בשבע 135: בשבע עיניים

, כ"א בחשון תשמ"ח

חברים לנשק
שמואל אדלמן

המעטפה שנחה בתוך תיבת הדואר שלי, כששמה הרשמי של מדינת ישראל מתנוסס בירוק בתחתיתה, הדאיגה אותי במקצת. אולי, הרהרתי לעצמי, אם נכונה השמועה שרה"מ שרון איבד את הצפון, איבדה גם מינהלת סל"ע את גבולות צפון השומרון המיועד לפינוי והרחיבה אותם עד קדומים. "זה ממש לא הגיוני" אמרתי לעצמי, תוך כדי פתיחת המעטפה, מה שלאור ניסיון העבר רק הגביר את חששותי.
למזלי הרב בתוך המעטפה מצאתי רישיון חדש לאקדח ששודרג מפיסת נייר מתקמטת לכרטיס מגנטי נוצץ. תמיהתי הראשונה החלה כשמתחת לשמי המלא המודפס שחור על גבי סגול הופיע ייעוד הכלי: נשיאה. למיטב זכרוני רכשתי את האקדח לשם הגנה עצמית משוטרי הצ'ופצי'ק של יריחו שנמאס להם לכוון תנועה והחלו לרצוח ולא בכדי להיווכח שעלי להרחיב את החגורה. פניתי לחוברת שצורפה לרישיון בתקווה למצוא בין 24 עמודי הכרומו הקטנים מענה ראוי.

כבר בעמוד הפותח מצאתי גילויים מרעישים. ראשית, כמו עם הפיתות של מוצאי פסח, פספסתי את המהדורה הראשונה, ולך תדע מה היה כתוב שם. שנית, כראוי לישראל של היום, כותבי המדריך כיסו את עצמם באזהרה שהעיון במדריך אינו בא חלילה במקום העיון בחוק ובתקנות ו"ייתכנו שינויים ועדכונים בדברי החקיקה", או אפילו בנהלים שבמדריך הצבעוני שבידי. ושלישית, כדי שחלילה לא יהיה מי שיעיז לחשוב שאקדחים זה עסק של גברים נכתב כי "כל מקום בו נעשה שימוש בלשון זכר הכוונה גם ללשון נקבה".

תכננתי להתקשר לאבשלום קור בכדי לשאול איך לתרגם ללשון נקבה את הביטוי החוזר "בעל כלי ירייה" האם "בעלת כלי ירייה" או "אשת כלי ירייה" אלא שאז נפלו עיני על הוראות השימוש בכלי ירייה. עם ההוראה לפתוח באש כמוצא אחרון לאחר "שנשקלו ומוצו דרכי פעולה אחרות לרבות מתן אזהרה מוקדמת", עוד הצלחתי להבין אם כי קשה להאמין שמחבל שמגיע עם חגורת נפץ או קלצ'ניקוב טעון אכן יעצור כדי להקשיב. אך זו רק ההתחלה. בהמשך מוסבר כי אם המחבל הנ"ל החליט להישמע למופתי ולא לי ניסה לרצוח מישהו, וברוך ה' נכשל, מותר לירות בו רק אם הוא עדיין מסכן חיים וגם זאת לרגלים. אם כלי הנשק אותו הוא אחז נשמט מידו והוא תפס את הרגלים מהסעיף הקודם והחל לרוץ, אסור לירות לעברו. קטונתי אבל לא ממש הבנתי. וכדי להתנסח בזהירות אומר רק שראוי לשקול שוב האם באמת אסור לירות לעבר מחבל שרץ ללא נשק.

והערה אחרונה לגבי השריף החביב שמצויר בסוף החוברת. הרוחב בין האוזניים שלו גדול פי שניים מהרווח בין הכתפיים, העיניים שלו עצומות והאקדח שלו מוחזק ביד שמאל.


מתי נופלים המועדים?
עדי גרסיאל
מכוניות של יום שני - פעם היה מושג כזה. כשרצו לרכוש רכב חדש, נהגו אמריקנים בעלי ממון או קשרים לבקש מהסוכן שידאג שהאוטומוביל הנוצץ לא יהיה 'מכונית של יום שני'. הסיבה: באותם ימים של טרום אוטומציה הורכבו רוב חלקי המכונית בצורה ידנית. פועלי הייצור ששבו מסוף השבוע הארוך מבושמים קלות – או אם לדייק יותר, קשות – עשו את עבודתם באותו יום על הצד הרע ביותר.
למעשה, יום שני הוא רק מושג, שכן לא מעט פעמים מתארך סוף השבוע אצל הגויים והופך דווקא את המכוניות של יום שלישי למאותגרות מחירון אצל יצחק לוי. הגויים, כך מסתבר, גמישים למדי בתאריכי החגים שלהם, ונוהגים לקבוע את רובם כך שייצמדו לסוף השבוע ויהפכו אותו לארוך במיוחד.
אצלנו, אפעס, זה לא עובד ככה. פרט למקרים חריגים כמו תשעה באב שחל בשבת, ייקוב החג את ההר. הדוגמה הכי קרובה ובין המרגיזות היא פורים, שנופל השנה – כפי שידוע לכל מי שלא נחת השבוע מתחנת החלל 'מיר' - ביום שישי. עם ההכנות לשבת הוא קרוב יותר לחצי פורים מאשר לחג שאמור לבוא, לפחות אצל הילדים, פעמיים בשבוע. שלא לדבר על שושן פורים שחל בשבת.
תהיו בטוחים שאצל הגויים זה לא היה קורה. אם יש מצווה שהם מקפידים עליה זו מצוות העד דלא ידע. ולא חשוב בין מי למי.

האם אני מנסה לומר, ברוח הנהפוכו של החג המתקרב, שהגויים יותר חכמים, או שמא קיבלתי בחשאי מלגה שמנה מקרן נוצרית פנדמנטליסיטית? לא ולא. למעשה פורים השנה באמת קצת מתסכל, אבל ברוב החגים, כמו בעצם בשאר הדברים, השיטה היהודית מנצחת בגדול את המרובעות של הגויים. הם מקפידים לקבוע את חגיהם בימי שני, ואצלנו הם נופלים בכל יום אפשרי בשבוע - זה נכון. אבל אנחנו המצאנו את ימי הגשר.

על סדר היום
חגית ריטרמן

עזבו אתכם מההתנתקות, מהלבנת ההון ומטליה ששון, אם יש דבר מטריד במיוחד שצריך לעלות על סדר יומנו, זה הסדר. כלומר אי הסדר.
מדי יום נעלמים עטים, מפתחות, משקפיים, סיכות ביטחון, גזרי עיתונים ששמרנו כי חובה לקרוא ופתקים שמכילים מידע חיוני. לא שזה כזה סיפור למצוא אותם, אבל איכשהו הם מתחבאים דווקא כשצריכים אותם וממש ממהרים.

כולם מכירים את זה. את פוגשת חברה שנותנת לך מספר טלפון חשוב, ומגלה שאין לך עט. אתה מגיע למכונת הקפה ומוצא שבדיוק יש לך רק שטרות. את מחפשת בקדחתנות מחט כדי לעשות תיקון (גם אתה! גם אתה תופר כמובן!) אבל מוצאת רק סיכות. את חייבת להעתיק איזה קובץ על דיסקט, אבל כל הערימה נעלמה. אתה מכין רשימת קניות מדוקדקת, אבל כשאתה מגיע לסופר ממש אין לך מושג איפה היא.
ובכן, יהודים יקרים, בעיה מטרידה מאוד שצריכה לבוא על פתרונה, ומיד. אך אפשר להסתכל עליה גם בצורה חיובית: ראשית, יש פסיכולוגים שטוענים שאי סדר מעיד על יצירתיות ("הופה", את אומרת לו עכשיו, "ראית? זה לא שאני לא מסודרת, אני פשוט יצירתית"). שנית, ייתכן שהאבדה שלכם מסייעת למישהו אחר – כשאבא שלי לא מוצא חפצים קטנים כאלה שנעלמים בבית, הוא אומר בסבר פנים רציני-משהו: "שוב הלקחנים היו פה". הלקחנים, גיבוריה של מרי נורטון, הם אותם יצורי אנוש קטנטנים שגרים בין סדקי הרצפות או מתחתיהן ובפינות נסתרות בבית, וחיים ממה שאנשים שוכחים (אגב, הייתכן שיש להם חיבה יתרה לעטים?).

יום אחד, עת חיפשתי את מפתחות מכוניתי, הבליח במוחי רעיון גאוני. "אאוריקה! מצאתי!" הכרזתי בקול ובגיל משל הייתי ארכימדס בשעתו, "כמו שיש שלט-רחוק לנעילת ופתיחת המכונית שבצפצופו מזכיר איפה חנינו, כך צריך להיות שלט-רחוק לחפצים אבודים!".

בעוד אני הוגה בפתרון שיציל את האנושות, ציינתי לעצמי שעם כל הרצון להטיב, אולי כדאי לרשום על זה פטנט. עצמי ענה "אכן כדאי", שהרי כתיבה בעיתון לעולם לא תביא אותי להיות שרי אריסון. אבל רגע לפני הדרך אל האושר (והעושר), כפי שקורה לרובנו, אחרי שלב ההארה בא שלב האימות: פסילת רעיונות יצירתיים בטענה שהם לא מעשיים. הרי אויה: מה יהיה אם אשכח איפה הנחתי את השלט-רחוק?