילת האירוע התמקדו המצלמות באמא, כמו שגדי קמפנר התמקד ביגאל עמיר. התקשורת עושה את זה ביודעין ובכוונה תחילה. יהודים עומדים להיות מגורשים מהבית שלהם, והתקשורת מתמקדת באם המזניחה-כביכול".

ובכל זאת, למה היא באה איתו?
יפעת: "יש לה תינוק יונק, מה את רוצה? כשהמשטרה עוצרת אמא בלי התינוק היונק שלה, זו הפקרות. פעם אחת עצרו אותי בלי התינוק שלי ולא הסכימו להביא לי אותו. ישבתי בתחנת המשטרה ושמעתי אותו צורח בחוץ. כל הצעקות שלי לא הועילו. למזלי, אישה אחת הצליחה להכניס אותו אלי. השוטר שהיה שם רתח מזעם. הוא אמר לי: 'אני יודע למה אתם מביאים ילדים לעולם, כדי שלא נוכל לעצור אתכם'".

אלישבע: "לא להביא תינוק – זו הפקרות. בכלל, כל ההאשמה הזו היא דמגוגיה. אם היו באים למחנה פליטים בעזה, להרוס בית של מחבל, והיתה עומדת בפתח הבית אישה עם תינוק ולא נותנת לדחפור להרוס את הבית, וחיילים יהודים היו מכים אותה עם התינוק ואחר-כך היו מראים את התמונות האלה בכל המדינה. היא הרי היתה מוצגת כגיבורה, והחיילים שגררו אותה היו נזרקים מצה"ל! אני לא מוכנה לקבל את זה שלמתנחלות מותר להרביץ".

בשל הקור העז ביום הפינוי הגיעו הנשים רק עם התינוקות היונקים ולא עם יתר ילדיהן. "התינוק היונק צמוד אלי, בתוך המעיל, אני האוכל שלו. הוא לא צריך יותר מזה, אבל אם היו לנו כוחות היינו באים גם עם שאר הילדים", אומרת מרים, ואלישבע מוסיפה: "לפינוי בחוות מעון באתי עם כל הילדים. הכנתי אותם למה שהולך לקרות. אמרתי להם שהחיילים יהודים, ואין מה לחשוש מהם. אולי ישימו אתכם על אוטובוס, ואני אגיע ואמצא אתכם. מותר לכם לבכות, כי עכשיו מפרקים בית של יהודי ויש הרבה מה לבכות על זה. בפינוי עצמו הבת הגדולה שלי, שהיתה בת שבע, דאגה שכולם יהיו במקום אחד עד שהגעתי. עד היום יש לה קופסה עם אדמה מחוות מעון. היא מרגישה מחוברת לשם בכל נימי נפשה".

ילדים מתמודדים
יש ילדים במשפחה שקשה להם עם האמהות הלוחמניות שלהם?
יפעת: "כל דרך שאדם בוחר בה דורשת ממנו להתמודד. הבת הבכורה שלי לא אוהבת את הקטעים האלה. ביום שנסענו לבית המשפט היתה הפגנה בחוץ, והיא היתה בהפגנה. הייתי בטוחה שהיא תתרגז שלקחתי אותה, ולהפתעתי היא אמרה: 'אמא, תראי כמה אנשים באו להפגנה בשבילכן!' זו היתה בשבילה חוויה. קודם כל הודיתי לה' שזו התגובה שלה, כי לפעמים עושים את הדברים האלה בלב מאוד כבד, בגלל הילדים".

אלישבע: "כשמסבירים לילדים שכל אי הנעימות הזו זה כי הקב"ה רוצה לראות עד כמה אנחנו מסורים לארץ ישראל, אז זה עולם הערכים שלהם. התמודדויות יש בכל מקום, ואשרינו שזכינו שאנחנו מתמודדים עם דבר ערכי ואמיתי. סך הכל הם ילדים רגילים לחלוטין. לא פחות טובים מילדים אחרים, גם בלימודים".

מה קורה עכשיו בגבעה 26?
יפעת: "לפני הפינוי, גבעה 26 כבר הפכה להיות חלק מהנוף. היינו נוסעים בכביש הראשי ואומרים: הנה גבעה 26. יום אחד אתה נוסע, ופתאום אין כלום. ביום של המשפט, כשהגיעו כל-כך הרבה נשים וילדים, התפללתי שה' יראה את המאמץ הזה, של הנשים והילדים שעומדים בגשם; אולי זה יזעק את הזעקה של הגבעה הזו, שטרם נשמעה. אפילו קול מחאה על הזוועה שקרתה שם כמעט לא נשמע. אולי הקב"ה גלגל את כל המהלך שההאשמה המגוחכת הזו תגיע לבית משפט, כדי שתהיה לנו הזדמנות למחות על הדבר הזה".

הכי בטוח עם אמא
הוועדה לזכויות הילד בכנסת קיימה דיון מיוחד בנושא התנהגות לילדים במקרה פינוי.
חברת הכנסת גילה פינקלשטיין, שיזמה את הדיון, טענה כי אסור להפריד ילדים מהוריהם. "המאבק הוא של כל המשפחה. ילדים אלו גם כך עוברים זעזוע, ודווקא הימצאותם עם הוריהם מעניקה להם ביטחון". לטענה שעלתה, שלפיה נעשה שימוש בילדים כדי להקשות על הפינוי, השיבה פינקלשטיין: "בבתים האלה יש ילדים. מקומו הטבעי של הילד הוא בבית, עם הוריו. לא ניתן לצפות שהורים ישלחו את ילדיהם מן הבית טרם הפינוי. ובנוגע להפגנה, ההפגנה היא חלק מהחינוך לערכים. במהלך מאבקו של מרטין לותר קינג בארה"ב נערך מצעד של 6000 ילדי בית ספר, שבמהלכו נעצרו 59 ילדים. אף אחד לא טען שקינג השתמש בילדים במאבק שלו. הילדים נאבקו כי הם רצו חיים טובים יותר. הילדים יודעים שהם משתתפים במאבק ואינם נמצאים במצב של חוסר אונים".

"השמאל הקיצוני במדינה נהנה להציג אותנו הדתיים כהורים חסרי אחריות", מוסיפה פינקלשטיין. "נכון. אנו שולחים את ילדינו לצבא, החלום שלנו הוא שילדינו יפריחו את השממה של ארץ ישראל – גם אם זה לא נעים ולא נוח. לכן אנחנו הורים 'משוגעים'.

"המתנחלים האמיצים הם ההורים הכי טובים", מסכמת פינקלשטיין. "הם נותנים הכי הרבה ערכים של אהבת העם והארץ. יחד עם זאת, המדינה צריכה להיערך לכך שאם הילדים יפגעו בפינוי – יהיה עליה לקחת אחריות עליהם. יש לעשות הכל על מנת למנוע אלימות כלפי ילדים, גם אם בזמן הפינוי יתלהטו הרוחות. חייבים לתת הנחיות ברורות על כך, ואף לבחון אלו שוטרים או חיילים מתאימים למשימה הרגישה הזו. לשם כך יזמתי את הדיון בוועדה לזכויות הילד".

כהוכחה לדבריה כנגד הפרדת הילדים מהוריהם הובא על-ידי אחד הנוכחים בוועדה מחקר שעשה הפסיכולוג יהודה שחם, עובד בשירות הפסיכולוגי בקרית שמונה, לאחר מבצע 'ענבי זעם'. חלק מהילדים בצפון פונו אז בלי הוריהם למקום בטוח, וחלקם נשארו עם הוריהם במקום הסכנה. על-פי המחקר, המצב הפסיכולוגי של הילדים שפונו למקום בטוח היה קשה יותר ממצבם של הילדים שנשארו עם הוריהם.

שימוש תמוה בחוק
פרופסור אליאב שוחטמן, דיקאן הפקולטה למשפטים במכללת שערי משפט:
"ישנו ספר יסוד במשפט הפלילי שנקרא 'על הדין הפלילי' של יעקב קדמי. ספר זה מביא עקרונות במשפט ופסיקה ומדגים אותם. לסעיף שבו הואשמו נשים אלו אין כל היסטוריה בספר, מה שאומר שלא בנקל יעמידו אדם לדין על סעיף זה. בהגדרת החוק הסעיף מדבר על סיכון החיים, ולפי זה כל הורה שלא מונע מילדו ללכת לפאב, לשם הדוגמה, עובר על החוק, שכן בפאב מתרחשים לעתים קרובות מקרים של אלימות המגיעים אף לרצח. אלו המקרים שבראש וראשונה היו צריכים לקיים את הוראות החוק.

"מדוע דווקא המקרה הזה הוגדר כסכנה לחיים, במיוחד שמדובר בילד הצמוד לאמו? אחד העקרונות הבסיסיים של שלטון החוק הוא שוויוניות באכיפת החוק. מצד אחד, במקרה של הפאבים יש התעלמות מוחלטת, ומצד שני, הרי לא שמענו על מקרה שבו ילד שנלקח להפגנה נהרג או נפגע. כשרשויות החוק נזעקות דווקא עכשיו להעמיד לדין על סעיף שמאז קום המדינה כמעט לא נדרשו להעמיד לדין עליו – שלא לדבר על ההרשעה, ועוד על מצב שמעולם לא הוכח שיש בו סיכון חיים – זה חמור, ומעורר סימני שאלה".

עניין של חינוך
הרב חיים דרוקמן:
"ילדים מתחנכים לא רק ממה שההורים אומרים, אלא גם ממה שההורים עושים. ילדים קטנים מתרשמים וקולטים, גם אם הם לא מבינים. במצוות 'הקהל' אנו מצווים להגיע אנשים, נשים וטף. נשאלה השאלה למה צריך להביא טף, והתשובה המוזכרת במקום היא 'כדי ליתן שכר למביאיהם'.
"השכר הוא התשתית הבריאה לחינוך של הילדים. עצם העובדה שהם במעמד הזה, זה בונה את החינוך שלהם. כמובן צריך לשים לב, יש פעמים שלא שייך שהילדים יהיו. אבל באופן עקרוני, התשתית של החינוך היא על-ידי מה שההורים עושים"