חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 135ראשיהפצה

חיי עם אדיר - בגליון השבוע

תמיד הוא אמר לי: ורדית, אני לא יכול להבטיח לך שהחיים איתי יהיו קלים, אבל אני מבטיח שלא יהיו משעממים". בחלוף שלושים מהסתלקותו, האשה שהיתה איתו לאורך כל הדרך מספרת על אדיר זיק שלה.
13/11/87, 00:00
חגית רוטנברג

בביתה שבגבעת המבתר מנסה עדיין ורדית זיק להשלים עם מותו של הבעל האהוב, אדיר. את החלל שהותיר אחריו בבית היא מתקשה להגדיר במילים. "מה הכי חסר לי ממנו עכשיו?" היא משיבה לשאלתי, "החבר הכי טוב שלי". המילים הפשוטות גורמות לדמעה שתזלוג מעצמה, וורדית מתאמצת לעצור את הבאות אחריה. "אני לא יכולה להצביע על תכונה מסוימת. גדלנו וגידלנו משפחה יחד. כל אחד מאיתנו בנה את העולם שלו, מתוך שותפות מלאה בינינו".

למעלה מחודש חלף מאז התבקש אדיר זיק לישיבה של מעלה. ציבור אוהביו הגדול ביכה את הסתלקותו של עיתונאי לוחם, איש אמת אמיץ, שדיבר אל כולם בגובה העיניים. אבל לורדית ולששת הילדים חסר יותר מכל אלו הבעל והאב, איש המשפחה החם, השובב והאכפתי, שיצר במשך 41 שנים את הגוש המלוכד שנקרא משפחת זיק. ורדית, שתמיד עמדה מאחורי הקלעים, מוכנה הפעם להתראיין ולהכיר לנו את הפן האישי בחייו, מתוך הכרה ברורה שמשפחת ערוץ 7 היתה גם משפחתו של אדיר.

הילד שמצא את אלוקים לבד
ורדית לבית פשחור היתה בת קיבוץ עין הנצי"ב, והוריה היו ממייסדי המקום. בסיום התיכון שירתה כמורה חיילת בכרם בן זמרה, בבית הספר שניהל הרב יהודה גץ, לימים רב הכותל. "אדיר היה מחובר אליו מאוד, ואני יכולתי להשוויץ שהכרתי את הרב עוד לפניו", היא קורצת.

אדיר היה קומונר בנח"ל וחבר גרעין 'אמונים' בבני עקיבא. אביה של ורדית עבד גם הוא בבני עקיבא, וכך נוצר ביניהם קשר. גרעין 'אמונים' הגיע לעין הנצי"ב, ובאופן טבעי נחת זיק, צעיר בן 19, בבית משפחת פשחור, שהפכה למשפחתו המאמצת בקיבוץ.

"הוא קודם כל התאהב באמא שלי ואחר-כך בי", אומרת ורדית בצחוק. "הוא ממש התאהב במשפחה שלנו, והיה בא לשבתות. אני הייתי רק בת 14, והוא היה גדול ממני בחמש שנים וחצי. גם כשעזב, המשיך כדרכו לשמור איתנו על קשר. כמה שנים מאוחר יותר, כשהייתי מורה חיילת, הגעתי לירושלים והוא היה סטודנט. הוא בא והוציא אותי לבלות. כנראה שהדברים היו כל הזמן מתחת לפני השטח", היא משערת.

אדיר עמד אז בסיום לימודיו לתואר ראשון בגיאוגרפיה והיסטוריה, ורצה מאוד לנסוע לארה"ב ללימודי קולנוע. "תוך חצי שנה החלטנו להתחתן. הודענו להורים בערב שבת הגדול, וזה יצא ממש טוב עם השיר 'אדיר הוא יבנה ביתו בקרוב'", היא נזכרת.

"התחתנו בי"ט באב, ושבועיים אחר-כך נסענו כזוג צעיר לבדנו לארה"ב. הנסיעה הזו הבהילה אותי קצת – בת קיבוץ, שנות ה-60, אין כמעט אמצעי תקשורת לחו"ל. כשגנבתי לאבא שלי את האפיקומן באותה שנה, ביקשתי ממנו שיבטיח לכתוב לי מכתב כל שבוע".

את ההתנתקות מהארץ והמשפחה באותו זמן היא רואה היום אחרת: "אולי בדיעבד זה היה טוב בשבילנו. היה לנו רק אחד את השני שם. מאז הוא הפך להיות החבר הכי טוב שלי. לא הייתי צריכה חברה טובה לספר לה דברים. הוא היה האדם שסיפרתי לו כמעט הכל, חלקתי איתו את כל החוויות, ודווקא בגלל זה נורא קשה לי עכשיו", קולה של ורדית נשבר לרגע.

הכרת את אדיר בגיל צעיר. ראית בו כבר אז את הטיפוס הלוחם?
"לוחם הוא תמיד היה, אבל על דברים אחרים. אחרי ששת הימים, למשל, היינו נוסעים לעמק בית שאן רק דרך כביש הבקעה, למרות שלפעמים היה צריך לחכות הרבה זמן במחסום. אם החלו ימות המשיח, ואפשר לנסוע משם – נוסעים רק משם. שכחתי כבר איך נראה ואדי ערה". מלחמה נוספת ומהותית בחייו של אדיר החלה כבר כשהלך לגן: "הוא מצא את אלוקיו בגיל 4. בגיל 6 הוא כבר נלחם עם הוריו על זה".

הוא חזר בתשובה בגיל ארבע?
"אדיר היה ילד אסטמתי, והוריו עברו לירושלים כיוון שאוויר ההרים הקל עליו את הנשימה. בגיל ארבע שלחו אותו למוסד מסוים בנווה יעקב, שם גילה אדיר את השבת. בבית החילוני שבו גדל, השבת היתה דודים שלו שבאו לשחק קלפים. בנווה יעקב לימדו אותו להתפלל, והוא נמשך לדת. בגיל שש הוא ביקש מהוריו ללמוד בבית ספר דתי. היו לו קרובים שמוצניקים שצחקו עליו בגלל זה, וכבר אז הוא נלחם".
אבל לאו דווקא הלוחמנות גרמה לורדית לרצות להקים את ביתה עם אדיר. היא ראתה בו חום, לבביות, פתיחות וידע רחב. "משך אותי דווקא זה שהוא לא מצומצם אופקים. תמיד הוא אמר לי: 'ורדית, אני לא יכול להבטיח לך שהחיים איתי יהיו קלים, אבל אני מבטיח לך שלא יהיו משעממים'".

שליחות תקשורתית
היא סמכה עליו לחלוטין, ולכן הסכימה לאותה שהות ממושכת בארה"ב, שהיתה זרה ומאיימת מבחינתה. "האנשים שם נראו לי כאילו נפלו מהירח. לא ידעתי אנגלית, ושאלתי את עצמי איך עשיתי את זה בכלל". היא לימדה שם בבית הספר היהודי במשך שלוש השנים וחצי שבהן למד בעלה קולנוע.
התקופה היתה סוערת: שנות ה-60, מרד הסטודנטים. אדיר וורדית יצאו לסיורים על האופנוע הקטן שלו ובחנו בעיניים אנתרופולוגיות את התופעות החברתיות החדשות. "הוא היה ביחסים טובים עם הסטודנטים הגויים שם, אך ידע לשמור על גבולות. ייתכן שהמרד שאליו נחשף שם חיזק אותו באמונה שצריך להילחם על מה שרוצים"
.
בחירתו של אדיר בתחום הקולנוע היתה ייחודית בנוף התקשורתי הצחיח בארץ באותן שנים. טלוויזיה עדיין לא היתה, וכל תחום התקשורת והקולנוע כמעט שלא היה קיים. אבל אדיר אהב מאוד את תחום המשחק: החל מהצגות בבית הספר ובבני עקיבא, ועד לבחינות הקבלה ללהקת הנח"ל. בשלב מסוים הבין שבארץ להיות שחקן דתי זה שילוב שעדיין נמצא בגדר אוטופיה. עוד כשנבחן ללהקת הנח"ל נאלץ לסגת מהרעיון, כשגילה שהחזרות להופעות מתקיימות בשבת.

הוא חיפש מקצוע שקרוב לתחום המשחק, שבו יוכל לבטא את כישוריו המקצועיים, וכך הגיע לקולנוע. "הוא תמיד הקדים את זמנו", אומרת ורדית על בחירת המקצוע. "גם לבני עקיבא היה יכול לבוא בחליפה ועניבה, כשאף אחד לא העז עדיין להתלבש כך".

ב-1967, לקראת סיום לימודי הקולנוע, שמעו בני הזוג על תקופת המיתון הקשה בארץ: "היתה תקופה קשה, הרבה ירדו מהארץ. היתה בדיחה מפורסמת 'שהאחרון יכבה את האור בלוד'. אדיר אמר: 'אנחנו נחזור לארץ, ואני אדליק את האור'. למרות שיכול היה לעבוד ולהתפתח מקצועית בארה"ב, תמיד ידע שמקומו בארץ".

כשפרצה מלחמת ששת הימים, הרגיש אדיר תסכול על שאינו נוטל חלק במלחמה, ואמר לורדית: "מה אגיד לילדים, מה אני עשיתי במלחמה?" חודש לאחר המלחמה הוא סיים את הלימודים, והשניים חזרו לארץ. הטלוויזיה הלימודית נפתחה, ואדיר, שהמתין להשתבץ בעבודה, עבד לפרנסתו בהוראה במשך חצי שנה. מאוחר יותר הוחל בתכנון הקמתה של הטלוויזיה הכללית.

השידור הראשון היה מצעד הניצחון הגדול של צה"ל. "שבוע לפני השידור התקשרו אליו מהטלוויזיה, וביקשו שיעבוד איתם בצילומים. הוא בירר וגילה שלשם כך יצטרך לעבוד בשבת, כי המצעד התקיים ביום ראשון. הוא אמר: 'מצטער, אני לא עובד בשבת'. בכלל", מדגישה ורדית, "הוא ויתר תכניות רבות כיוון ששודרו בשבת. הוא הקפיד שכל תכנית שהוא מביים תשודר רק בימי חול".

התנחלות ופתיחות
אדיר היה למעשה היחיד במערכת הטלוויזיה עם תואר שני בתקשורת וידע מקיף בצילום וסטודיו. באותן שנות עבודה בטלוויזיה הישראלית לא הניח את ידו מאף תחום: הוא הפיק סרטים דוקומנטריים, תכניות נוער, גיאוגרפיה וחדשות וגם חידון התנ"ך היה פרוייקט שלו. "חוץ מספורט הוא עשה הכל". אדיר שמר על יחסים חברתיים טובים עם הצוות החילוני, רובו ככולו, ויחד עם זה הדגיש באזני אשתו: "עם לבן גרתי, ותרי"ג מצוות שמרתי".

"הוא ניסה להכניס לשם אווירה יהודית: בערב יום כיפור ובפורים היה אוסף מהם כסף לצדקה, למשל. אבל הוא לא היה נבדל מהם. לא היה פער בין המגזרים כמו שקיים היום. היתה הרבה יותר מעורבות עם החילונים. אנחנו רצינו לגור דווקא במקום רבגוני. כשגרנו בקטמון, ישבנו עם השכנים ושרנו יחד שירי ארץ ישראל, רקדנו, יצאנו לטיולים יחד".

גם בביתם הנוכחי, בגבעת המבתר, המשיכו בני הזוג לחיות בפתיחות: מאחורי הבית משתרע דשא משותף עם הבית השכן. בשנים הראשונות היו אותם שכנים משפחה חילונית שמאלנית למהדרין, אך אדיר לא רצה לבנות גדר בין שתי החצרות. בוקר אחד, כשיצאה ורדית לחצר, נתקלה במחזה סוריאליסטי, שהמחיש יחסי שכנות טובה מהם: היה זה בתקופת המאבק לעצירת הנסיגה בסיני, ועל חבל הכביסה המשותף לשתי החצרות נתלו שתי חולצות: חולצתה של מוריה זיק, שעליה התנוססה הסיסמה 'אל נא תעקור נטוע', וחולצתה של בת השכנים, שעליה נכתב 'שלום עכשיו'. פערים אידיאולוגיים מעין אלו לא מנעו מילדי השכנים, והסביבה בכלל, להתארח דרך קבע בבריכה הקטנה שקבע אדיר בחצרו והפכה לאטרקציה מקומית.

ההתיישבות ביש"ע היתה בבת עינו ועיקר מלחמתו של אדיר, אך את ביתו הפרטי קבע כאמור בירושלים, בשכונה שהיתה בעצם אחת ההתנחלויות הראשונות: "היה לנו ברור תמיד שנגור בירושלים", מספרת ורדית.

"הר הצופים היה מנותק לפני ששת הימים. עלתה לשם שיירה פעם בשבועיים. אחרי המלחמה, אחד הדברים היפים שעשה לוי אשכול היה שנתן פקודה להתחבר להר הצופים. הוא בנה לשם כך את רמות אשכול, אבל אנשים פחדו ולא קנו את הבתים. אז הוחל במבצע 'בנה ביתך' במזרח ירושלים. חילקו מגרשים בחינם, ואנחנו זכינו בהגרלה במגרש. בנינו את הבית, וזה ביתנו הראשון והאחרון. אדיר ראה בבית הזה התגשמות חלום. עשינו טקס הנחת אבן פינה וכתבנו מגילת יסוד".

המגילה, הרצופה בדברי אהבה לירושלים ושמחה בחידוש בניינה, תלויה עדיין בחדרו של אדיר. "כשבאנו היתה כאן שממה. השכונה הזו היתה אחת ההתנחלויות הראשונות שקמו למעשה, ולכן לא זזנו מפה אחר-כך. כשבנינו, אבא שלו אמר: "תמיד ידעתי שאתה משוגע, אבל וילה אתה רוצה באמצע המדבר הזה?" זו היתה אז חלוציות לגור כאן. למרות שלא גרנו בהתנחלות, מהמקום הזה יצאה עזרה רבה להתיישבות".

זמן קצר לאחר שנכנסו לבית החדש נקרא אדיר לשירות מילואים. קו טלפון טרם הותקן בבית, אבל הקסם של אדיר עשה את שלו: "בשביל לקבל קו טלפון באותה תקופה היה צריך לחכות שנים. לפני שיצא למילואים, התקשר אדיר לחברת הטלפון ואמר לפקיד: 'אני יוצא למילואים, ואשתי נשארת לבד בבית בלי טלפון. זה על אחריותך'. למחרת הגיעו להתקין לנו קו".

הבולשביקים דחו את הלוחם
המאזינים הקבועים מכירים היטב את 'הבולשביקים' שעליהם הרבה אדיר לשפוך את חמתו. והיתה לו סיבה טובה: לאחר שנתיים של עבודה מסורה ברשות השידור, הוקמה ועדת מכרזים שחילקה משרות בערוץ הטלוויזיה. הוועדה היתה מורכבת בדיוק מאותם מפא"יניקים שנגדם הזדעק אדיר בשנים האחרונות.

"הם רצו להכניס אנשים מסוימים לעמדות כוח", אומרת ורדית, "וכך, למרות שאדיר היה במאי בכיר, הודיעו לו, ללא שום נימוק מקצועי, שהוא לא עבר את המכרזים". מי שנלחם עבורו היה חבר הכנסת מיכאל חזני מהמפד"ל, שהודיע לחברי הוועדה: "אדיר יחזור לעבוד כאן, על אפכם ועל חמתכם".
הפיטורין היו מכה קשה לאדיר: "הוא הרי הוכיח את עצמו יפה בעבודה, והיה לו תואר שני. הוא אמר לי: 'עכשיו גמרתי עוד אוניברסיטה – למדתי את מציאות החיים'". חודשיים לאחר מכן הוחזר אדיר לעבודה בטלוויזיה, אך כמה שנים מאוחר יותר חש מיצוי עצמי והחליט לפרוש ולהיות עצמאי. בשנים שלאחר מכן עסק בהפקת סרטים, פרסומות ומופעים ובבימוי.

כקולנוען הוא לא ביים סרטים שזכו לחשיפה רחבה. זה תסכל אותו?
"נכון שכל קולנוען רוצה לעשות את סרט חייו. אדיר רצה לעשות סרט על 'העבד' של בשביס זינגר או סרט דרמה על ילדותו. אבל בשביל לעשות סרט בארץ, אדם צריך למשכן את הבית שלו. לאדיר היתה חשובה המסגרת המשפחתית. הוא אמר שאמנים הם בדרך כלל אגוצנטריים, אבל לו היה חשוב לשמור על חיי משפחה וקהילה. הוא לא רצה לגרור את המשפחה לחובות כלכליים בגלל סרט, או שזה יפריע לו בהגדלת המשפחה. לכן כל הסרטים שעשה היו מוזמנים על-ידי גופים חיצוניים".

במשך 35 שנים הוא יצר סרטים, הפקות ותכניות ללא הפסקה. הארון בחדרו גדוש בעשרות קלטות המכילות את יצירתו. מעיין היצירה הידלדל מעט לאחר רצח רבין, אז סומן כדמות לא רצויה בחוגים שאינם ימניים: "סגרו לו דלתות, הוא הפך למוקצה מחמת מיאוס. כשהציע הצעות לסרטים, ושמעו את השם – אדיר זיק, פסלו אותו מיד. הוא שילם מחיר יקר מאוד". בכל זאת, המשיך אדיר להפיק סרטים עבור גופים ימניים שונים.

לאחר הסכמי אוסלו גילה אדיר מדיום חדש: הרדיו. "עד אז הוא זלזל בכוחו של הרדיו לעומת הטלוויזיה. בתכנית שלו היה סגנון דיבור חדש, שלקח מארה"ב ולא היה מוכר בארץ: פשטות, סיפורים על חוויות יומיומית. בקול ישראל דיברו רק במילים גבוהות".

התכנית בערוץ 7 היתה משמעותית מאוד בשבילו. איך זה השפיע עליכם?
"כשהתחילו לשדר בשידור חי בימי שישי, לא יכולנו כבר לצאת לסופי שבוע. כשנסענו לעין הנצי"ב הוא היה נוסע וחוזר ביום שישי כדי לשדר, הוא לא ויתר על אף תכנית. הוא תמיד צחק ואמר שהתכנית הזאת היא הפסיכולוג שלו, הוא יכול לומר בה את כל מה שעל לבו".
הרבה מאזינות אמרו שהן לא יכולות לבשל לשבת בלי 'זיקוקין של אדיר'.

"אמרנו על זה בצחוק שאם היתה חסידות של נשים, אדיר היה יכול להיות הרבי. הנשים נתפסו לתכנית שלו בגלל הפשטות והחום שבדבריו. הוא ידע לבטא בדיוק את מה שחשבו. הנשים הן גם אלו שלדעתי דחפו את כל מפעל ההתנחלויות. הן אלה שוויתרו והקריבו, וקידמו את הנושא מתוך אמונה גדולה, לכן מה שאדיר אמר דיבר אליהן מאוד".

גם את לא היית יכולה לבשל לשבת בלי התכנית?
ורדית נדה בראשה לשלילה ומחייכת: "אני לא שמעתי את התכנית ביום שישי. כל השבוע הוא התבשל עם זה בבית. הוא בדק עלינו את התכנית, לראות איך אייטם מסוים עובר. ביום שישי רציתי שקט".

המשפחה לפני הכל
לא רק התכנית השפיעה על הבית, אלא המצב הפוליטי כולו. אדיר היה מעורב מאוד, רגשית ומעשית בכל המהלכים המדיניים, והדבר גרם לו למתח גם כשהיה בבית. "ניסיתי להיות צד אחר, שפוי", אומרת ורדית. "אדיר כאב את הכאב, התעצבן מהמצב, נלחם. רציתי לאזן זאת גם לגבי וגם ביחס לבית, להיות הצד שפחות חי את זה. לכן לא הלכתי איתו להפגנות, למשל".

הכינוי 'המסית הלאומי', שאדיר נהנה לגחך עליו, גרם לרדיפה תקשורתית וממסדית אחריו, בעקבות רצח רבין. לאחר הרצח הוא אסף את ילדיו ואמר להם: "ייתכן שתהיה לנו עכשיו תקופה קשה. עלול להיות עלינו 'עליהום' רציני". ורדית היתה צריכה לצאת לטיול עם העבודה, אך העדיפה להישאר באותם ימים בבית, עם הילדים.

"כשהתחילה פרשת אבישי רביב אדיר נתפס לזה, והפך את ההגנה להתקפה. בהשפעתו הילדים חזרו ללכת בראש מורם. הוא לא ראה את עצמו אחראי לרצח רבין, וכעס על ההלקאה העצמית, ולכן גם אנחנו הרגשנו כך. הילדים מאוד העריכו את אומץ לבו והיו איתו. מהבחינה הזו הוא הצליח – כל הילדים יצאו ימניים, תומכים בדעותיו. אני הכי פחות ימנית בבית".

אדיר זיק לא היה רק המוקיע הסדרתי של השב"כ, התשקורת והבולשביזם. הוא היה אבא מפנק, שקנה לילדיו ממתקים בלי חשבון, בילה איתם שעות של כיף ואפילו לא כעס אם לא הלכו לבית הספר. בעיקר היה גאה מאוד בילדיו. אספות הורים הוא ממש שנא, אבל היה פעיל בוועד בית הספר ויצא להמון טיולים עם הילדים. את 'הטוב, הרע והמכוער' ידעו הוא והילדים בעל פה, וגם מערבונים נוספים בהם נהגו לצפות יחד. בל"ג בעומר היה מביא עצים ממגרש הטלוויזיה, והיה מכין מדורה לכל ילדי השכונה. בפורים היה משתולל ברחובות מאה שערים, ולא עושה חשבון לאף אחד. הילדים קצת התביישו, אך עדיין היו גאים בו. החגים בצוותא בבית משפחת זיק היו קודש קודשים. "כמעט שלא נסענו בחגים מהבית. החג שאני הכי מפחדת ממנו עכשיו זה פסח", אומרת ורדית בצער.

גם אמו ז"ל, סבתא ברונצ'ה המוכרת היטב למאזינים, היתה חלק בלתי נפרד מאדיר ומהתכנית. ורדית מספרת כי האם היתה עקרת בית פולניה, שהקשיבה מאוד לילדיה ופרגנה להם. "אדיר אהב לספר ולפרגן לעצמו, והיא הקשיבה בלי חשבון מתוך אהבה אינסופית, וזה מה שחיבר אותם".

המתכונים המפורסמים של סבתא ברונצ'ה באמת עלו על שולחנכם?
"בטח, הוא היה עושה הכל", מצהירה ורדית. "אני עוד הייתי מתעצבנת עליו כשהיה מביא לי ביום שישי לפני שבת 3-4 ארגזי פירות בשביל הריבה, ואני הייתי צריכה לעמוד ולחתוך אותם. היתה לנו חלוקה – אני חותכת והוא מבשל. הוא היה מכין גם חמוצים, יין, עוגת לייקעך, כל הדברים המיוחדים, אבל הבישולים הרגילים נשארו בתחום אחריותי. עכשיו נצטרך ללמוד להכין את זה לבד", היא מהרהרת בקול. במרתף ניצבים עדיין ארגזים עם בקבוקי יין שהכין אדיר בבית, וכשייגמר המלאי יחדשו בני המשפחה את פס הייצור הביתי.

אל מול המחלה
השותפות בין ורדית ואדיר לא היתה רק בגבולות המטבח. כל אחד מהם נדרש לבקר ולייעץ לעבודתו של השני: "הוא מאוד שיתף אותי בעבודה. הייתי צריכה לבקר את כל הסרטים שלו. הוא אמר: אם הסרט עובר את אשתי, זה סרט טוב. הוא גם עזר לי בעבודות שלי כעובדת סוציאלית".

האידיליה המשפחתית הגיעה לשעת מבחן קשה כאשר אובחנה אצל אדיר מחלת הסרטן לראשונה. באותה שנה תכננה המשפחה לחגוג לו ברוב עם את יום הולדתו ה-60, שלו ייחס חשיבות מרובה: "ביהדות, מגיל 60 אדם לא מת מעברות שעונשן כרת. כאילו מתחילים את הספירה מחדש, אמצע החיים. התחלנו כבר לתכנן את המסיבה, ואדיר בדיוק נח מניתוח שבר. הוא הרגיש פתאום שהוא לא בולע טוב, והלך לבדיקה אצל הרופא. הגידול הממאיר התגלה, והתקשרו אלי מבית החולים שאבוא לקחת אותו כי אסור לו לנסוע לבד.

"דבר ראשון כשנכנסנו לאוטו החלטנו: לא עושים מזה סוד. 'לא גנבתי את זה מאף אחד', הוא אמר. סיפרנו מיד גם לילדים. היינו בשוק מסוים, אבל לא ראינו בזה את סוף הדרך. הוא תמיד היה פייטר, ואמר 'נלך ונעשה מה שצריך'. לא היינו מוכנים שהמחלה תתפוס את החיים שלנו. לא בדקנו סיכויי הצלחה, סוג הסרטן וכדומה. עסקנו רק באיך להתגבר על זה ולהמשיך בחיים רגילים. לא להיכנס למרה שחורה".

מסיבת יום הולדתו ה-60 נחגגה אז בפורום המשפחה המצומצמת ביותר, אך כשיצא מניתוח שנה לאחר מכן, הגיעו כל החברים לחגוג איתו את גיל 61, כפיצוי על השנה הקודמת.

היו רגעי משבר ויאוש במהלך שנות המחלה?
"אדיר היה מאמין גדול. היתה לו אמונה שאפשר רק לקנא בה. הוא מצא את האלוקים שלו לבד, וזה מה שנתן לו אמונה חזקה כל-כך. תמיד אמר 'אני אעשה כל מה שביכולתי, וה' יעשה את השאר. מה שקצב לי – זה מה שיהיה".

אחרי הניתוח הראשון הגיעו ארבע שנים של שקט מהמחלה, ובהן המשיך אדיר במלוא המרץ בפעילות למען ארץ ישראל, ולא ויתר לעצמו בשום אופן. "כשהמחלה חזרה אמרנו שאין לנו כוח לפחד. הוא תמיד חי באמונה ותפילה, ולא ראיתי אצלו רגעי משבר. כשהתגלה הסרטן שוב, התחלתי לבכות, והוא לא הרשה לי".

השלב שבו איבד את יכולת הדיבור, בעקבות גרורה שלחצה על מיתרי הקול, היה הקשה ביותר עבורו, כמי שהדיבור הוא הכלי החשוב ביותר שלו. כשנאמר לו שיש אפשרות לפתרון הבעיה באמצעות טפלון, רווח לו שוב. גם בימיו האחרונים והקשים, אומרת ורדית, לא נראו עליו אותות יאוש או דיכאון. "הוא אמר לי 'אני לא מפחד מהמוות, אבל חבל לי, יש לי עוד מה לתת'. לפני הניתוחים הלך בביטחון מלא. שלושה ימים לפני שנפטר, הוא אמר לי שעדיין לא הרים ידיים".

אדיר היה אמנם מודע בשלב מסוים שלא ימשיך לחיות עוד שנים רבות. הוא וורדית חלמו תמיד להיות שני פנסיונרים ולשבת על המרפסת בגבעת המבתר, לשתות קפה ולהביט יחד בנוף. בשלב מסוים אמר לורדית שלא בטוח שהחזון יתגשם, אבל העיקר בחיים הוא האיכות ולא הכמות.

כוח מהציבור
אדיר וורדית לא היו לבד בתקופה הקשה. רבבות המאזינים והקוראים של אדיר ליוו אותו בתפילות לכל ניתוח, והשקיעו אף יותר מכך: "מדהים איך הציבור אהב אותו", מתפעלת ורדית. "ראינו את זה חזק מאוד לפני הנסיעה לארה"ב. היינו צריכים להילחם עם חברת הביטוח שלא רצתה לשלם בהתחלה. הציבור אסף את כל הסכום תוך שלושה ימים, עד שלא היינו צריכים יותר. גם התפילות של הציבור היו חשובות לו מאוד. הוא נתן לאנשים הרבה כוח, וכעת הם השיבו לו כוח בחזרה. הוא לפחות זכה לראות בחייו עד כמה הציבור אוהב אותו".

החיזוקים מהציבור נותנים לך כוח להתמודד?
"זה נותן כוח במובן שזה ממחיש עד כמה החיים שלו היו משמעותיים, שהוא עזר להרבה אנשים, בעיקר כאלו שהפנו להם עורף. מצד שני אני רואה חסר מאוד גדול. בשבילנו כמשפחה, זו לא דמות ציבורית. החסר של אדיר כבעל, כאבא, כחבר, זה חסר שאף אחד לא יכול להשלים".
עם זאת, אומרת ורדית, המזל הגדול שלו היה שהחליט שהמשפחה חשובה לו יותר מהקריירה, ובזה זכה כעת: "הוא השאיר משפחה מלוכדת. הרבה אהבה ונתינה הדדית. ילדים שיש להם רק דברים טובים לומר על אבא, וחשים כלפיו אהבה, הערכה והערצה. כל אחד התחבר לדרך של אדיר מהמקום האישי שלו".

היא רואה כזכות נוספת את העובדה שהוא הותיר אחריו את כל התכניות שלו מוקלטות: "יש לנו את הקול שלו מתי שאנחנו רוצים. יש לנו את המאמרים שלו. הרווחנו יותר מאנשים אחרים שנפטר להם בן משפחה".

בימים אלו שלאחר הפטירה חשה ורדית כי עם מותו, לוקח אותה אדיר לעשות את הדברים שתמיד היו חשובים לו. "הוא תמיד רצה שניסע לחברון. אני לא אהבתי לנסוע לשבתות הגדולות, אמרתי שאם נוסעים אז בשבת שקטה. נסענו פה ושם. לאחרונה נסעתי עם הילדים לחברון, והראו לנו את כל העשייה במקום שאדיר היה כל-כך מחובר אליו. בפורים ניסע שוב, לקראת חנוכת הכיכר על שמו".
תחום נוסף שהיה חשוב לאדיר הוא העלייה להר הבית. את ורדית לא הצליח לשכנע לעלות איתו להר, עד לפני כמה חודשים. לאחרונה, לפני גילוי המצבה בשלושים לפטירתו עלו בני המשפחה להר. "אנחנו עושים את הדברים הללו כדי להישאר מחוברים אליו. כשהוא לא נמצא – אנחנו ממשיכים אותו".

אדיר לנצח
משפחת זיק פועלת בכמה מישורים על מנת להנציח את זכרו של אדיר:
1. כתיבת ספר תורה נייד בסדר גודל בינוני. המטרה היא להעביר את הספר ליישובים או למאחזים בהקמה שעדיין לא מצאו ספר תורה. לאחר שיימצא תורם ליישוב, יועבר הספר ליישוב אחר שיזדקק לו. בתקופות ביניים יונח הספר במערת המכפלה.
2. בבית הכנסת בגבעת המבתר נטע אדיר עצי ערבה והדס. המשפחה מתכוונת להרחיב את הגן ולנטוע בו את ארבעת המינים ואת שבעת המינים. כמו כן תשודרג הרחבה בחצר בית הכנסת לשטח אטרקטיבי לילדים, שעמם נהג אדיר לשחק ולשוחח דרך קבע.
3. קרן הצדקה העצמאית שפתח אדיר ממשיכה להתנהל כעת בידי ורדית. הקרן נפתחה כשהחלה האינתיפאדה ורבים מתושבי יש"ע קיפחו את פרנסתם. הקרן סייעה כבר למשפחות רבות, וורדית מדגישה כי חשוב לה מאוד שהקרן תמשיך לפעול, וכי הציבור ייענה לכך. תרומות ניתן להעביר ל'קרן אדיר זיק – צדקה', מדבר סיני 41 ירושלים 97805, או לחשבון 327700 בבנק דיסקונט, סניף 109.
4. המשפחה בשיתוף ערוץ 7 מוציאים מבחר מתכניותיו של אדיר בגרסת אודיו ובגרסת MP3. התכניות כוללות מגוון מהנושאים שבהם עסק, כולל מאמרים שכתב. "אדיר ביקש שלא נכתוב עליו ספר, כי לא צריך. המאמרים והתכניות שלו מביעים אותו הכי טוב. כל אחד ימצא שם את אדיר שלו". בימים הקרובים אמור האוסף לצאת לשיווק.

ואלה תולדות
ורדית ואדיר היו נשואים 41 שנים, ולהם 6 ילדים: גלית, הבכורה, נשואה +3, גננת ומתגוררת בישוב ענתות. מוריה- מרצה באוניברסיטת באר שבע. אפרים- רב הקהילה היהודית בפרו, נשוי +4. כעת הוא בתקופת שליחות שניה בפרו לאחר שנחל הצלחה מזהירה בשליחות הראשונה. אדיר היה מאוד גאה בפעלו של אפרים, וגם כשהבן רצה להישאר לידו בניתוח בארה"ב, אמר לו אדיר: 'תיסע, אתה עושה שם עבודה חשובה'. התאומים יכין ובועז- בועז הוא סטודנט, ויכין סיים שירות צבאי כקצין בסיירת אגוז, נשוי טרי. אמונה- נשואה +1, לומדת במדרשת הרובע. מתגוררת כעת עם אימה.