בשבע 137: בשבע עיניים

, כ"א בחשון תשמ"ח

ריקודי פורים במתקן המעצר
אמציה האיתן

"מזמור שיר חנוכת הבית לדוד". בשעה טובה נחנך האגף החדש. הדיירים החדשים חגגו בשירה ובריקודים עד השעות הקטנות של הלילה, אבל אז הגיעו הסוהרים והכניסו אותם בכוח לחדרים.
זה נשמע כמו סיפור מהאגדות, או סתם בדיחה לא מוצלחת, אך לצערנו זו האמת לאמיתה. האגף החדש בכלא מעשיהו נחנך בשבוע שעבר, והקבוצה הראשונה היתה עצורי כביש החוף, שחגגו שם את חג הפורים. לא גזרו שם סרט, ושר השיכון לא בא לברך, אבל האווירה היתה מיוחדת. אחד העצורים (נסתפק בשם יוסי) הגדיר זאת כ"פורים היפה בחייו". את אווירת הפורים יכלו להרגיש כבר בבית המשפט, כאשר אחד המבקרים העביר להם בקבוק מים מינרליים, שעברו שינוי קוסמטי והפכו ל-עראק לשעת חירום. העצורים העבירו את המשקה מאחד לשני, והשתדלו שלא לעוות פרצופם יתר על המידה, כדי שלא להעלות חשדות בעיני השוטרים.

כשהגיעו למתקן המעצר בכלא מעשיהו, הבינו שהפעם הפכו לחלוצים בעל כורחם, וההתנחלות שהוקמה למענם במרכז הארץ נקראת בפיהם של הסוהרים – אגף ההתנתקות. המיומנים שביניהם המליצו, כבר בכניסה למתקן, להכריז על עצמם כאוכלי בד"ץ בלבד, וכך זכו לאורך כל התקופה למנות אוכל ברמה טובה, מבית היוצר של 'מבושלת'.

אז איך התנאים, אתם שואלים. ובכן, באגף החדש שתי קומות, שישה חדרים בכל קומה, ובכל חדר - חמש מיטות קומתיים. בחשבון פשוט נגיע למאה ועשרים מיטות, על כולן מזרונים במצב טוב, ובכל חדר – טלוויזיה חדשה ושירותים. אפילו בית הכנסת של האגף כבר היה מוכן ומאובזר. בינתיים תמצאו שם ספר תורה אחד ספרדי (יכול להיות שאנשי האגף סומכים על ספרי התורה שיוציאו הרב וייס וחבריו מבתי הכנסת בגוש קטיף) והרבה ספרי קודש מכל הסוגים והמינים. אם אינכם מהלמדנים הגדולים, תוכלו למלא את זמנכם באחד מעשרת הטלפונים הציבוריים הממוקמים באגף. מנין לתפילת ותיקין לא קשה לארגן. הספירה הראשונה נערכת בחמש בבוקר, ורק הבטלנים הגדולים חוזרים למיטתם לאחר הספירה.

וכמו בכל בית בישראל, הוויכוח הגדול התנהל סביב שעת כיבוי האורות. ריקודי הפורים של העצורים נמשכו אל מעבר לשעת סגירת הדלתות, ועלו אל עבר הקומה השנייה, בזמן שכוח החירום של הכלא התארגן לפיזור כוחני של החברים אל מיטותיהם החדשות.

לפי מספר הפועלים הערבים באזור, וקולות הבנייה הסמוכים לאגף החדש, נראה שזהו רק השלב הראשון. בחודשים הקרובים ייבנו עוד עשרות חדרים מאובזרים, לא אתפלא אם הסקופ החדש יגלה קשר בין עו"ד וייסגלס לבין משווק טלוויזיות, שהחל זה עתה לעבוד עם שירות בתי הסוהר.


לא לעולם חוסם
עדי גרסיאל

המקום: צומת מרכזית, אי שם בגוש דן
הזמן: יום רביעי
השעה: 19:25
המשתתפים: כמאה איש – חלקם חובשי כיפות, אחרים בבגדים זרוקים ויש גם כמה בכיסאות גלגלים

- סליחה, מי אתם?
- אנחנו חוסמי הכבישים. זה המוצא האחרון שלנו נגד העקירה. מה לא שמעתם עלינו. כל המדינה דיברה עלינו בשבועות האחרונים. איפה אתם חיים?
- אנחנו סטודנטים, לא מעניין אותנו מה שקורה בארץ. באנו לכאן למחות על הרס ההשכלה הגבוהה. במדינה הזו לא מקבלים כלום עד שלא חוסמים כמה כבישים. מי זה החבר'ה בכיסאות הגלגלים?
- אנחנו החולים שהוציאו את התרופות שלהם מסל התרופות. שנים אנחנו משלמים ביטוח לאומי, קופת חולים ומס בריאות, וכשצריך אותם, אף אחד לא מכיר אותנו. רק כוח עובד כאן.
- אנחנו מצטערים, אבל תהיו מוכרחים לעזוב את הצומת. העקירה היא הנושא החשוב ביותר כרגע. אנחנו היינו כאן ראשונים. וחוץ מזה, אתם סתם מקטרים – ראינו כבר את מגרשי החנייה המלאים בקמפוס.
- שטויות, אתם תקבלו פיצויים. אבל מי יפצה את המדינה אם ההשכלה הגבוהה תיהרס? ייקח שנים לשקם אותה.
- ומה אתנו, אחרי שבנינו את המדינה, הזדקנו בה וחלינו, זורקים אותנו בלי שנוכל אפילו למחות, להבעיר איזה צמיג?
- למה לריב? יש לי רעיון: אולי נחלק את החסימה. אנחנו נחסום את הצד המערבי, כי לשם נוסעים השמאלנים.
- ואנחנו את הצפוני, כי שם גרים כל בעלי ההון והסגל האקדמי הבכיר.
- טוב, הדרומי עלינו – שאף אחד לא יוכל להגיע לתל השומר.

מהצד המזרחי מגיעות שלוש ניידות משטרה בסירנות מייללות. כעשרים שוטרים יורדים מהן. קצין משטרה אוחז במגאפון וקורא לכולם לפנות את הצומת.
- לא נזוז מכאן, שכולם ירגישו איך זה שעוקרים יהודי מביתו.
- שיתקעו קצת בפקקים. מה קרה? הגיע הזמן שגם המיליונרים ירגישו כמה ההשכלה כאן תקועה.
- כן, עכשיו כולם ילמדו מה זה לנסוע במהירות של כיסא גלגלים.

קצין המשטרה: רבותי, זו הפעם האחרונה שאני מזהיר. תפנו מיד את הצומת. קיבלנו התראה חמה על מחבל מתאבד - אנחנו חייבים להרים פה מחסום.


חיבוק צבאי קצר
חגית רוטנברג

קצת נדוש לחזור על האמירה שיצהר הוא היישוב המושמץ ביותר בגלקסיה, אך יש מי שהתעקש לרענן עבורכם את העובדה העגומה הזו: לא אחר מאשר מח"ט שומרון, אל"מ יובל בזק. את בזק לא תתפסו מן הסתם באמירה ש"תושבי יצהר הם "MY CUP OF TEA". אבל הבעיה לא התחילה בכוס התה, אלא עוד בשלב המים: בזק הורה בשעתו לבדוק את חוקיותם של שני הקרוואנים בשכונת להבה ביצהר, ובהתאם לכך- לנתקם מחיבור לתשתיות מים וחשמל. ההוראה מנוגדת אמנם להוראות היועץ המשפטי לממשלה שקבע כי כל אכיפת חוק ביש"ע תתבצע על ידי שוטרים ולא חיילים, אך בסופו של דבר נותקו הקרוואנים מחיבור למים. זמן קצר לאחר האירוע התרחש הפינוי המפורסם במהלכו נוצר התקדים של חייל הדורך את נשקו אל מול אזרח.

יום למחרת זעקו כותרות העיתונים וקרייני החדשות נגד 'פראותם' של מתנחלי יצהר. "יריית פתיחה", "דם יישפך", ו"מרימים נשק" הן רק חלק מהכותרות שקישטו את תמונות המפונים והחיילים הנאבקים. באותיות הקטנות דווח כי מח"ט שומרון, יובל בזק, מייחס אמינות גבוהה לעדות החייל שדרך את נשקו, וטען כי חש מאוים לאחר שמתנחל ששלף מולו אקדח. גורמי הביטחון העריכו באזני כתב 'מעריב' כי מדובר בחייל רציני ואחראי, אם כי לעת עתה אין תימוכין נוספים לעדותו לגבי אותו מתנחל.

אלא מה? גם ברווזים עיתונאיים טובעים בסוף, אולי בגלל שהם מסתכלים למטה ומגלים שאין להם רגליים. אמנם התהליכים ארכו למעלה מחודשיים, אך בסופם נאלצה מערכת הביטחון להסיר מעט מהרפש שהטילה בתושבי יצהר. לאחרונה הודה מח"ט שומרון כי צה"ל טעה בשני דברים במהלך השתלשלות הדברים ביצהר: ראשית - ניתוק הקרוואנים מהמים היה לא תקין, והמ"פ שביצע זאת חרג מסמכותו. אי תקינות נוספת אותה ציין בזק, היא דריכת הנשק של אותו חייל כלפי הילדה. לדבריו, החייל לא נהג בצורה ראויה. כן, בדיוק אותו חייל שהוגדר על ידי בזק כ"רציני ואחראי".

טוב, אי אפשר להאשים את בזק, כנראה שחיידק האמפתיה לתושבי יצהר מפיל חללים בצמרת צה"ל. הצהרותיו של בזק הן כאין וכאפס לעומת אלו של אלוף פיקוד המרכז החדש, האלוף יאיר נווה. הלה שלח מכתב תמיכה וחיזוק למזכירות יצהר, בעקבות השמצות פרועות שמפיץ בתקשורת מאור שושן, מ"פ הצנחנים שהשתתפו בפינוי. "הוצאת שם רע על הישוב ועל המתיישבים בכלל.. אינם על דעת הפיקוד וצה"ל", כותב נווה. "פיקוד מרכז ימשיך לחבק את המתיישבים ולראות בהם את אלו שבחלוציות הקימו את ביתם ביו"ש, ואת אלו הלוחמים כבר מעל ארבע שנים על חייהם וערכיהם".
תושבי יצהר נקראים להנפיק סטיקרים משודרגים: לצה"ל יש אהבה, והיא תנצח.