בשבע 137: לא לשרוף את המועדון

למרות המשבר יש להמשיך ולדבוק במטרה, לא להישבר ולא לשבור. במלחמת אחים אין מנצחים

אבי רט , כ"א בחשון תשמ"ח

בעקבות קריסת וטירוף המערכות , ניצבות בפנינו שלוש אפשרויות, שלשה תסריטים:

1. לפתוח במלחמת אחים: אם בעצימות נמוכה- דהיינו קללות וגידופים, אם בגובה להבות גבוה יותר ,קרי- הרמת יד על חיילי צה"ל, או חלילה בעצימות גבוהה- ירי, נשק חם וכדו', או כל סוג אחר של סיכון חיים- של עצמנו או של אחרים. בלשונם של הגשש- 'לשרוף את המועדון.'


2.לבצע פנית פרסה אידאולוגית- רוחנית: להיות חרדים. להגיד טעינו. לא ראשית צמיחת גאולתנו . למחוק את ההלל מתפילות יום העצמאות ולהדפיס במקומו תחנון באותיות גדולות, בצד קינות . להיות סאטמר בכיפה סרוגה. לבצע תכנית התנתקות נפשית מהמדינה. להרגיש בגלות, להתנהג כמו בגלות, ולהיעזר בספר "ויואל משה" של האדמו"ר מסאטמר כמורה דרך. [אפשר גם להתייעץ עם הרב הירש].

3. להמשיך. גם אם נראה שהגענו לרחוב ללא מוצא. גם אם ימין ושמאל רק חול וחול, ציניות ונמיכות קומה. לאתר את השורש הרוחני והחינוכי ולטפל בו, ולא להסתפק בסימפטום.


כמו בחיים הפרטיים, כך גם בחיים הלאומיים צריך לפעמים לקבל החלטות קשות. מגיעים לצומת דרכים וצריך להחליט האם ממשיכים, האם שבים לאחור, ואם ממשיכים- לאיזה כיוון.

ואנו בצומת דרכים שכזו. מביטים לימין ואין מכיר, לשמאל ואין אוהב. בודדים במערכה. מנסים בכל דרך- פנים אל פנים, מאמינים שיש לנו אהבה והיא תנצח, ומגיעים שוב ושוב לכביכול דרך ללא מוצא. לכביכול דרך ללא כוח.

לאחר שסיימתי קורס מפקדי טנקים, נשלחתי להיות מ"כ בטירונות. אז קרא לי סמל ותיק ואמר לי את העצה הבאה, עצה לשעתה ועצה לחיים:"שמע סמל צעיר, וזכור את הכלל הבא: אתה יוצא עם הטירונים למסע ארוך. הם יזיעו, יבכו, יקטרו, יקללו, יחטפו יבלות ברגליים, ישברו, יגידו שאין להם יותר כוח. עכשיו שמע לעצה של סמל ותיק- מהרגע שהם נשכבים על הרצפה לאחר שצעדו קילומטרים רבים , בוכים וצועקים ' המפקד אנחנו לא מסוגלים יותר', מהרגע הזה תמשיך איתם עוד עשרה קילומטר. זה הכלל".
ואתם יודעים מה ? זה עבד.

אחים אהובים. בשעת משבר זו נשוב ונשנן לעצמנו כי השלם גדול יותר מסך החלקים שבו. שעם ישראל חזק יותר מסך הפרטים שבו. שנצח ישראל נצחי יותר מסך הפוליטיקאים שלו. שארץ ישראל איתנה יותר מסך החוליות הרופפות שבה, וכי מהרגע שנראה לנו שאין לנו כוח יותר – מהרגע הזה יש לנו כוח לפחות לעוד כמה קילומטרים טובים.

בואו לא נעמוד לקב"ה עם סטופר ביד ונמדוד לו כל רגע כמה התקדמנו היום בקמעא קמעא שלנו. בואו נשאיר גם לקב"ה קצת לנהל את העולם. זה לא אומר שלא נעשה ונפעל. אבל זה אומר שנזכור שגם יש מחר, ומחרתיים. שנזכור שיש בעל בית לעולם, הממליך מלכים ולו המלוכה.

מציאותו של הקב"ה בעולם איננה רק כשהקבוצה שלי מכניסה גול. גם כשזה הפוך- והקבוצה מפסידה- הקב"ה נשאר בדיוק אותו הקב"ה. איך מנחם את עצמו האוהד השרוף ? בשבוע הבא יש עוד משחק.זה לא נכון ולא חכם לשרוף את המועדון.

יש אמת בעולם. גודל הצל רק מעיד על גודל האור. גודל השקר שסביבנו רק מעיד על גודל האמת הגדולה המסתתרת מאחוריו.

כמו חייל בניווטי לילה- הנצמד למטרה, לנ.צ, ביודעו שאסור לו לתת לאור סנוורים כזה או אחר להסיטו מן הדרך – כך עלינו לנהוג. יש אמת יהודית- ובה צריך לנהוג ולדבוק- בין אם מוחאים כפיים ובין אם שורקים בוז. אין זו אמת מותנית- אלא אמת מוחלטת .

הרוצה לבצע פניית פרסה אידאולוגית, יקח בחשבון שהוא כפוי טובה, ויזכור שבכך הוא שב לחזק את חומות גטו ורשה, ובכך הוא נותן תוקף וקיום ל'שטייטלה', כאילו יפים נינוחים ושלווים היו החיים תחת הפריץ. לפתע מתרפק הוא בערגה על הבצלים השומים והאבטיחים שכביכול אכל חינם.

הרוצה מלחמת אחים יזכור שבמלחמה שכזו אין מנצחים. רק מפסידים. ויזכור- ש'חכמים' כמהו היו גם בתקופת בית ראשון ושני. כעומק שנאתם כך גם עומק החורבן, שלקח לנו אלפיים שנה להתאושש ממנו.

והרוצים להמשיך- יקחו אוויר. ינערו את האבק, יגביהו ראות – וימשיכו.
ימשיכו לאהוב ולחזק. לחבק ולתמוך, להתפלל ולזעוק,לחרוק שן ולזרוע, להאמין ולבטוח.

והיושב במרומים עוד ישמחנו כימות עיניתנו.