בשבע 137: הוי ארצי:

חגי סגל , כ"א בחשון תשמ"ח

אחריו

אילו ממשלת שמאל קונבנציונלית היתה יוזמת את תוכנית ההתנתקות, ואריאל שרון היה ניצב מולה בראש מחנה המתנגדים, הוא לא היה מרים ידיים. שרון, כמו שרון, היה מכנס השבוע ישיבת חירום של מטה המאבק, נוזף קשות במתייאשים, ומספר להם שהוא כבר היה במצבים קשים יותר בלטרון ובתעלה, ובסוף ניצח.

דרוש רמטכ"ל

אחרי הכשלון החרוץ בהצבעה בכנסת על משאל העם, הכריזה מועצת יש"ע שהיא "מעתיקה את המאבק אל העם והשטח". הרב בני אלון הצהיר ש"תם הפרק הפרלמנטרי ומתחיל פרק השטח". גם ראשי 'המורדים' בליכוד אמרו, שאין עוד טעם במאבקים בתוך בית המחוקקים.

מהפה שלהם לאוזני עצמם. את כל האנרגיות של המאבק בנסיגה צריך לתעל עכשיו לשטח. הימין התחייב כבר מזמן לגייס 100 אלף מפגינים ביום פקודה, וכעת עליו לארגן בדחיפות את כל הלוגיסטיקה והפסיכולוגיה הכרוכה במימוש ההתחייבות. מול מטות ההתנתקות של השלטונות, יש הכרח בהצבת מטה נגדי עם יושבי-ראש במשרה מלאה. מאומה לא יגרע מכבודה של מועצת יש"ע אם תעמיד בראש המאבק רמטכ"ל חיצוני, שאינו טרוד בעניינים מוניציפאליים או פרלמנטריים. במרחב ההתנחלויות הגדול או בסביבתו יש די והותר מועמדים כריזמטיים למשימה, לאו דווקא חברי מועדון המשתתפים הקבוע בישיבות המועצה.

מטה המאבק יצטרך ללבות מחדש את רוח הלחימה, ולפתוח בהכנות מבצעיות נרחבות. הרי הפעם לא מדובר בהפגנה גרידא, גומרים הולכים, אלא בעניין המצריך שהות של ימים ארוכים תחת שמש קופחת או לילות עמוסי כוכבים. מישהו יצטרך לארגן את המפגינים נפשית ופיסית למשימה המפרכת הזאת. הוא גם יצטרך לספק להם מים, מזון, עורכי דין, אמצעי תקשורת, סדרנים ובעיקר כללי משחק: מה מותר ומה אסור. רצוי מאוד שהמפגינים, השלטונות והתקשורת יידעו מראש שמתנגדי הנסיגה אינם מצוידים בנשק, אבל שהם גם לא כבשים רכות צוואר בחוות השקמים הסמוכה.

תמיד אשמים

מבזק חצי ששודר בצהרי יום ג' ברשת ב' הכיל סתירה פנימית עמוקה: "מתנחל מיצהר, שהיה מעורב בארועים האלימים בכפר א סירא א קביליה שליד שכם, שוחרר בהוראת בית משפט, שקבע כי אין ראיות מספיקות למעורבותו במעשים". או במלים אחרות: בית המשפט אמנם לא השתכנע שהמתנחל היה מעורב בארועים האלימים, אבל מערכת החדשות ברשת ב', בשבתה כערכאת ערעור עליונה, פסקה שהוא אכן היה מעורב. כאב לה הלב לשדר מבזק הגון ומדויק יותר בנוסח: "בית המשפט שיחרר מתנחל מיצהר לאחר שקבע כי אין הוכחות שהוא היה מעורב בארוע אלים ליד שכם".

וזה מזכיר כותרת שהופיעה פעם בעמודי החדשות של המקומון השמאלני 'כל העיר': "שוב זוכו מתנחלים קלי הדק".

סרבני גאולה

60 שנה חלפו כבר מתום מלחמת העולם השניה, והיא עדיין ממשיכה לייצר ספרים חדשים, לא רק מחקרים אקדמאיים. בהוצאת 'כנרת' יצא עכשיו לאור בעברית ספרו של העיתונאי המפטון סייד, 'חיילי רפאים', על פרשת חילוצם של מאות חיילים אמריקניים ממחנה שבויים יפני בשלהי המלחמה. מבצע אנטבה של ארה"ב.

סיידס, שעשה עבודת תחקיר אדירה בארה"ב ובאסיה, מגולל סיפור מתח על יחידת עילית אמריקנית החודרת לעורף האויב היפני, בקאבאנאטואן שבפיליפינים, תוך שיתוף פעולה פורה עם מחתרת מקומית. סיכויי ההצלחה היו קטנים, אבל הפיקוד האמריקני החליט למצות אותם. הוא חשש שהצבא הקיסרי הנסוג מתכוון לטבוח את השבויים. הללו היו חולים, מורעבים וקטני אמונה. רוב חבריהם למחנה ניספו לנגד עיניהם במרוצת השבי הארוך.

והנה, ההצלחה האירה פניה למחלצים: הם צעדו עשרות קילומטרים בלי להתגלות, אספו מודיעין מצוין על אורחות החיים במחנה, ובעזרת לוחמי המחתרת הפיליפינים חסמו כדבעי את כל הדרכים והגשרים המוליכים לאזור. בכך נמנע מאלפי חיילים יפנים במתקנים צבאיים סמוכים לחוש לשם עם היוודע דבר הפריצה. מטוס קרב אמריקני חג מעל המחנה כדי להסיח את דעתם של הזקיפים במגדלי השמירה, ומכת אש מתואמת היטב חיסלה את כולם בשעת השי"ן. יתרון ההפתעה הכריע את מערך ההגנה היפני, ומספר הנפגעים בקרב הכוחות המחלצים היה זעום ביחס לצפי המוקדם: שני הרוגים בלבד, אחד מהם מירי בשגגה של חברו. בקיצור, מבצע מושלם.

רק דבר אחד השתבש חמורות: רוב השבויים סירבו להשתחרר. את חלקם היה צריך להוציא מהמחנה בבעיטות ממש. שלוש שנות שבי קשות מנשוא הפכו אותם לעם עבדים הכרוך אחרי אדונו. אפילו מפקדם, קולונל דאקוורת, ידידו הטוב של גנרל מקארתור, סירב להתפנות, והתכתש עם החיילים המחלצים. "בגללכם כולנו ניהרג", צעק עליהם, "היפנים אמרו לנו בלי בריחות". שבויים משוחררים אחרים דרשו לאפשר להם לקחת חפצים ומזכרות לפני שיואילו בטובם לצאת מהמחנה. רק כשהתרחקו ממנו רגלית בפקודת מחלציהם, ופתאום ראו אותו עולה באש מאחוריהם, עלו חיוכים ראשונים על שפתותיהם הסדוקות. שבוי משוחרר אחד סיפר לסיידס אחרי עשרות שנים, שהמסע החוצה הזכיר לו פתאום את יציאת בני ישראל ממצרים. גם הם, כזכור, לא התלהבו ברגע הראשון מרעיון החרות.

צידה לכלא

כל מתנגד נסיגה חייב לקחת בחשבון את האפשרות שייעצר הקיץ, ולא רק ל-24 שעות. חוץ ממברשת שינים, כרטיס טלכרט, בטריות וסדינים כדאי להכין גם תרמיל עם ספרים מתאימים. בכלא יש זמן בשפע, וחבל לא לנצל אותו לצורך הרחבת ההשכלה.

ברשותכם, הייתי ממליץ על ספרים שנכתבו בנסיבות היסטוריות דומות או כמעט דומות: '1984' ו'חוות החיות' של ג'ורג' אורוול, 'ארוכה הדרך לחרות' של יעקב מרידור, 'בימים אדומים' של מתי שמואלביץ', 'המרד' של מנחם בגין, 'לא אירא רע' של נתן שרנסקי, 'מבצע חתונה' של יוסף מנדלביץ', כרך או שניים של שירת אצ"ג, 'הפינוי' של עליזה ויסמן, 'המהפכה האמונית' של מוטי קרפל, 'נפילתה של הרפובליקה ה-3' מאת ויליאם שיירר (באנגלית בלבד), המדריך של נעם פדרמן למימוש זכות השתיקה בחקירות שב"כ וכמובן תהלים.

ציטוט השבוע

"לא שיניתי דבר ממה שאמרתי לפני הבחירות" (בנימין נתניהו בכנס ירושלים).