בשבע 137: על דעת עצמי

אבי סגל , כ"א בחשון תשמ"ח

שינוי עמדות

ביום שבו הצהיר ח"כ טומי לפיד כי יתנגד לתקציב "ביי הוק אור ביי קרוק" – שזה בן הדוד הפיסח של "ריד מיי ליפס" – היה ברור שהוא יפר את ההבטחה בלי למצמץ. שוב נוכחנו לדעת כי מאוד קשה לקיים הבטחות וגם להשתמש בביטויים לועזיים בעת ובעונה אחת. וכך, מכל ההצהרות "ביי הוק אור ביי קרוק" נותר בעיקר ה'ביי-ביי'.

רק שבעוד יו"ר שינוי מתגלה שוב כ'קרוק' לא קטן, המסוגל להפריח הבטחות ולהפר אותם בהבל פה, נדמה כי כולם שכחו את השקר הגדול והבסיסי יותר של מפלגת שינוי – תכלית קיומה. ממפלגה שרצה לבחירות על תקן של מפלגת מרכז, שעיקרי ייעודה היו פוליטיקה נקייה, מצע חברתי והעברת כספים מהחרדים לחילונים, הפכה שינוי להעתק דהוי של מרצ מינוס נקיון הכפיים. אז בשביל מה צריך עוד העתק דהוי של מרצ, כשמרצ היא העתק מספיק דהוי של עצמה? בשביל מה, אני שואל? בשביל שבע מאות מיליון דולר – זה בשביל מה.

מישהו דיבר

אחד המעדנים הטלוויזיוניים הנדירים של ערוץ 2 הוא 'עשרת הדברות', הסדרה הדוקומנטרית של רונאל פישר, העוסקת בקשר שבין חיינו כאן לעשרת הדברות ההם. תוך שהוא מפעיל תערובת של כריזמה, חן ילדותי ולא מעט נפיחות עצמית, משוחח העיתונאי שהפך למשפטן עם דמויות הקשורות בנושא האמור, ודרכן הוא מנסה להבין את יחסיו עם כל דיבר ודיבר. התוצאה אינטליגנטית, חיננית ובעיקר מעוררת מחשבה. אם זהו האתנן שמשלמת קשת למכרז – טוב שיש רשות שנייה.
פישר הוא עוף נדיר בערוץ המסחרי לא רק בגלל האינטלקט, או הרתיעה שלו מחוקי המשחק של הערוץ. פישר הוא גמגמן, תכונה לא אופיינית למגיש טלוויזיה בכלל ובערוץ 2 בפרט. אלא שמדובר בהטעיה, כמובן, משום שזהו גמגום קל, ידידותי לסביבה, שאינו פוגע בהנאת הצפייה. ומצד שני – הגמגום מקל על הצופה לחוש אמפתיה כלפי 'גיבור התוכנית', גם כשהוא מפגין אהבה עצמית או אנינות תרבותית מוגזמת. כך שה"פגם", כפי שקורא לו פישר עצמו, הופך לאחד הבולטים ביתרונותיו כאיש טלוויזיה.

כל תסריטאי מתחיל יודע כי אנו אוהבים את גיבורינו לא משום שהם חזקים אלא להפך – כי הם חלשים, פגיעים ואנושיים. פישר אפילו קצת מגזים בשימוש שהוא עושה בחולשותיו ובמומיו, ועדיין זה עובד. למעשה, החולשות והפגיעות של פישר אינם שונים באופן מהותי מהתמימות והעממיות של משתתפי 'כוכב נולד', התוכנית המשודרת באותו ערוץ לפני 'עשרת הדברות'. כל התכונות מעוררות האהדה האלו מאפשרות לשתי התוכניות לבדר את הצופה מבלי שהנושאים והאנשים המופיעים בהן יעברו מעל ראשו.

ההמנון הלאומי

מה אני עושה פה לא יודע
ככה לא שיחקתי בשכונה
שם במשחקים חלוץ הייתי
פה תשעים דקות בהגנה
אמא'לה הצרפתים הגיעו
הם אותי ממטר לא רואים
אם אני נשאר פה עוד דקה אז
הם אוכלים אותי כמו צפרדעים

פזמון:
אח יא ראב יא ראב
אח יא וול יא וול
החרוז צולע
וגם ישראל.

(נכתב כהכנה לקראת משחק הכדורגל בין ישראל לצרפת. במקרה של ניצחון ישראלי סנסציוני, נא להתחשב בכך שלכותב המדור יש אשה וילד.)

חמסה עלינו

א. אין כמו התקופה שלפני ההתנתקות. זאת פשוט תקופה נפלאה, תקופה של פריחה, של עושר כלכלי חסר תקדים. פתאום יש כסף לחרדים, לסטודנטים, לסל התרופות, להתנתקות עצמה, לכל מה שאנחנו רוצים ולא רוצים. כל כך טוב להיות במצב של לפני התנתקות – שפשוט חבל שהיא תגיע.
ב. בתקופה הנפלאה שלפני ההתנתקות, אפילו האמריקנים מסכימים להשאיר גושי התיישבות ביש"ע. נכון, מר קרצר? לא? כן? פתאום נזכרתי: מה נסגר בסוף עם האמנה הפלשתינית, ביטלו אותה או לא?
ג. האמת, רק טומי לפיד רצה כסף תמורת התמיכה בתקציב. אברהם פורז כנראה היה מסתפק בדרישה להזיז את שעון הקיץ שעתיים קדימה במקום שעה.
ד. צפיתי בשלושה סרטי די-וי-די הקשורים במיתוסים ובסתם אגדות, ואלה המסקנות בקצרה: 'לרכב על הלווייתן' היא אגדה מאורית שונה ומתוקה, המתאימה גם לילדים, 'סיפורי דגים' הוא סרט חכם, מרהיב ומלא דמיון, ואילו 'טרויה' ההוליוודי הוא אפוס ארוך, אווילי, אלים וברברי.
ה. עוד לא נרגענו מקמפיין ה'מס וחלילה' של רשות המסים, וכעת אנו כבר בעיצומו של מבצע 'מס וחלילה 2'. אזרחי ישראל – אנא שלמו את המסים כחוק, ובלבד שניפטר ממשחק המילים המזעזע ביקום.


יודע את מקומי

כשהייתי צעיר יותר וטיפש לא פחות, אהבתי לשמוע ולהשמיע את חריקות הרעשנים בעת קריאת המגילה. כמובן, באותם ימים היה הרעשן הפורימי קטן, חמוד ובלתי מזיק. רק שבמשך השנים גדל הצעצוע לממדי הרעשנים של אולמות הכדורסל, ובמקום פגיעה בזכרו של המן, מקיימת ההרעשה הלכה למעשה את מזימתו של הצורר האגגי: להשמיד, להרוג ולאבד את עור התוף של כל היהודים, מנער ועד זקן, טף ונשים ב"המן" אחד.
גם השנה זכיתי לשמוע את קריאת המגילה במקום חי, תוסס ומרובה רעשנים. אחרי שני הפרקים הסולידיים עם ושתי, אסתר ומרדכי, הושמע שמו של המן בפעם הראשונה. עשרות הרעשנים, הן החדשים והן אלה שהתאפקו בבוידם במשך כל השנה האחרונה, הופעלו במלוא העוצמה במשך כדקה וחצי, עד שארבעה ילדים מבוהלים ועיתונאי אחד פרצו בבכי מר.
בפרק ד' כבר לא יכולתי לשאת את הרעש, ולכן הוצאתי נייר טישו מהכיס ותחבתי אותו בשתי אוזניי. וזה עזר: אמנם המשכתי לשמוע את הרעשנים באותה עוצמה, אבל לפחות הפסקתי לשמוע את עצמי בוכה.
בפרק ו' החליטו מספר מתפללים כי אי אפשר להפיל את כל האחריות הפלילית על המן, והתחילו לסובב את הרעשנים הענקיים גם ב"אחשוורוש", "זרש" ו"הסוס".
בפרק ז' התיישב לידי רעשן ענק שהחזיק בילד קטן, ושניהם החלו לחורר את אוזני השמאלית לאט אבל במקצועיות. בפרק ח' נמאס לי. פניתי לעבר השניים, חטפתי את הרעשן מידיו של הילד והנחתי אותו מתחת לכיסא. בתגובה, הוציא הצוציק אקדח וירה בי שני קפצונים.
בפרק ט' הופסקה פתאום הקריאה מסיבות לא ברורות. אחרי חצי דקה של שקט הסתובבתי לעבר הקורא בניסיון לגלות מה קרה, ואז הבנתי שהקריאה כלל לא הופסקה, אלא אני התחרשתי.
בפרקים י' וי"א הייתי הרגוע באדם. מרוב שלווה, אפילו לא שמתי לב שאין במגילה פרק י"א.
הקריאה הסתיימה. בדרך החוצה מבית הכנסת, תפס אותי חבר וביקש שאוביל החוצה את אחד מילדיו הקטנים. בלי היסוס עניתי שזאת בכלל לא תחפושת אלא הבגדים האמיתיים שלי. הוא צחק ואמר לי שלא תהיה שום בעיה והוא יביא לנו את משלוח המנות למחרת בבוקר. עור התוף שלי, מסתבר, לא היה היחיד שנפגע באותו ערב מרעשני הפורים.