בשבע 137: תקדים ימית לא תקף

מה שהיה לא בהכרח יהיה: הפעם קיימת אידיאולוגיה מוצקה, תקשורת ימנית איתנה ונוכחות ימנית מאסיבית בקרב החיילים. עצירת העקירה בהחלט בהישג יד

בעז העצני , כ"א בחשון תשמ"ח

היישובים הפורחים בנוף המקסים של דיונות ודקלים, ליד חופים נדירים ביופיים, מזכירים את התקדים של עקירת יישובי חבל ימית. גם אז העוקרת היתה ממשלת 'ימין' בכיכובו של אריאל שרון. אך הדמיון אינו נמשך הרבה מעבר לכך.

בימית היה מצג שלם של הסכם שלום היסטורי, שלווה בקונצנזוס רחב לאחר שנתקבל באופן הלגיטימי ביותר על-ידי מנחם בגין, ראש ממשלה נקי כפיים. לא רבים זוכרים כי עוד לפני בחירות 1977, שבהן עלה הליכוד לראשונה לשלטון, שינה בגין את מצע הליכוד והפך אותו לבלתי מחייב לגבי הריבונות הישראלית בסיני. ההצבעות היו חופשיות והתקבלו ברוב מוצק, לנסיגה הוקצבו לא פחות משלוש שנים, עם בחירות 1981 כפתח מילוט, והתקופה שקדמה לנסיגה התאפיינה בתנופת התנחלות רחבה בכל שטחי יש"ע בעידוד ממשלתי. מגורשי סיני פותו בעזרת סכומים נכבדים, בניגוד לשוד הברוטלי של ההתנתקות, ואכן, באביב 82' נשארו בחבל ימית רק מתנחלים מיו"ש ותומכיהם שבאו להפגין נגד הנסיגה, כשתפאורת המשאיות העוזבות של תושבי הקבע משמשת כרקע למחאתם. צה"ל ביצע את עקירת ימית בקלות, תוך שלושה ימים.

חייהם של רבים מהתושבים שגורשו נהרסו. סכומי הכסף הגדולים לא מילאו את החלל שיצר החורבן, משפחות נפרדו, רבים פשטו רגל, חלקם לא הצליחו לשקם את חייהם, לא השתלבו בעבודה גם לאחר עשרים שנה, ואחרים עזבו את הארץ. מפחיד לשער את הממדים האדירים של החורבן הנפשי הצפוי, חלילה, בעקירה הנוכחית, לאור העובדה שהתיישבות אז היתה חדשה – פחות מעשר שנים.
גם החיילים שביצעו את הגירוש לא זכו להנחות. רבים מהם ניזוקו נפשית, וזאת רק מעקירת משפחות שרובן חיו בשטח כמה חדשים בלבד.

באותה עת היו בכל יש"ע לא יותר מ-30,000 מתנחלים, עם מחנה תומכים קטן. גם אז ערוץ 7 לא שידר, ואיש לא חלם לקרוא לאי ציות בצה"ל על רקע הנסיגה בסיני. גם לו ניסו, בודדים היו נענים בתקופה שאנשי שמאל מילאו עדיין את רוב שורות הפיקוד.

למעשה לא היו אז נתוני יסוד מינימליים לעצירת הנסיגה וכל ההתנגדות נעשתה לצורך מחאה להצלת שמץ מהכבוד הלאומי נוכח העקירה שלראשונה שברה את מיתוס ההתיישבות של התנועה הציונית.
העוצמה העומדת היום לרשות מתנגדי העקירה שונה בתכלית.

הדמוגרפיה של המחנה הלאומי אמרה את דברה, וכיום ישנם כ-250,000 מתנחלים עם מחנה תומכים אדיר. לרשותם עומדים דואר אלקטרוני ופלאפונים, הם מחליפים רעיונות בעזרת עיתונים לאומיים תוססים, עם דומיננטיות ימנית בולטת באתרי האינטרנט ושפע של כותבים ברמה הגבוהה בכמה ליגות מזו של עיתונאי השמאל. המחנה הלאומי מאכלס את עמוד השדרה של צה"ל, וברצותו הוא מסוגל להכתיב את הכשלת מהלך העקירה.

לכל ברור שהמהלך מוביל למציאות ביטחונית, כלכלית וחברתית איומה, ואפילו השמאל כבר נפרד מאשליות השלום. ההסבר היחידי לתמיכה העיוורת של מחנה רקוב ומתפורר בראש הממשלה האפוף פרשיות שחיתות הוא הקנאה והשנאה החולנית למחנה הרענן והתוסס שירש אותו בצה"ל ובהתיישבות, ומאיים על שלטונו המוחלט. המהלך כולו, הנושא אופי של שוד לאור יום, אינו זוכה ללגיטימיות בציבור. רובם המוחלט של המתיישבים אינו מוכן לעזוב תמורת כל סכום, כל החממות בגוש קטיף פעילות ויונתן בשיא אוכל את כובעו.

צה"ל והמשטרה מנסים להטיל את המשימה הבעייתית אחד על השני, בהבינם את הקושי. כולם יודעים שקיים מחנה גדול, המסוגל לכפות מערכה ארוכה ומתישה שתציב סימן שאלה גדול על כל המהלך.
האתגר הגדול העומד בפני המתנגדים הנו מחייב, כי בניגוד לתקופת ימית – כתוצאה מהשינוי במאזן הכוחות – האפשרות לעצור את העקירה הנה בהישג יד. ההצלחה ניתנת למדידה בשורה התחתונה, שפירושה הוא לא פחות מעצירת המהלך. כישלון, חלילה, של עצירת העקירה פירושו מחדל ולא חוסר יכולת.

מעבר להצלת ההתיישבות ומניעת חורבן עולמם של המועמדים לגירוש, ישנה כאן הזדמנות פז להקים לתחייה את המיתוס הציוני של ההתיישבות, שנשחט לפני 23 שנה, ובאותה הזדמנות לסגור עם אריאל שרון את החשבון הישן של עקירת יישובי סיני שעדיין נותר פתוח.