בשבע 135: על דעת עצמי

אבי סגל , כ"א בחשון תשמ"ח

שמש נצחית בראש ממשלה

באיחור אופנתי, צפיתי השבוע בדי-וי-די של 'שמש נצחית בראש צלול', סרט שאין דרך להגדירו אלא כפלא קולנועי (ולו משום שהוא מצליח לגרום לצופה לחבב את קייט וינסלט). רק לאחרונה זכה הסרט המיוחד הזה בפרס האוסקר לתסריט המקורי, וכדי להסביר מדוע – הנה סיפור העלילה:
הסרט נפתח בסיפור אהבה בין שני הפכים – ראש ממשלת ישראל אריאל שרון וציבור המתנחלים. בשלב מסוים, מגיעים היחסים לידי משבר, וראש הממשלה מחליט למחוק את מפעל ההתנחלות ממוחו. הוא נעזר בארגון בשם 'תקשורת', שבכוחו למחוק מהזיכרון את כל קשרי העבר של ראש הממשלה עם הימין האידיאולוגי. כדי לבצע את המחיקה, מבקשת התקשורת משרון להשליך לפח פריטים ומזכרות הקשורים באהבתו הישנה – גוש קטיף, צפון השומרון, חברי מרכז הליכוד, הח"כים 'המורדים' וחופש הביטוי וההפגנה.

שרון עושה את אשר התבקש, ותהליך המחיקה מתחיל: הקמת היישובים, הקמת המאחזים, הדורסנות הבולדוזרית, עקיפת החוק, הידידות המופלאה עם דודי אפל, אפילו מלחמת לבנון – הכול נמחק. ראש הממשלה הופך לאדם חדש, איש שמאל מאז ולתמיד. הוא מתנהג אל המתנחלים כאילו אינו מכיר אותם, והם מופתעים לגלות כי הוא באמת אינו מכיר אותם. ומכיוון שהעבר הימני שלו מחוק בזיכרונו, גם אין לו בעיה להתבטא נגד סירוב פקודה שבו תמך בעבר, או ליזום את דו"ח המאחזים שאותם הקים בעבר.

איך כל זה מסתיים? למי שלא ראה את הסרט, אני מרשה לעצמי ספוילר קטן – שני הצדדים נפגשים שוב, שרון והמתנחלים, וזה קורה בבחירות הקרובות. האם כעת, אחרי הנתק בין הצדדים וכשכל אחד מהם יודע מה חושב עליו הצד האחר, יש סיכוי לסיפור אהבה מחודש? הסרט טוען שזה אפשרי, אבל גם רומז כי הרומן הבא בין שרון והימין עלול להתפתח ולקרוס בדיוק כמו קודמו.

זהו תקצירו של הסרט, ויכול להיות שהתבלבלתי קצת בשמות הגיבורים. מה אפשר לעשות, לי יש זיכרון עלוב עם תהליך מחיקה אוטומטי.

חוק הפוליטיקה הקטנה

בינינו, החוק לא מעניין את אבירי החוק, ודו"ח המאחזים של עו"ד טליה ששון מהווה רק טריגר למסע ההתחסדות הכללי של השמאל הישראלי. השמאלן המצוי יביע התנגדות קולנית גם להקמת מאחזים חוקיים, ומנגד – ישתוק למראה בנייה ערבית, גם אם היא בלתי חוקית. שיתוף הפעולה של ממשלות ישראל עם הפרת חוק לא היתה מטרידה כל כך את איש השמאל אם מדובר היה, נגיד, בבניית קיבוצים לא חוקיים במישור החוף.

יחס התקשורת לפוליטיקאים שבנו את המאחזים רק מבהיר את גודל הצביעות: אם באמת נעשתה כאן הפרת חוק חמורה ובלתי נסלחת על ידי ממשלות ישראל, כולל הממשלה הנוכחית, ואם באמת הנושא כאן הוא שמירת שלטון החוק ולא אינטרסים פוליטיים קטנים, כיצד ייתכן שלא שמעתי או קראתי אפילו עיתונאי אחד – אחד! – הדורש מראש הממשלה הנוכחי ללכת הביתה בגלל מעשיו החמורים?

החשוד הלא מיידי

בסיומו של ביקור קצר ונדיר בעיר היין והכדוריד ראשון-לציון, שוטטתי במרכז העיר בחיפוש אחר אוטובוס שייקח אותי הביתה. בעוד אני מסתובב ברחוב הרצל ותוהה מי הזיז את התחנה המרכזית שלי (מאוחר יותר התברר שהיא פשוט עברה את הכביש), ניגש אלי בחור צעיר ושחום, חמוש במשקפי דיסטאנס, והחל לשוחח אתי על תכלית הקיום האנושי. הוא שאל מאין באתי ולאן אני הולך, ורק לאחר שנתתי לו דין וחשבון, הבנתי כי זהו איש אבטחה שבסך הכול מוודא שאין לי מבטא ערבי. האירוע הקצר והמאלף הוביל אותי לשלוש מסקנות מיידיות:
1. שוב שכחתי להתגלח בבוקר.
2. קצת מדאיג לגלות שהמאבטחים בארץ אינם יודעים להבחין בין פלשתיני לפולני.
3. אין תחושה נפלאה יותר למלך החנאנות מאשר כשחושדים בו שהוא מחבל מתאבד.

חמסה עלינו

א. ילדים, איך עושה קרנף? אם לא שמעתם ברדיו את השרים בן-אליעזר ובוז'י הרצוג מגינים בחירוף נפש (בעניין דו"ח המאחזים) על הבוס החדש אריאל שרון, לעולם לא תדעו את התשובה.
ב. דווקא ליו"ר המפלגה שלו נתן פואד הרבה פחות כבוד, כשתהה מדוע אדם בגילו של שמעון פרס מתמודד שוב לראשות העבודה. לא בטוח שפואד הוא האדם הנכון לדבר על בעיית גיל – הוא עצמו כבר מתקרב לשבעים, הקשיש ביותר במפלגת העבודה אחרי פרס, והמועמדות שלו היא לא בדיוק סמל למפלגה רעננה, שובבה ומדליקה.
ג. סופרת ילדים בריטית נבחרה לכתוב ספר המשך ל'פיטר פן', שזה עניין מעצבן כשלעצמו. זה יעצבן אותי הרבה יותר, אם לצורך המכירות יהפכו את פיטר פן המחודש לילד ממושקף ויקראו לו 'הארי פיטר'.
ד. לא ברורה לי צהלתם של ראשי המפד"ל על תוצאות המפקד האחרון. אם כל כך הרבה אנשים התפקדו למפלגה כה קטנה, האם אין זה משום שהמתפקדים מאוד מעונינים להצביע ולהחליף את ההנהגה?
ה. באיחור אופנתי, צפיתי השבוע בדי-וי-די של 'שמש נצחית בראש צלול', סרט שאין דרך להגדירו אלא... למה יש לי הרגשה שכתבתי את זה כבר? מחוק, הזיכרון מחוק.

יודע את מקומי

באחד הימים גיליתי קילוף בצבע של אחד מקירות ביתי. עוד לא התאוששתי מההלם הראשוני, וכבר הזדעזעתי לגלות את הצבע המקולף מתגלגל בתוך פיו הזעיר של בני הפעוט. מובן שמיהרתי להוציא את הצבע הלבן מפיו ולהבהיר לו באופן חד משמעי כי אין לאכול קירות או ללקק רצפות בבית ללא השגחת מבוגר אחראי. אחרי שעתיים, כשנאלצתי לחלץ חתיכת קיר משיניו של הילד בפעם החמישית, הבנתי כי יש לנו כאן בעיה.

הנה רשימה חלקית של דברים שהיורש מסרב בתוקף להכניס לפיו: תפוחי אדמה, גזר, שניצל עוף, פתיתים, אגסים, בננות, מים, עוגת קצפת. כל ניסיון שלנו לפטם את הפעוט באחד מאלה ייתקל בשמאלית קטלנית הישר לצלחת או לכוס, ומכאן קצרה הדרך לעוד ספונג'ה בלתי נמנעת. אבל מסתבר שלבננו אין שום בעיה לזלול את קיר הדירה כאילו היה זה תחליף חלב. רק תנו לו צבע לבן – מנוער, לא מעורבב – והילד מבסוט עד הגג, שזה פחות או יותר מה שנשאר מהבית.
"לא!" אני צווח פעם אחר פעם, "אסור!"

הנה רשימה חלקית של מילים שהיורש מבין: חתול, כדור, בה-בה (אין לנו מושג מה זה, אבל לפחות הוא מבין), שעון, פיפי, אבא, אמא, במבה. לעומת אלו, המלה "אסור" גורמת לו בעיקר להתפקע מצחוק, כאילו שמע בדיחה מוצלחת במיוחד, עד שהוא נרגע וחוזר לנשנש עוד קצת קיר.
אחרי יומיים שבהם המשיך הבית לסבול מבריחת סידן, ובקירותיו נוצרו יותר חורים מאשר בתחקיר ההיסטורי של 'צופן דה-וינצ'י', ישבנו רעייתי ואני לטכס עצה – כיצד עלינו לכוון את הצוציק לאכילה נכונה, בריאה ודלת-קירות. בישיבת הצוות העליתי מספר הצעות מעשיות, ביניהן בישול ירקות מעורבים בפיסות קיר, צביעת הבית מחדש ביוגורט ושמנת, או האכלתו של היורש בזונדה. משנפלו כל ההצעות האלו ברוב קולותיה של אשתי, נותרה רק אפשרות אחת אחרונה: לשפר את איכות האוכל בבית.
ואכן, בימים האחרונים מסכים בננו לאכול סעודות אמיתיות, מזינות ובריאות יחסית, תוך שהוא נגמל בהדרגה מגירוד הקירות בציפורניו והכנסת הצבע לפיו. הנה רשימה חלקית של דברים שהוא עדיין לועס מפעם לפעם: נעליים, קופסאות של קלטות וידאו, כיפה של אבא וכתף של אמא. אבל לבית הבליעה, ברוך השם, מגיעים רק מאכלים רשמיים ומוכרים.

לראש הממשלה, שמתלבט מה לעשות עם הבתים המיועדים לפינוי בגוש קטיף: הילד שלי הוא כבר לא אופציה.