בשבע 137: במקום רזון- ברכת המזון

גפ בנות דתיות סובלות מהפרעות אכילה, אבל ככל שעולה הרמה הדתית כך יורדת שכיחותן של תופעות כמו אנורקסיה, בולמיה ואכילה כפייתית

חגית רוטנברג , כ"א בחשון תשמ"ח

* שירה גפן, עובדת סוציאלית מפדואל שערכה את המחקר, מסבירה: הבנות ה"דוסיות" פחות מושפעות מאידיאל היופי של תרבות המערב. וגם הצניעות מורידה הרבה לחץ

בעידן שבו שולטת בכיפה תרבות המערב, משתמש שוק הבשר האנושי בנוסחה חישובית פשוטה: כל נערה יודעת שככל שירד מספר הקילוגרמים שלה, כך יעלה מחירה בסוכנויות הפרסום, הדוגמנות ובכלל. המוסכמה החברתית הנוקשה גורמת לנערות רבות להרעיב את עצמן, לעתים למוות, ולו רק כדי לזכות למעמד החברתי הנכסף.

הציבור הדתי נהנה לכאורה משאננות בתחום: גבולות הצניעות שמכתיבה ההלכה אמורים למנוע מבנות המגזר להידרדר למחוזות אפלים מעין אלו. אך המציאות אינה כה פשוטה: מחקרים מגלים כי אחת מכל עשרים בנות דתיות סובלת מהפרעת אכילה כלשהי, בהיקף דומה לזה המצוי באוכלוסיה הכללית.

בנות מופרעות
בימים אלו מפרסמת שירה גפן מחקר ראשון מסוגו, המציג את הקשר בין מידת הדתיות להפרעות אכילה בקרב בנות דתיות לאומיות. גפן (32), נשואה+4 מפדואל, נמצאת במגע יומיומי עם בנות אולפנה כעובדת סוציאלית, והגיעה לחקור את הנושא בעקבות המציאות שגילתה בשטח:
"המון בנות דתיות עושות דיאטה, ומאוד קשה לצוות החינוכי, ולכל מי שלא מומחה בנושא, לאבחן מי עברה את גבולות הדיאטה ומתחילה עם הפרעות אכילה, ומי נמצאת כבר עמוק בתוך הבעיה. יש מקרים שבהם אי אפשר לזהות את הבעיה באופן חיצוני. במקרה של אכילה כפייתית, למשל, חושבים שזו סתם בחורה שאוכלת הרבה, ולא מזהים זאת כדחף בלתי נשלט. ולחילופין, יש בנות שהפסיקו לאכול ואומרות למורה או למדריכה שהן רק בדיאטה. גם אם המורה שומעת הקאות בשירותים, היא לא יודעת לקשר את זה למחלה".

מחקרה של גפן נכתב בהדרכתן של ד"ר יעל לצר, מנהלת מרפאת הפרעות אכילה בבית החולים רמב"ם, וד"ר אורה גלבר מאוניברסיטת חיפה. במסגרתו העבירה גפן שני שאלונים ל-300 תלמידות אולפנה, בכיתות ט' עד י"ב.

השאלון הראשון בדק את הרמה הדתית של הבת: אם היא הולכת לים מעורב, מתפללת בשבת בבוקר בבית הכנסת, צמה בכל התעניות וכד'. השאלון השני בדק הפרעות אכילה. ההפרעות נחלקות לשלושה סוגים: אנורקסיה – דחף בלתי נשלט לרזות, המתבטא בחוסר אכילה והתעמלות כפייתית; בולמיה – התקפי אכילה בלתי נשלטים שאחריהם 'היטהרות' – ניקוי הגוף מהמזון באמצעות הקאות או חומרים משלשלים; ואכילה כפייתית – בנות שאינן מסוגלות להפסיק לאכול.

ממצאי המחקר מצביעים על כך שאמנם בציבור הדתי קיימות הפרעות אכילה בהיקף דומה לזה שבמגזר הכללי – 3 עד 5 אחוזים מהבנות סובלות מהפרעות. מצד שני, אצל הבנות שדיווחו על עצמן כבעלות רמה דתית גבוהה יותר, התגלו פחות הפרעות אכילה. גילוי נוסף הוא שהבנות הצעירות סובלות מהפרעות אכילה באחוזים גבוהים יותר מאשר הבוגרות, בשונה מהממצאים במגזר הכללי.

קריאה לתשומת לב
ההסבר לממצאים הללו טמון, לדעתה של גפן, בהיבט הדתי-תרבותי: "נערות דתיות נמצאות בין שני העולמות. הן מחויבות לעולם הערכים הדתי, ומצד שני קשורות גם לעולם מערבי. הבנות היותר דתיות מאמינות ושלמות יותר עם ערכי הדת ועם זהותן העצמית. הן גם מתלבשות צנוע יותר, פחות ביגוד צמוד וקצר, לא הולכות לים מעורב, פחות מתראות עם בנים, פחות חשופות לטלוויזיה. ההימנעות מכל אלו גורמת לכך שאין עליהן הלחץ שקיים על חברותיהן בציבור החילוני, וגורם להפרעות".

כלומר, לבנות דתיות לא אכפת איך הן נראות?
"לא. גם בנות דתיות מאוד אוהבות להיראות טוב, ועושות דיאטות. אבל הן יותר מוגנות, יש להן קו שעוצר אותן, כיוון שגם כשהן מתלבשות יפה זה בגבול הצניעות. כאמור, ההפרעות קיימות במגזר הדתי, כיוון שבנות מודעות לכך שבעולם המערבי רזה זה יפה. מצד שני, מי שלא הולכת לים מעורב, זה מוריד ממנה הרבה מהלחץ בעניין, כי בחורה חילונית שמנמנה נמצאת במצב של דיאטה חמורה או לא ללכת לים בכלל".

גפן מסבירה כי בנות שפחות מחוברות לערכי הדת נוטות יותר לערכי המערב, ולכן ההפרעות מצויות אצלן במידה מרובה יותר. עם זאת, נתקלה גפן בבנות דתיות מאוד שסבלו מהפרעות אכילה.
"אצל בנות כאלה נובעת ההפרעה מסיבות אחרות, למשל כעס גדול על ההורים, בעיות במשפחה. בת שמרגישה הכבשה השחורה בבית, ועושה את כל הבלגן הזה כדי שההורים יפסיקו לריב ויהיו איתה".
גפן מספרת על בחורה שהכירה באחת האולפנות, שהיתה שמנמנה והפכה לדקיקה מפני שפשוט הפסיקה לאכול, והקיאה את מה שכן אכלה. "הזמנו את ההורים לפגישה, אך הם היו עסוקים. ניסינו עוד כמה פעמים ובסוף הם הגיעו. הילדה ישבה בפגישה כולה זורחת מאושר, כאילו חוגגים לה יום הולדת או נותנים לה מלגה. זה זעק לשמים: היא באה ממשפחה מרובת ילדים, וסוף סוף ההורים הקדישו שעה של תשומת לב רק לה".

מקרה אחר שאליו נחשפה גפן הוא הרעבה עצמית על רקע דתי אידיאולוגי: אותה בת אמרה לגפן בשיחה אישית: "אם אני לא אוכלת, אני מרגישה יותר טהורה וצדיקה. איך אפשר לאכול בכלל? זו פעולה כל-כך גשמית!"

אותה בת לא פעלה כמובן ממניעי מראה חיצוני, וזה דווקא מקרה קשה יותר, לדברי גפן: "הטיפול פה קשה יותר, כי אלו בנות חכמות. יש להן תשובה על כל דבר שאומרים להן". חלק ממסקנות המחקר בהקשר זה הן שיש להכשיר מטפלים שיכירו את עולמה של הבת הדתית, ויבינו דרכו את הדרך לטפל בה.

הבגרות מחסנת
את הממצא לגבי גיל הבנות הסובלות מהפרעות מסבירה גפן בכך שבת דתית בת 18 כבר יותר מגובשת ובשלה מרעותה החילונית. "בבתי הספר מדברים איתן כבר על הכנה לחיי משפחה. הן יותר רציניות, כבר עברו את גל השטויות של גיל ההתבגרות, בעוד שגיל 18 אצל חילוניות הוא אמצע תקופת ההתבגרות".

מציאות אחרת הגורמת להפרעות אכילה היא החלטה קבוצתית של בנות לעשות דיאטה: "כשהייתי באולפנה, החלטנו קבוצת חברות שעכשיו שבועיים, עד שחוזרים הביתה, אוכלים רק עגבניות ומלפפונים", מספרת גפן. "אחר-כך היה לנו קשה לחזור לתזונה רגילה. בגיל ההתבגרות זה נפוץ שעושים שטויות, ולא יודעים איך לעשות דיאטה בצורה נכונה".

גפן מעבירה הרצאות בנושא בפורומים שונים בציבור הדתי, ולדבריה יש צימאון מצד הורים ומורים ללמוד את הנושא. אחת השאלות השכיחות שאמהות שואלות אותה היא כיצד מזהים את הבת אנורקסית.

"צריך לראות מה הבת אוכלת, לשמוע אם היא מקיאה", מסבירה גפן. "עדיף לא לשאול אותה, כי היא תכחיש. אם אמא רואה שהבת שלה שמה בצלחת רק שתי כפות סלט ושתי כפות אפונה – צריך לשים לב. יש גם אכילה אנורקטית: לבחוש, לשחק עם האוכל, ללעוס המון זמן".

גפן מציינת את אכילת הגזר, דווקא, כסימפטום לבעיה: "אנורקסיות אוכלות הרבה גזר, כי לועסים אותו הרבה זמן וזה נותן תחושת אכילה. זה גם לא משמין. לכן במקרי אנורקסיה קשה העור הופך לכתום מעודף אכילת גזר".

גפן קוראת להגברת המודעות בציבור הדתי לבעיה, ולגילוי מוקדם של הורים ומורים: "ככל שהבת תצא מזה יותר מוקדם, כך יגדלו סיכוייה להחלים. סיכויי ההחלמה בדרך כלל נמוכים במחלות הללו". במקרה של אבחון בעיה יש לפנות לרופא משפחה או למרכז להפרעות אכילה בבית החולים.
"לצערי, נתקלתי בהורים שהייתי צריכה לשכנע אותם שיש לבת בעיה. הם טענו שהיא רק בדיאטה. בתחום הזה יש הרבה הכחשה. הורים חוששים גם לאשפז את הבת, כיוון שמדובר במחלקה פסיכיאטרית, והם, כמו הבת, חוששים מתוויות חברתיות".

לדעת גפן, אין לדבר עם הבנות על הפרעות האכילה, כיוון שהדבר יוצר אפקט הפוך: "הן יוצאות מוקסמות מהשיחה, לאחר שגילו שיש דרך פלאית להוריד 5 ק"ג בשבוע. עדיף לומר לבנות שלגיטימי לרזות, אך צריך לחשוב יחד איך לעשות זאת בצורה שלא תזיק לה".

אחת ההרצאות של גפן בפני הבנות היתה אפקטיבית במידה שהפתיעה גם אותה: "בהרצאה אמרתי לבנות להיות ערניות למצבן של חברותיהן. הייתי בהריון אז, ואחרי ההרצאה הלכתי להקיא בשירותים. הבנות מבחוץ שמעו אותי, אך לא ידעו שזו אני. שמעתי אותן אומרות: 'מישהי פה מקיאה, צריך לקרוא מהר לשירה!' הן יישמו באופן מידי את החומר", היא מחייכת.