בשבע 137: יש טלאי? אין עבודה

בשבוע שעבר קיבל איגור פצ'רסקי, עובד במכון וייצמן, איום פיטורין מיידי וללא פיצויים אם לא יפסיק לענוד 'טלאי כתום' על בגדיו בעבודה.

עפרה לקס , כ"א בחשון תשמ"ח

פצ'רסקי, עולה מחבר העמים שמחובר בנימי נפשו לזכר השואה, לא מתכוון לוותר: "זה חלק ממני. זה כמו המבטא הרוסי שלי, כמו הכיפה שלי"* בהסתדרות ובאגודה לזכויות האזרח לא ממהרים להגן על חופש הביטוי של העובד

יומיים. זה הזמן שהספיק לממציאי 'הטלאי הכתום' לסגת בהם מן ההמצאה. הם ביקשו להמציא 'מגן מלחמת אחים', ולא תיארו לעצמם את עוצמת הסערה שתתחולל בעקבות כך. "לא רצינו לפגוע ברגשות של ניצולי השואה", הם אמרו כשנסוגו. "בסך הכל רצינו להעביר את התחושה שאנחנו מרגישים כמו אזרחים סוג ב"'.

שלושה חודשים אחרי עלייתו ונפילתו של ה'מגן' הוא עדיין מעורר הדים, והפעם מעט צפונה מגוש קטיף, במכון וייצמן שברחובות. בשבוע שעבר מסר סגן נשיא המכון הנחשב, גד קובר, מכתב לאחד העובדים ובו איום מפורש: אם לא יוריד את הטלאי תוך 24 שעות, כך נכתב, יפוטר בלי אזהרה נוספת ובלי פיצויים.

האיום הלא ממש אקדמי של המכון הגיע אחרי ניסיונות שכנוע שעלו בתוהו. חבריו של איגור פצ'רסקי, נושא הטלאי, מסבירים כי האיום אינו במקום; הוא, מצדו, ממשיך לשאת את ה'מגן' ולהעלות מחדש סוגיות של חופש ביטוי ומחאה במקום העבודה.

"השואה היא חלק ממני"
בשנת תשמ"ז יצא איגור פצ'רסקי (36), אז תושב ברית המועצות, עם חבורה של נערים בני גילו לאזור קובנה וליטא. הם סיירו בערים ובכפרים בעלי עבר יהודי מפואר, הגיעו למז'יבוז, מקום קבורתו של הבעל שם טוב, שיפצו את הקברים ואת בתי העלמין המוזנחים ואספו סיפורים מפי המשפחות שהתגוררו במקום. הם שמעו גם מעשיות של פולקלור יהודי וגם היסטוריה עובדתית, וליקטו אותם אחד לאחד. "ידענו", משחזר היום פצ'רסקי, "שאת חלק מהאנשים אנחנו רואים בפעם האחרונה".
מאוחר יותר הגיעה החבורה לוילנה, שם פגשו יהודים שידעו היטב את ההיסטוריה היהודית של המקום ואף שימרו אותה. את השואה הנוראה עברו היהודים האלה במקומות שונים, והם סיפרו אודותיה למאזינים הצעירים.

בתוך ים השיחות והראיונות פגש פצ'רסקי את רבקה, יהודייה שמקורה בפלונסק. "היא הראתה לי תמונות של אנשים, ולכל תמונה סיפרה סיפור קצר", מספר פצ'רסקי. "בסוף 24 השעות האלה לא יכולתי לדבר. יצאתי החוצה לרחוב וראיתי בכל מקום את האנשים מהתמונות כפול אלפים. פתאום הבנתי שהאנשים האלה הם חלק ממני, ושאם אני לא יכול להחיות אותם הכל אבוד".
שנתיים מאוחר יותר הגיע פצ'רסקי לישראל, במסגרת משלחת שארגן הג'וינט. את הקבוצה ביקש הארגון להפוך למנהיגי תפוצות. פצ'רסקי הגיע למסע הזה ללא שום מחשבה ציונית, אבל שיטוט קצר ברחובותיה של ירושלים הצליח לטרוף את הקלפים: "יצאתי לרחוב, ופתאום ראיתי את כל האנשים מהתמונות. חטפתי שוק, והבנתי שאני לא רוצה להיות שום מנהיג תפוצות. הבנתי שזה המקום שלי". אחרי שנתיים הוא עלה לארץ.

לפני שנה וחצי הגיע פצ'רסקי למחלקה לגנטיקה מולקולרית במכון וייצמן, שם הוא עובד כמתכנת ושמח בעבודתו. כשנושא הטלאי הכתום עלה לכותרות, ובייחוד לאחר שמועצת יש"ע התנערה ממנו, החליט פצ'רסקי לענוד אותו. "אני לא אדם ממסדי, ולא רציתי להזדהות עם ממסד או פוליטיקה מסוימים. כשמועצת יש"ע משכה את ידה מזה, אמרתי: 'יופי, עכשיו אני יכול ללכת עם זה'".
"זה" עבור פצ'רסקי הוא לא טלאי, אלא מגן דוד כתום שאותו הוא עונד על דש בגדו, כמו תג זיהוי של כנס. הוא לוקח את מגן הדוד הזה עמוק אל תוך זהותו: "זה חלק ממני. זה כמו המבטא הרוסי שלי, כמו הכיפה שלי, זה אני".

כשהוא נשאל מדוע הוא עונד את מגן הדוד הזה, פצ'רסקי מזכיר משל של ר' נחמן מברסלב על מלך ומשנהו, שידעו שכל מי שיאכל מהחיטה של השנה הבאה יהיה משוגע. כיוון שהבינו שגם הם עומדים לאכול מן החיטה הזו, החליטו השניים לעשות לעצמם סימן במצח: "כך", אמר המלך למשנה שלו, "בכל פעם שתביט אתה בי או אני בך נזכור שאנחנו משוגעים".

"אני רוצה להזכיר לעצמי ששחור זה שחור ולבן זה לבן, במציאות שבה כולם אומרים על שחור שהוא לבן ולהיפך", אומר פצ'רסקי, "ולפני שגם אני מתחיל לומר את זה, אני רוצה לעשות לעצמי סימן".
פצ'רסקי, שמחובר מאוד לנושא השואה וההיסטוריה היהודית בכלל, מסביר שהסמל הזה מקשר עבורו בין העבר הרחוק והקרוב ובין ההווה. "בשבילי זה מראה שהכל הוא שרשרת אחת. זה מקומם במיוחד את מי שמנסה לברוח מההבנה הזו, וגם את מי שמנסה להבריח אחרים".

לא רוצה לפגוע
לפני עשרה ימים קיבל פצ'רסקי מכתב ובו אולטימטום של 24 שעות. אם לא יסיר בפרק הזמן הזה את הטלאי הכתום שעל דש בגדו, כך נכתב, הוא צפוי להיות מפוטר ללא פיצוי וללא הודעה נוספת. סגן נשיא המכון, גד קובר, החתום על המכתב, הזכיר תלונות של עובדים במכון כלפי הפרובוקציה של פצ'רסקי, שמסיחה את דעתם של עמיתיו ופוגעת ברגשותיהם. הוא אף ציין כי "במכון מבקרים מדי יום עשרות רבות של אורחים מהארץ ומחו"ל, הנחשפים גם הם למעשה זה".

המילה פרובוקציה, אגב, מוכרת לפצ'רסקי ממדינה אחרת ומימים אחרים: "קיבלתי פעם כזה מכתב, שבו איימו עלי. הם טענו שנראיתי מסתובב עם כיפה על הראש, ושזו פרובוקציה שאי אפשר לסלוח עליה".

בכירים במכון וייצמן ניהלו שיחות עם פצ'רסקי וניסו להניאו מענידת הסמל, אך הוא סירב לוותר.
פצ'רסקי מספר כי כל הבכירים הסבירו שהסמל לא מפריע להם, אבל לאחרים כן. עובדת אחרת בלבד בחרה לשוחח איתו: מנהלת מחלקת משאבי אנוש של המכון. המנהלת דיברה על כך שמספר הזיהוי שפצ'רסקי עונד בסמוך לטלאי מעורר בה קונוטציות של מחנות מוות. פצ'רסקי מיהר וגזר את מספר הזיהוי שלו. את הטלאי הוא השאיר. "המטרה שלי", הוא חוזר שוב ושוב, "אינה לפגוע ברגשותיהם של אחרים".

במכון נאחזים בשיחות השכנוע העקרות, וטוענים כי לא נותרה בידם ברירה: "לא עמדה כל אפשרות בפני הנהלת המכון אלא להעמיד בפני העובד את האפשרות לפעול על-פי נוהלי המכון, או לסיים את עבודתו במכון".

הפעולה שעושה פצ'רסקי, לטענת מכון וייצמן, "אינה מאפשרת מהלך תקין של עבודת המחקר המתנהלת בין כותלי המכון, והיא זרה לנהליו ואורחותיו". הדבר מקומם את ההנהלה במיוחד כאשר מדובר בפגיעה ברגשות הציבור, בגלל האסוציאציה שהטלאי הכתום מעורר.

סטודנט במעבדה של פצ'רסקי, שביקש להשאר בעילום שם, סיפר שאצלם במעבדה כולם חיים בשלום עם התג שפצ'רסקי החליט לענוד, "אף-על-פי שיש כאן הומוגניות פוליטית לצד שמאל, ואיגור די יוצא דופן מהבחינה הזאת". לא, פצ'רסקי אינו משוחח עם איש על הטלאי שאותו הוא נושא, ולא משמש 'מטיף בשער'. הוא רק עונד את הסמל ועובד, כרגיל.

הסטודנט מספר כי בעצם היה כאן תהליך של התלהמות כללית: המקור היה בעובדת של אחת המעבדות, בת לניצולי שואה, שעניין הטלאי היה קשה לה מאוד. כשביקשו ממנה ללכת ולדבר עם פצ'רסקי, היא פרצה בבכי וסירבה, אך העובדים שסביבה שמעו את דעותיה הנחרצות בעניין והעבירו אותן הלאה. התהליך הזין את עצמו, וכדור השלג הלך והעצים עד איום הפיטורין.

במעגל הקרוב לו זוכה פצ'רסקי לתמיכה מלאה. "כולם מסכימים שזו חוצפה מצד המכון", מספר הסטודנט. "הסיפור הזה נופח מעבר לכל פרופורציה. זה נראה כמו סתם ניסיון להפחדה ממוקדת, כי לא נראה לי שיש עילה חוקית לפיטורין". במכון מנסים להדגיש שלא מדובר בסוג האמירה הפוליטית של פצ'רסקי, אלא בעיסוק בפוליטיקה בתחום המכון, דבר שאינו ראוי ואינו נהוג.

הסטודנט במעבדה של פצ'רסקי מעיד שהדבר איננו מדויק. לדבריו, אנשים נוהגים לתלות כתבות שקשורות לפוליטיקה עולמית, כגון כאלה שמתנגדות לגלובליזציה או למעורבות של ארצות הברית בעיראק. "חוץ מזה", הוא מוסיף, "קיימות השוואות לשואה בכתבות שקשורות למה שמתחולל בקוריאה. גם כתבות כאלה נתלות במסדרון, שזה הרבה יותר שתלטני מבחינת המרחב הציבורי. על ההשוואות האלה אף אחד לא מחה".

איש ימין שעובד במכון שנים ארוכות מעיד כי קיים ניסיון להשאיר את המכון נקי מפוליטיקה. "הוא היה צריך להסיר את הטלאי", אומר האיש. "זו סתם פגיעה ברגשות הזולת. אם הייתי יודע שאני פוגע ברגשות של מישהו, הייתי מוותר".

מחלוקת משפטית
מה שנראה במבט ראשון כפגיעה מובהקת בחופש ביטוי של עובד, מתברר במבט נוסף כסוגיה מורכבת יותר, הן בעיני ההסתדרות והן בעיני האגודה לזכויות האזרח. בתגובותיהם בחרו שני הגופים שלא להתייחס לצד המשפטי של האיום בפיטורים ללא פיצוי, והתרכזו בסוגיה העקרונית של חופש הביטוי.

אבינועם מגן, דובר ההסתדרות, הסביר שאם מעביד יכול לכפות על עובדיו לבוא בבגדים מסוימים לעבודה (בגדים צנועים לקופאיות בסופר חרדי, בגדים שחורים למלצרים ועוד) קל וחומר שהוא יכול לכפות על עובד שלא לבוא עם בגד מסוים. לכן, אם קיימים בגד או ביטוי שהמעביד אינו מעוניין שיימצאו במקום העבודה, זכותו לכפות על העובד שלא לעשות כן. לשם הגילוי הנאות יש לציין שמגן יצא בזמנו באופן חד נגד ענידת הטלאי הכתום.

מי שהגנה על הזכות לענוד טלאי כתום היתה האגודה לזכויות האזרח. האגודה יצאה בזמנו נגד הצעתה של יולי תמיר, לאסור בחוק את השימוש בסמלים של השואה לצרכים פוליטיים, ואף השמיעה קול זעקה נגד כוונתה של שרת המשפטים, ציפי לבני, לצמצם את חופש הביטוי. "חופש הביטוי", כתבו אנשי האגודה לשרה, "נועד להגן דווקא על ביטויים קיצוניים, מקוממים ואפילו גבוליים. הוא נועד לאפשר לאדם למחות נגד מדיניות המתבצעת לנגד עיניו, ואשר נראית בעיניו כפסולה, הרת אסון או לא מוסרית".

למרות העמדה הזו, האגודה אינה ממהרת לקבוע כי האיום על פצ'רסקי הוא פגיעה אנושה בזכותו של העובד להביע את עמדותיו. עורכת הדין דנה אלכסנדר מן המחלקה המשפטית של האגודה מחלקת את הדיון לשתי סוגיות: הראשונה היא עצם השימוש בסמל, שהוא "פוגעני". וכך היא כותבת לחבריה באגודה:
"ענידת טלאי כתום, להבדיל מלבישת חולצה שעליה כתובה סיסמה של התנגדות להתנתקות, היא בגדר מעשה הפוגע ברגשות של עובדים אחרים. אני יכולה להעיד על עצמי שלא הייתי מוכנה שאדם העובד בסביבתי, שאני צריכה להיתקל בו ביום יום, יענוד טלאי כתום... זה חילול מוחלט של זכר הנספים בשואה, ובוודאי קשה לכם להאמין, אבל רק אני כותבת את זה ועולות דמעות בעיני".
לפי תפיסתה של אלכסנדר, במקום שבו נדרש איזון בין זכותו של אדם לבטא את עצמו וזכותם של הסובבים שלו לעבוד בסביבה נעימה, במקרה של טלאי כתום מותר למעביד לאסור על העובד לבוא עם סמל כזה. מדובר בקהל שבוי, היא מסבירה, שחייב להימצא במקום אחד עם העובד ה'מפגין' ואינו יכול להימלט לשום מקום. בכיכר הפגנות או על גבי מודעה בעיתון, היא טוענת, יהיה מותר להשתמש בסמלים כאלה, כי הקהל יכול לבחור שלא להגיע לשם או לדפדף הלאה.

הסוגיה השניה שמעלה סיפורו של פצ'רסקי, מסבירה אלכסנדר, היא השאלה עד כמה אדם יכול לבוא לעבודה יום יום עם לבוש או סמל שעלולים לגרור את הסובבים לוויכוחים פוליטיים באופן שפוגע בעבודה. כאן, אומרת אלכסנדר, התשובה אינה חד-משמעית. במקרה כזה עומדת זכותו של המעביד מול זכותו של העובד להביע את עמדתו, והגבולות אינם מוחלטים.

עורך דינו של פצ'רסקי, זאב פרבר, משיב לטענות שני הגופים האלה: "טענתו של אבינועם מגן על דרישת הביגוד צריכה להיות אחידה לכולם. דווקא ממנו דורשים שלא לבוא עם ביטוי מסוים, והדרישה היא פוליטית מובהקת. דרישה פוליטית שכזו היא עברה על חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה".
גם על הטענות של האגודה לזכויות האזרח יש לפרבר תשובות. הוא מביא דוגמה שמוכרת לכולם: "אדם הרי לא חייב ללכת בכיפה כל הזמן. אדם יכול ללכת בכובע או להסתפק בחבישת כיפה רק בזמן תפילה וברכות, אבל אנשים בוחרים ללכת בכיפה כל הזמן, כי זה מבטא באופן חיצוני את אמונתם הפנימית.

"גם איגור לא בא להפגין. זה הוא ביטוי לאמונתו הפנימית. ובאשר לטענה שזה פוגע ברגשותיהם של אנשים, איש לא בא ואמר שזה פוגע בו. איגור כבר אמר שאם מישהו יבוא אליו ויאמר שרגשותיו נפגעים מכך, הוא ישוחח איתו, ואם יראה שאינו יכול לשכנע אותו, הוא יסיר את הטלאי".
***
נכון לתחילת השבוע, שישה ימים לאחר שפג תוקפו של האולטימטום, לא מימש מכון וייצמן את איומו. פרבר חושב שהם ירדו מהעץ; פצ'רסקי חושש שהם יתנו לגלים לשקוע ויפטרו אותו בהזדמנות אחרת, רחוקה מעינה של התקשורת.

בימים האחרונים צלצל הסלולרי של פצ'רסקי פעמים רבות. היו טלפונים של תמיכה והיו כאלה של דרישות תקיפות לסגת בו מעמדתו. "מה שמעניין הוא שמי שתמך בי היו כאלה שהגדירו את עצמם כאנשי שמאל או אנשים שדעותיהם מנוגדות. אלו שדרשו ממני לסגת היו אנשי ימין".
לתופעה הזו מצרף פצ'רסקי הסבר: "אדיר זיק, זכרונו לברכה, אמר שאנחנו מרגישים סוג ב', והוא צדק. צריך ללמוד את תחושת הכבוד הפנימי מאנשי השמאל. וזה אולי הפן החינוכי של כל הסיפור".
ofralax@walla.co.il