בשבע 137: מחנכת במשרה מלאה

"הרבה פעמים היו לי התלבטויות אם להמשיך. לפעמים הייתי אומרת לבעלי: תגיד שאתה לא מרשה לי". שרה אליאש, הקימה בקדומים אולפנה אזורית ל-800 תלמידות, תוך כדי גידול משפחה בת עשרה ילדים.

עתיה זר , כ"א בחשון תשמ"ח

באולפנת להבה לומדות בנות ברמה דתית ולימודית מגוונת . שרה אומרת שזה עושה עבודה יותר קשה לצוות, אבל לא פוגע בתלמידות. איך יוצרים אווירת אולפנה ללא פנימייה, מה עושים עם תלמידות שאין להן כסף לנסוע לפולין, מה רע בדרישה של ועדת דברת שהמורים יעבדו משרה מלאה, ומה המנהלת תעשה אחרי הפרישה

אולפנת להב"ה בשומרון היא אחד מבתי ספר תיכון לבנות הגדולים ביותר בארץ, ופורצת דרך משמעותית בכל נושא האולפנות לבנות, בכך שהיא שילוב של תיכון הקרוב לבית עם אווירה של אולפנה. באולפנה, המהווה תיכון אזורי לבנות השומרון, לומדות כ-800 בנות בכיתות ז'-י"ב.
אחד הדברים המייחדים את האולפנה בקדומים הוא העומדת בראשה, שרה אליאש, המנהלת את המוסד מזה עשרים שנה, בד בבד עם גידול של עשרה ילדים. בת הזקונים של המשפחה לומדת כיום באולפנה בכיתה י', לאחר שחמש אחיותיה הגדולות למדו אף הן במקום.

האולפנה בקדומים היא מקום מטופח ומושקע. חודש אדר; הקירות מלאים בשלטים "מבצע שביעית מתקרב", "תקנון רבנית פורים" וכן הלאה, דברים המוכרים באולפנות רבות בחודש זה של השנה. בנות שכבת י"א מתכוננות למבצע המסורתי, שבו מופיעות למעלה ממאה בנות בריקוד אחד שחובר על-ידן. במהלך המבצע יוקרנו קטעי וידאו שצילמו וערכו בנות השכבה הלומדות במגמת תקשורת, ומסיבת פורים שהן ארגנו תתקיים בליל פורים עד השעות הקטנות של הלילה.

האולפנה היא אמנם מפעל חייה של שרה אליאש, שלו היא מקדישה את כל מרצה למעלה מעשרים שנה, אך היא רואה בגידול משפחה ערך גדול יותר.
"זה הדבר הכי חשוב. בלי שום ספק. מי שלא מסוגלת לשלב את שני הדברים, עדיף שתישאר בבית ותגדל את הילדים שלה", אומרת שרה.

איך את הצלחת לשלב בין המשפחה לעבודה?
"קודם כל, אין דבר שאין לו מחיר. אבל בכלל נכנסתי לזה בלי כוונה להיות המנהלת. ליוויתי את האולפנה עם הקמתה עוד בזמן המאבק נגד מסירת סיני, אז היא החלה לפעול בחצר אדר לבנות שהיו במקום. לאחר פינוי סיני היא המשיכה בקדומים, וכשביקשו ממני לנהל אותה, כעבור שנתיים, הסכמתי על דעת זה שזה זמני, עד שיימצא מנהל קבוע. נכנסתי בלי שום ניסיון או הכשרה בניהול".

בת בבית
משפחת אליאש הגיעה לקדומים בימיו הראשונים של היישוב, בתקופת גרעיני ההתיישבות של גוש אמונים. לאחר שלא התקבלו ליישוב עפרה שקם באותם ימים חיפשו מקום אחר, וכשהגיעו ליישוב שהחל להתהוות במחנה הצבאי קדום, הוא קדומים של היום, נכבשו מיד בקסם המקום, ומאז הם כאן.
את החינוך לאידיאליזם ספגה שרה בבית הוריה. אביה, שהיה ניצול שואה, בחר לעלות לארץ למרות הצעות מפתות שנשלחו אליו ממקומות שונים בחו"ל. אמה, ילידת ארה"ב, בחרה אף היא לעלות לארץ הישר לעבודה חקלאית במושב. כשהחלו העליות לסבסטיה, לפני 32 שנה, היה זה אך טבעי לבני הזוג אליאש להצטרף לפעילות. בעלה של שרה אליאש, ד"ר אחיה, הוא בנו של מייסד תנועת בני עקיבא, יחיאל אליאש, כך שכל הנושא האידיאלים היה טבעי לבני הזוג, "אבל את האקטיביזם אני הבאתי", מציינת שרה.

שרה גדלה במשפחה עם שבעה אחים נוספים, דבר נדיר באותם ימים. את פרי חינוכם ראו ההורים במשך השנים כאשר ילדיהם בחרו להתגורר ביישובים ברחבי השומרון. לאח האחד שאינו מתנחל יש ילדים נשואים הפזורים ברחבי יש"ע. "ההורים שלי היו מאוד אידיאליסטים בחיי היומיום שלהם, והם הקרינו את זה".

כאשר עברו בני הזוג אליאש לשומרון, הם היו משפחה צעירה עם שלושה ילדים. האב אחיה עבד כסטאז'ר ברפואה, ושרה לימדה כימיה ופיזיקה ברמת גן. כעבור זמן קצר התבקשה לנהל את בית הספר היסודי שקם בקדומים. לאחר שנוסדה האולפנה, כאמור, התבקשה שרה לקחת את שרביט הניהול לידיה, ואותו היא מחזיקה עד היום.

"כשהייתי נערה, החלום שלי היה ללמוד באולפנה בכפר פינס, האולפנה היחידה שהיתה אז. אבל זה היה בלתי אפשרי: הייתי הבכורה בבית, והיה משק, פשוט היו חייבים את העזרה שלי. אבל הייתי הולכת לבקר חברות שלמדו בכפר פינס, וחלק מהאווירה ספגתי.

"בדיעבד ראיתי ערך גדול מאוד בזה שבת לא עוזבת את הבית אלא נשארת חלק מהחיים שבו. כשהקמנו את האולפנה רציתי לשלב את שני הדברים: מצד אחד שהבנות יגורו בבית, ומצד שני לתת אווירה של אולפנה, דברים שהם מעבר ללימודים. לא רק אווירה, גם ערבי כיתה, שבתות וסמינריונים.
"כשהתבקשתי לנהל את האולפנה כבר היו לי כמה ילדים, והייתי אז בהריון. לא חשבתי שאמשיך עם זה באופן קבוע, כי זו עבודה מאד קשה. זה סוחט את כל הכוחות. פעם חשבתי שאני לא אתן לבנות שלי לעשות את זה".

והיום?
"היום נראה לי שאם הן ירצו, אני אשתדל לעזור להם".

המשפחה לפני הכל
שרה אליאש רצתה תמיד משפחה גדולה. "משפחה עם הרבה ילדים נראתה לי הדבר הכי נכון והכי מבורך. הייתי מסתכלת על משפחות גדולות, ולא היה לי ספק שזה הדבר הנכון ביותר. גם את הבנות באולפנה אני משתדלת לחנך בכיוון הזה, אך בעיקר הן רואות את זה בדוגמה אישית, לא רק שלי אלא גם של המורות. פעם נסענו צוות המורות לאיזה אירוע, ואמרנו לנהג: 'סע בזהירות, אתה יודע כמה ילדים יש לכולנו יחד בבית?' הנושא של קריירה מול משפחה עדיין לא עולה מהבנות עצמן, אבל אני בפירוש מעלה את זה בפניהן".

כשבת מתלבטת בפנייך בנוגע לעתידה, מה את אומרת לה?
"בעיני, קודם כל המשפחה. לא כל אחד יכול לעשות גם וגם. ואם לא, אז שיגדלו ילדים. במהלך החיים אתה רואה אם אתה יכול או לא. אם אתה קשור למשהו מסוים ואתה מקבל כוחות, אז טוב. זה גם תלוי בעידוד בבית. בעלי נתן לי המון תמיכה. אמנם פיזית הוא לא יכול היה לעזור, כי היו לו שנים קשות של תורנויות בבית החולים והוא היה חוזר גמור. אחרי אחת הלידות הוא הביא אותי הביתה עם התינוקת וחזר לתורנות. זה היה ערב ראש השנה. בדרך מבית החולים עשינו קניות, ואני בישלתי, הוא לא היה בכלל. אבל העיקר בעבודה מסוג כזה הוא התמיכה הנפשית. מישהו שלא מקטר לך כשאתה לא נמצא. הוא נתן לי המון גיבוי לכל הצרכים שכאן, וזה לא מובן מאליו.

"הרבה פעמים מורות לא יכולות להשתתף בדברים מסוימים, זה תלוי בבעל. ואין לי טענה נגד זה. בבית אצלנו אף פעם לא אמרו: אי אפשר, תוותרי. בעבודה מסוג כזה קשה לשים גבולות, במיוחד בשנים של ההקמה. פתאום יש משהו וצריך אותך, ואני לא יכולה להגיד: מפה אל תיגע בי. זה מתנגש לעתים קרובות עם המשפחה.

"לפעמים הייתי אומרת לבעלי: תגיד לי שאתה לא מרשה לי. היו לי הרבה פעמים התלבטויות אם להמשיך. היו הרבה מאוד נקודות משבר, זה קונפליקט גדול, ובעלי תמיד עודד אותי להמשיך. גם עכשיו הקשיים האלה קיימים. אני זוכרת פעם אחת שהיה לי קשה מאוד, כשהיישוב היה צעיר והיה קשה למצוא בייביסיטר. הייתי צריכה ללכת לאיזה אירוע באולפנה, והיתה לי תינוקת קטנה שלא מצאתי מי שיהיה איתה. הלכתי וחיזרתי על הפתחים, לא היה לי למי לפנות. חלק מהאנשים שנעזרתי בהם בפעמים אחרות גם היו באירוע ולא יכלו לעזור. זה היה לי אירוע כואב כזה. אתה עובד כל-כך קשה, וברגע הזה אף אחד לא יכול לעזור לך. עובדה שאני זוכרת את זה אחרי כל-כך הרבה שנים, אני אפילו לא זוכרת מה עשיתי בסופו של דבר".

לא הרגשת שאת מפסידה את הילדים?
"מבחינה זו חופשות הלידה עזרו לי. לפני חופשת הלידה הייתי אומרת לילדים: עכשיו אני בבית לתקופה של שלושה חודשים, אנחנו חוגגים. מאוד העצמתי את התקופות האלה שכן הייתי איתם, בצהריים, בארוחות, כל מיני דברים שהייתי בשבילם. זו היתה חוויה משותפת כזו. גם לפני פסח היינו יוצאים לטיול וחוזרים לערב פסח".

בין הילדים לעבודה
מה הילדים אמרו על זה שנעדרת?
הבנות שלי אמרו שהן לא יהיו כמוני, אבל גם הן לוקחות על עצמן לא מעט. אחת הבנות שלי עושה עכשיו סטאז' במשפטים, ואמרתי לה שזה נראה לי יותר מדי בשבילה. לבי לנכדים הקטנטנים. אמרתי לה שאני חושבת שזה יותר קשה ממה שאני עבדתי, אבל באמת זה לא נכון. היא אמרה לי שגם אני נעדרתי הרבה. שאלתי אותה אם זה פגע בה, אז היא אמרה שבגדול לא, אבל היא זוכרת פעם אחת אחרי ניתוח שהיה לה באוזן, שהיא נשארה הרבה זמן לבד בבית והיא היתה עצובה.

"זה למשל מסוג הדברים שהעבודה לא מאפשרת לך לעשות אותם, לקחת חופש כדי להיות איתה בבית. פעם אחת הבת הקטנה שלי ביקשה ממני להישאר איתה בבית, כי היא היתה צריכה משהו. כשאמרתי לה שאני צריכה ללכת לאולפנה, היא אמרה: 'אבל את המנהלת!' לא התחלתי להסביר לה שככל שאני מנהלת יותר אנשים יש לי יותר אדונים, יותר חובות".

היו נקודות שהרגשת שאין לך הזמן לטפל, לתת את תשומת הלב?
"קשה לחשוב שיש אישה עובדת בימינו שאין לה את הקונפליקט הזה. הבנות שלי כולן למדו כאן, אז הן נסעו איתי כל בוקר לבית הספר, היו איתי, הייתי קשורה לחוויות שלהן, לא הרגשתי שאני לא נמצאת שם בשבילן.

"עם הבן הבכור שלי היה לי קשה, אבל זה יכול להיות גם מחוסר ניסיון, מה שנקרא מכת בכורות. אתה עוד לא יודע להיות הורה, לתת את כל תשומת הלב, היום אני יודעת הרבה יותר ממה שידעתי אז. אני מתארת לעצמי שהיום הייתי נוהגת אחרת בהרבה דברים. אבל שוב, אני לא חושבת שזה מאפיין דווקא את הניהול.

"מצד שני, מתוך הניהול והעיסוק במתבגרים אני חושבת שרכשתי הרבה כישורים להתמודדות, שאחרת לא היתה לי מודעות אליהם. למשל הבנה של מצבים שמאוד הרגיזו אותי, עד שהבנתי שמתבגרים צריכים אותנו בתור שק אגרוף, שהם חובטים בך בשביל למצוא את הזהות שלהם. העבודה הזו לימדה אותי הרבה, ועזרה לי מאוד בהתמודדויות שאחרת היו מקבלות ממדים קיצוניים".
אם מורה מרגישה שהעבודה פוגעת לה במשפחה, ואת רוצה שהיא תמשיך לעבוד?
"פעם הייתי מאד לוחצת, היום אני יותר מרפה. אני משתדלת קודם כל לתת מענה, לשקף לה, לתת לה עצות. לפעמים אני חושבת שעדיף, אם היא נמצאת בקושי מאוד גדול, שתהיה בבית שנה-שנתיים. הבית קודם. גם לבנות שלי אני אומרת את זה. כשבאה אלי מורה ורוצה להאריך חופשת לידה באמצע שנה אני פחות מאפשרת, למרות שאת הבת שלי, למשל, עודדתי להאריך. כי היא לא בתפקיד חינוכי, ומורה שלוקחת ארבעה חודשים מתוך שנה של תשעה חודשים זה הפסד יותר משמעותי למערכת ולבנות עצמן.

"ועדת דברת לצערי החליטה שכל המורים יצטרכו לעבוד במשרה מלאה. אני חושבת שזו טעות גדולה. יש מורות שלא הייתי מוותרת עליהן, והן מוכנות לעבוד רק במשרה חלקית. מורים אחרים לעומת זאת הם מעולים בתחום מסוים מאוד, שלא דורש הרבה שעות, ואין צורך בהם מעבר לכך. לשמחתי מסקנותיה לא יחולו בשנה הקרובה. למרות שבגדול אני מקבלת את הקונספציה, אני חושבת שבהמון דברים קטנים יש טעויות, למשל בדבר הזה של העסקת מורים.

"צריך לתת למנהל להחליט איזה מורה הוא מעסיק ולכמה שעות. חשוב לי גם לציין שכל ההתנהלות של האולפנה היא באווירה הזו, שמעודדת גידול ילדים. הרכזת החברתית למשל מגיעה עם התינוק שלה, ואין לי שום בעיה עם זה, כי היא לא נכנסת לכיתות. בישיבות הצוות ובהשתלמויות תמיד נוכחים תינוקות. כל האווירה היא סביב זה".

פתיחות לכל אחד
יצא לך לפגוש מנהלות ש'פתחו עלייך עיניים'?
"תמיד. בכל מקום שאני מגיעה אליו. מנהלות ומנהלים, דתיים וחילוניים. לרוב במקומות האלה, מי שמציג את הנוכחים דואג לציין את מצבי המשפחתי. ברוב המוחלט של המפגשים האלו, האנשים שאני מדברת איתם אומרים לי שמה שחשבו עלי בהתחלה שונה ממה שהם חושבים עלי לאחר שהכירו אותי.
"היתה פעם מישהי בהשתלמות, שסיפרה שכשראתה שאנחנו באותה קבוצה היא ביקשה לעבור לקבוצה אחרת, אבל לא אפשרו לה. בסוף ההשתלמות היא אמרה: 'אני חייבת לטפל בדעות הקדומות שלי'. לפני הרבה שנים, כשאמרתי שאני מורה לכימיה ופיזיקה אנשים היו בהלם, רואים אחת כמוני, מה אני יודעת ללמד, מקסימום תנ"ך. היום זה יותר ברור שגם דתיים נמצאים בכל מקום".

אולפנת להב"ה היא אינטגרטיבית, וזה אומר שלומדות בה בנות מכל הקשת הדתית. כיוון שזה תיכון אזורי, חייבים לקבל כל בוגרת ממ"ד מהאזור. זה שהאולפנה אינטגרטיבית מחייב חשיבה תמידית ויצירתית, כדי שכל הבנות ירגישו בה בנוח, בין אם הן חזקות מבחינה תורנית או לא.

מה עושים באולפנה כדי שכל-כך הרבה אוכלוסיות ירגישו בה טוב?
"קודם כל אנחנו מאוד עובדים על נושא הקשר האישי. כל מורה חייבת להיות מאוד תורנית מצד אחד, ועם יכולת הכלה מצד שני. המורכבות לא מאפשרת לנו ללכת באיזשהו תלם, והיא מחייבת כל הזמן למצוא פתרונות יצירתיים, לתת עוד העשרות, לטפל בעוד קבוצות. אבל קודם כל, כל מחנכת חייבת שיהיה לה יחס אישי עם כל אחת מהתלמידות, מה שקיים מן הסתם בעוד הרבה בתי ספר.
"לפני כמה שנים, כשבית הספר נהיה פתאום מאוד גדול, נכנסנו לתהליך של יעוץ ארגוני. בעקבותיו הוספנו מנהלת לכל שתי שכבות, וכל מנהלת צריכה למפות את כל התלמידות שבאחריותה. אנו מקיימים כל הזמן ישיבות חשיבה כדי לפתור בעיות שצצות או צרכים שעולים.

"למשל נוכחנו לראות שיש באולפנה הרבה נפגעות טרור, אז הקמנו קבוצת תמיכה עם פסיכולוגית. המעניין הוא שבנות שחוו שכול שלא כתוצאה מטרור ביקשו אף הן להצטרף לקבוצה. דוגמה נוספת היא ששכבה אחת היתה במצב מאוד לא טוב, גם מבחינה חברתית וגם מבחינה דתית. היה ממש מצב של ניכור, אז למרות שהן היו כבר בכיתה י"א חילקנו מחדש את הכיתות וביצענו שינויים מרחיקי לכת כדי לתת איזון.

"בחלק גדול מהשינויים שיתפנו את הבנות, כדי שלא יהיה אנטי. מה שאני רוצה להגיד זה שאי אפשר לשבת בשקט. זה הרבה מאוד וזה יומיומי, מבחינה לימודית, מבחינה תורנית וגם מבחינת אווירה".
אחד הפרוייקטים שהאולפנה לקחה על עצמה הוא פתיחת פנימייה לבנות עולות מאתיופיה ושילובן בכיתות הרגילות. בפנימייה לומדות מאה שלושים בנות שעלו מאתיופיה, ברמות שונות. חלקן ברמת אולפן, וחלקן משולבות בכיתות הרגילות. צוות האולפנה ממשיך ללוותן גם לאחר סיום לימודיהן, ואחוז הממשיכות ללימודים גבוהים הוא גבוה מהאחוז הכללי בארץ, גם של ישראלים.

"גם זה פרוייקט שדורש חשיבה תמידית", אומרת שרה. "בשלוש השנים האחרונות העובד הסוציאלי עושה איתן הצגה. דרך ההצגה הזו הוא עובד איתן על הרפיה קבוצתית, עיבוד של כל החוויות שלהן, של הקשר שלהן". הפרוייקט התחיל ביוזמתן של בוגרות האולפנה שעשו שירות לאומי באתרי קרוואנים.
מסורת נוספת הקיימת באולפנה, ומאפשרת גם היא ביטוי למגוון רחב של בנות, היא אימוץ ילדי איל"ן. שנים רבות מאמצות בנות האולפנה את ילדי איל"ן, נוסעות אליהם אחת לשבוע. לפעמים הילדים באים לשבתות, ובקיץ הן מקיימות להן באולפנה קייטנה של שבוע, שהיא פרוייקט בפני עצמו.

אינטגרציה לאורך כל הדרך
אתם שמים דגש על נושא העצמת הבנות החיוביות?
"בעיני, כבית ספר אינטגרטיבי זו המשימה הכי חשובה: להעצים את הבנות המחזקות, שימשיכו למעלה, לתת להם את המקום. עושים את זה באלף שיטות. אם הייתי בטוחה בדרך לעשות את זה הייתי משאירה פה צוואה והולכת לנוח, אבל אין מתכון. זה כל הזמן רגישות, מחשבה, לשים לב ולתת מענה גם לבנות שדורשות יותר. לא לרצות רק את האוכלוסייה שצריך לקרב אותה לצד התורני, אלא גם לחזק את המחוזקים".

האם העובדה שבית הספר מגוון מבחינה דתית ולימודית היא תוצאה של השקפת העולם שלך, או שזה היה מחויב המציאות?
"אחד הוויכוחים הגדולים שלי בציבור שלנו הוא על סוגי בתי הספר. כל אחד מקים בדיוק לשטיבל שלו, אין הרבה בתי ספר בחינוך הדתי שהם אינטגרטיביים. גם מבחינה תורנית, זה בנות מכל הקשת הדתית. יש לזה מחיר, והמחיר הוא בעיקר שאנחנו עובדים הרבה יותר קשה. אין דבר בחיים שאין לו מחיר, אבל אני לא חושבת שהמחיר הוא בבנות.

"יש תקופות ביניים שההורים בלחץ, אבל אני רואה את התוצאות. הבנות שיצאו מפה הן לא פחות טובות מאלה של בתי הספר הסלקטיביים. אני חושבת שזה טוב לכולם, דרך אגב, לא רק למתחזקות אלא גם למחזקות, המפגש עם סוגים שונים הוא הזדמנות לגיבוש הזהות. בסופו של דבר הרוב, ודאי במשפחות החזקות, הולך לפי הבית.

"יש פה גם משהו יותר עמוק. אני אומרת שאם הציבור שלנו רוצה פעם להגיע להנהגה, כמו שמשה גדל בחצר המלך פרעה, אי אפשר להגיע להנהגה כשאתה בא מהשטיבל המצומצם שלך – אתה לא יודע איך להתנהג עם אנשים אחרים.

"כשפותחים בית ספר סלקטיבי ואומרים שהוא נותן מענה תורני, אני מערערת על תפיסת התורניות הזו. זה לא שהקימו משהו חדשני, אלא פשוט סגרו את האוכלוסיה. המקומות האלה, המצוינות שלהם היא בזה שהם דוחים את אלה שאינם מצוינים. דו"ח דברת מתייחס לזה. הוא אומר שבתי ספר סלקטיביים לא יוכלו לקבל אותו תקצוב. כי באמת אי אפשר להשוות את העבודה, להתעסק עם ציבור כל-כך מגוון לעומת האפשרות לתקוע 35 ילדים בכיתה ולחנך אותם אותו הדבר".
אי אפשר לעשות הפרדה בין הבנות מבחינה תורנית, כמו שעושים מבחינה לימודית?
"בגיל הזה בחירת הזהות שלהן היא לא עצמאית. את יכולה להשפיע ולעבוד. זו האחריות שלנו כחברה וקהילה, את רוצה שכולן יקבלו חינוך סוג א'. זה לא כמו מתמטיקה, שבכלל לא מעניין אותי אם מישהי ברמה כזו או אחרת. צריך לתת אופציה, אבל זה לא הדבר החשוב לנו כקהילה.
"אבל אם אנחנו שואפים להגיע להנהגה, אז בהנהגה צריך ללכת בדרך המלך. ללמוד לעבוד עם אנשים בלי להתנשא. הנקודה הזו של היכולת להשפיע על העם יכולה לבוא אם אתה בא איתם, ולא מתנשא וחושב שהם לא ראויים ולא תורניים ולא אוהבים את הארץ.
"לא תמיד קל לבנות החזקות, אבל בסופו של דבר כולן, כמעט בלי יוצאת מן הכלל, אומרות שההטרוגניות הזו היתה טובה להן. שלא לדבר על אלה שאם לא היינו מקבלים אותן, מי יודע איפה הן היו היום".

מעודדים לאחריות
נוכחות בנות האולפנה בקדומים בולטת בהפגנות. זו תוצאה של הכוונה?
"בהחלט. אני רואה בכך חשיבות רבה. ככל שהמעורבות גדולה יותר בגיל הזה, הסיכוי שתהיה מעורבות בגיל מבוגר יותר הוא גבוה. בהפגנות עם קונצנזוס רחב יוצאות כל בנות האולפנה, וכשמדובר בדברים מקומיים יותר, כמו פינוי חוות גלעד למשל, מי שרצתה הלכה.
"כשבנות רוצות לצאת לדבר כזה, אני אף פעם לא אוסרת עליהן, והן יודעות את דעתי. לכן רואים בדרך כלל הרבה בנות מהאולפנה בהפגנות. ואני בהחלט גאה בכך. יש לזה מחיר, כמובן. קשה להחזיר את הבנות לתלם בכל פעם כזו. אבל אני לוקחת נשימה ועוברת את התקופות האלו".

יש סטנדרטים באולפנה, מבחינת צניעות למשל, או מבחינת התנהגות?
"ודאי שיש. יש לי כאן שקית עם חולצות וחצאיות, לתת לכל מי שהבגד שלה לא צנוע. אבל נושא הצניעות הוא בעיה שמתמודדים איתה בכל מוסד חינוכי. אצלנו זה קצת יותר קשה, בגלל המגוון של הבנות. הרבה פעמים את רואה בנות בעיצומו של תהליך, שדווקא ההקפדה שלנו לא מועילה לתהליך הזה. ובכל זאת יש כללים, ולכן הן נדרשות לעמוד בהם.

"בנושא האחריות, היעדרות משיעורים וכדומה, גם כאן יש קבוצה גדולה של בנות טובות מאוד, שניתן לסמוך עליהן ומסגרת לוחצת היא לא לטובתן, ובכל זאת הן נדרשות לעמוד בה, כי הן חלק מהמסגרת הכללית. לכן פעמים רבות אנחנו לא מאוד נוקשים בשמירה על הכללים האלו, ואולי בגלל שאנחנו לא נוקשים ההתמודדות הזו נמשכת יום יום. זה אחד הדברים הכי שוחקים.

"בסופו של דבר כל מורה מכירה את התלמידות שלה ויודעת מתי חייבים להרפות ומתי חובה להחזיק חזק את המסגרת. יש כמובן מקרים שמטופלים מיד וללא סלחנות, כמו חוצפה, זלזול וכדומה, דברים שאין להם מקום. אבל בסך הכל אנחנו לא בצבא.

"הנוקשות באה על חשבון האווירה בבית הספר. למדתי בשנים האחרונות מונח שלפיו ככל שהמרכז חזק יותר, יש פחות צורך בגבולות. אני משתדלת שהבנות יחושו חיבור לאולפנה דרך גאוות יחידה, דרך כל מיני פעילויות, שעצם תחושת השייכות לאולפנה תמנע את בדיקת הגבולות שלנו. מובן שצריך לשמור על הגבול, אבל אני מאמינה שנכון יותר לגרום לבנות ללכת בדרך שאנו מנסים להתוות, באמצעות חינוך יצירתי, באמצעות מרכז חזק".

מסע שואה בארץ
אחד הדברים היצירתיים שיזמה שרה אליאש הוא מסע המקביל למסע לפולין של בני נוער במסגרת לימודי שואה. אביה של שרה הוא ניצול שואה שהתנגד נחרצות לנסיעות לפולין. שרה ספגה זאת ממנו, ואף היא לא רואה בכך כל טעם, מה גם שהדבר ממחיש את הפערים הכלכליים בין הבנות – שחלק גדול מהן אינו יכול לצאת עקב עלותו הגבוהה של המסע.

"בעיני זה כשל חינוכי מסוים, שאנחנו לא מצליחים להעביר את נושא השואה. אנחנו מצווים לספר על יציאת מצרים כל שנה, לא לנסוע למצרים ולראות את הפירמידות. אני מקיימת את זה בכל זאת כי יש אנשים בצוות, שאני מעריכה אותם ואת דעתם, שחושבים שזה הדבר הכי גדול בעולם. אני לא אוהבת את הגישה הזו, אבל יש שדר כאילו אתה לא יכול להיות יהודי מאמין אם לא היית באושוויץ.
"השנה זו השנה השנייה שבה קיימנו את המסע בארץ. גם מפולין וגם מפה הבנות חזרו עם המון עוצמות. לשמחתי, הוא לא היה חיוור לעומת פולין. זה מסע אינטנסיבי בן שבוע, שהבנות חוות בו ניתוק מהיום יום בארץ, בדומה לזה שחווה מי שטס לפולין, ההבדל הוא בכך שבארץ ניתן לשלב גם את נושא התקומה.

"הלכנו למשל לראות את הזריחה בארבל, קרענו קריעה מול הר הבית, שאותו ראינו מגג בית הצלם ברובע הנוצרי. זהו מסע שבו פוגשות הבנות המון, גם בדברים הקשורים בשואה, גם בתקומה, וגם בזהות שלהן עצמן. חלק מהמסע מתקיים במדבר, שם חוות הבנות חוויה מאוד אישית. השנה סיימנו את המסע במוזיאון בתל אביב שבו הוכרזה הקמת מדינת ישראל. בנות פשוט בכו. הן יצאו אחר כך והסתובבו ברחבי תל אביב עם דגלי ישראל.

"לשמחתי יש בתי ספר נוספים שהחלו לאמץ את המודל הזה. חשוב לציין שהמסע נבנה כל שנה מחדש, כדי שיתאים לבנות שאמורות לצאת אליו. אמנם גם הוא עולה לא מעט, אבל עדיין זה חמישית ממה שעולה מסע לפולין, ובנוסף הקמנו קרן שמטרתה לסייע למי שמתקשה לצאת לזה מסיבות כלכליות".

פתרונות יצירתיים נוספים ששרה אליאש יכולה לספר עליהם הם פתיחת המגמות לקולנוע ותיאטרון, כאשר מגמות אלו לא היו מוכרות כלל בציבור הדתי. "ראיתי שיש בנות עם הרבה כישורים, שפשוט לא מתאים להן מגמות עיוניות כמו ביולוגיה או פיזיקה. מגמת הקולנוע, שאנו קוראים לה מגמת תקשורת, מאפשרת להביא לידי ביטוי מגוון רחב של כישורים. בנות עוסקות בצילום, בימוי, תסריטאות. גם במגמת התיאטרון בנות מביאות לידי ביטוי רגשות מאוד חזקים, שאין להם במה אחרת. המגמות הללו מעלות המון שאלות בנושא גבולות היצירה, ואלו דברים שטוב לבררם כבר בגיל הזה.

"יש לנו כמובן מגמות נוספות רבות, המתאפשרות לנו בגלל שזהו בית ספר גדול. מגמות כמו כימיה, פיזיקה, ארץ ישראל וביולוגיה. בנות רבות בוחרות לעשות עבודת גמר או היסטוריה מורחב. כל שנה יש קבוצה שעושה ארבע יחידות במחשבת ישראל. בכלל, העובדה שבית הספר גדול מאפשרת לנו למשוך אלינו הרבה פרוייקטים. לפני כמה וכמה שנים ביקשנו וקיבלנו אפשרות להשתתף בפרוייקט 'בית ספר ניסויי', שמשמעותו היא שחלק מהמקצועות נלמדים בצורה יותר חווייתית. היום אנחנו כבר נחשבים 'מרכז' – בית ספר שמעביר השתלמויות לבתי ספר ניסויים חדשים".

את מאחלת לאולפנה שתמשיך לגדול?
"לא. אני לא חושבת שזה טוב להיות יותר מדי גדולים. אני אשמח כשתיפתח אולפנה נוספת במקום שיהיו בו מספיק בנות. מה שחשוב לי שזו תהיה אולפנה שמקבלת את כולן, ולעצמי אני מאחלת שכשאעזוב את ניהול האולפנה אעבור לעיסוק שיותיר לי פנאי להיות סבתא לנכדים שלי".

עשרת בני שרה
לד"ר אחיה ולשרה אליאש עשרה ילדים:
עמיחי הבכור, נשוי לבתיה, גר בעלי ומשמש כר"מ במכינה במקום. לזוג חמישה ילדים.
נעה, נשואה לשלמה ומתגוררת בבאר שבע. היא לומדת תרפיה באומנות והוא סטז'ר לרפואה, ולהם שני ילדים.

אסנת נשואה לגדי, גרה בירושלים ועובדת במחלקת החינוך באפרת.
שלומית עובדת סוציאלית, נישאה השנה ליהודה הלומד בטכניון בחיפה, שם הם מתגוררים.
נילי נשואה לרון, סטאז'רית במשפטים, לזוג שני ילדים.
מוריה, אף היא נשואה טריה, נשואה לשייקה, סטודנטית המתגוררת לעת עתה בבני ברק.
יאיר משרת בצבא, נדב לומד בישיבה במצפה רמון, והקטנים – יונתן ומרים, לומדים בתיכון.