גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 138ראשיהפצה

קנאותם של המתונים - רביבים

כשפוסקים הלכה אין מזכירים דעת החולקים ● האיסור לציית לפקודת עקירה מוסכם על רוב הרבנים וגדולי הרבנים ● תלמידי הרב ליכטנשטיין יכולים לסמוך על דעתו
07/04/05, 00:00
הרב אליעזר מלמד

* גם המתירים לקיים את הפקודה צריכים לצדד בזכותם של האוסרים לנהוג כדעתם * הרב קוק לימינם של איכרים שלא סמכו על היתר המכירה * קנאותם של ´המתונים´ מונעת שלום בין תלמידי חכמים * שתיית כוס חמישית בליל הסדר, בזמן הגלות ובזמן הזה

למה לא מזכירים את דברי הרבנים החולקים
שאלה: מדברי הרבנים הסוברים שחייל חייב לסרב לפקודת פינוי ישובים, משמע כאילו דעתם היא היחידה ואין דעה אחרת. והרי ידוע שיש רבנים שסוברים שמותר לקיים פקודה זו, ומדוע אין מזכירים את דבריהם.

האם אין בכך זלזול באותם הרבנים כאילו דעתם אינה לגיטימית? והלא שבעים פנים לתורה, וכך תמיד היה בישראל שתלמידי חכמים הביעו את עמדתם, אלו אוסרים ואלו מתירים, ומדוע נדמה שהרבנים האוסרים להשתתף בפינוי מתעלמים מדברי המתירים.
מידת חסידות להזכיר את דברי החולקים

תשובה: לפי מידת חסידות נכון אמנם לומר את הדעה החולקת, אך לפי שורת הדין אין זו חובה. וכך נהגו בית שמאי, שלא הזכירו את דברי בית הלל שחלקו עליהם. אמנם מידת חסידות להזכיר את דעת החולקים, וכך נהגו בית הלל. ומדברי חכמים למדנו שנכון ללכת בדרכם של בית הלל, שכך אמרו (עירובין יג, ב): "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן - מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".

בפסיקת הלכה אין נוהגים להזכיר דעות החולקים
אמנם נדמה שכך הדבר כאשר לומדים את הסוגיה, אולם כאשר מורים הלכה למעשה, נוהגים גם רבים מההולכים בדרכם של בית הלל לומר את דעתם בלא להזכיר את הדעה שנדחתה על ידם.

גדולי הרבנים כלפי הצעירים מהם
במיוחד כלפי גדולי הרבנים שהורו כן אין לבוא כלל בטענה, שהרי אין מבני גילם מי שחלק עליהם (אינני כולל את אלה הסוברים שאין כלל מצווה לשרת בצבא).
וגם בית הלל שהזכירו את דברי בית שמאי, מן הסתם היו במעמד שווה, שאף כי בית הלל היו מרובים יותר, בית שמאי נודעו כחריפים יותר. אבל לא מצינו שרב זקן וגדול הדור, שמורה הלכה למעשה, יזכיר את דברי הצעירים שחולקים עליו.

ובמיוחד שכך היתה דעת חבריו הרבנים, בני גילו. כך הורה בתקיפות עצומה הרב שלמה גורן זצ"ל, הרב הראשי לצה"ל והרב הראשי לישראל, וחזר על כך שוב ושוב, שכל חייל וכל אזרח חייב לסרב להשתתף בכל פעילות של פינוי ישובים או מאחזים. וכך הורה הרב ישראלי זצ"ל, שעסק רבות בשאלות המדינה וההלכה, וכך הורה הרב קאפח זצ"ל. ואף הרב נריה זצ"ל, שלכולם ידוע עד כמה היה מחשיב את עניין האחדות, הורה בלב כואב שאסור לחיילים למלא פקודה זו. וכך מורים גם כיום רובם הגדול של הרבנים.

הנוהגים כרב ליכטנשטיין
עם זאת ברצוני לציין, כי במשך השנים האחרונות נשאלתי לפחות עשר פעמים במקומות שונים תוך כדי שיעור: האם תלמיד של הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א, ראש ישיבת הר עציון, ששמע ממנו שאין לסרב פקודה, צריך בכל זאת לסרב פקודה, ואם לא יסרב - האם ייחשב כמי שאינו שומר תורה. ועניתי שאם הוא תלמידו ומזדהה עם דבריו, הרי שיש לו על מי לסמוך, שהרב ליכטנשטיין הוא תלמיד חכם גדול, וכפי הנראה אף ממשיך בזה את דרכו של חותנו הגדול, הרב סולובייציק זצ"ל. אך מי שאין לו רב שמורה לו לקיים הפקודה, ובא לשאול כיצד לנהוג לפי ההלכה, הרי שעליו לנהוג כפי שמורים רוב רובם של הרבנים, שהם גם גדולים בחכמה ובמניין.

האם החולקים על מרן הרב שפירא מכבדים אותו
וכאן יש לשאול לצד השני: האם הרבנים הסוברים שמותר לקיים פקודת עקירה מכבדים את דעת הסוברים שצריך לסרב? האם הם מודים שגם דעתו של מרן הרב שפירא שליט"א שחייבים לסרב היא דעת לגיטימית לפי ההלכה? שאם אכן הם סוברים שדעת מו"ר הרב שפירא שליט"א, והרב גורן זצ"ל וכל הסוברים כמותם היא דעת תורנית ראויה ולגיטימית - עליהם לעמוד על זכותם של החיילים הרוצים בכך ללכת בדרכם, שכן אם לפי הבנת אותם החיילים כך ההלכה, אסור לכוף אותם לעבור על דברי תורה.

יחסו של מרן הרב קוק לחולקים עליו
בדומה לזה, בעת שמרן הרב קוק זצ"ל התיר את מכירת הקרקע בשמיטה לצורך קיום החקלאות והחקלאים בארץ ישראל, היו איכרים שלא סמכו על דברי הרב ולא הסכימו לעבוד בשמיטה. ורצו פקידי הברון מנהלי אגודת יק"א לכוף אותם ולהכריחם לעבוד על פי היתר המכירה, ואיימו שאם לא יעבדו ינשלום מעל אדמתם.

והרב קוק זצ"ל פנה אז אל פקידי הברון וביאר, שכל זמן שאין כפייה הוא (שהיה המרא דאתרא של המושבות) יכול להורות את דעתו להיתר, אבל בשום אופן אין לכוף את האיכרים ללכת על פי דעתו, הואיל והם סומכים על רבנים שסוברים שאין לכך היתר. ואם תהיה כפייה להכריח את האיכרים לעבוד על פי הפסק שלו, הרי שכבר לא יהיה מדובר בספק בדברי חכמים אלא בכפייה על דת, ואז יצטרכו האיכרים הללו לעמוד כנגד הכופים בכל כוח, ואף הוא יהיה צריך לעמוד לצידם (אגרות ראיה ח"א, אגרות: רלז, רנד, רנה).

השאלה הפוכה
ובמענה לשואל: עד שאתה שואל אם מזכירים את דברי המעטים המתירים לקיים פקודת פינוי, תשאל אם המתירים מוכנים בכלל להכיר בדעת האוסרים כדעה לגיטימית. שאם הם מכירים בזכותם של מרן הרב שפירא שליט"א והרב גורן זצ"ל, לפסוק לאסור, הרי שהם צריכים כיום לקום ולטעון שאף כי לפי דעתם הדבר מותר, מכל מקום אין לכוף שום חייל לקיים פקודה זו, מפני שגם הרבנים האוסרים דעתם לגיטימית, ואין להכריח את הסוברים כמותם לנהוג כדעת הרבנים המתירים. ואם יכריחום, הרי שזו תהיה כפייה על דת.
כך צריכים לעשות הרבנים הראשיים לישראל, ועימם מועצת הרבנות הראשית, ועמם הרב הראשי לצה"ל.

להיזהר מקנאות
ואם יטענו: הלא עמדת המסרבים לפנות תפורר את העם, תהרוס את הצבא ותחריב את המדינה? כאן כבר הגענו לאותה קנאות מגונה שאינה מאפשרת לעשות שלום בישראל ובין תלמידי חכמים. שכן כולם, כולל הקנאים, מסכימים שגדול השלום, ואף ראוי לשנות ולהתפשר מעט בשביל השלום. אלא שתמיד תמיד יש לקנאים הקיצוניים סיבה לומר שבמקרה זה דעת החולקים עליהם בטלה ומבוטלת, ואם חס ושלום יעשו כדברי החולקים עליהם - ייחרב העולם. ולכן תמיד אי אפשר לעשות עימהם שלום.
ובכלל עלינו להיזהר שלא להגזים: האמת היא שבין אם כולם יקיימו את הפקודה המרושעת ובין אם כולם יסרבו, המדינה לא תחרב. כל זה רחוק מאוד ממלחמת אחים. וכאשר צועקים ומזהירים מחורבן ומלחמת אחים בזמן הלא נכון, בסוף כאשר באמת צריכים לצעוק, אין צועקים. וגם אם יצעקו, לא יאמינו. לפיכך צריך להיזהר מאוד שלא להוסיף ולא לגרוע, וכל המוסיף גורע.

שמחת חג הפסח בארבע כוסות
ונסיים בדברי שמחה על חג הפסח הקרב ובא.
תקנו חכמים לשתות ארבע כוסות יין בליל הסדר כדי להרבות בשמחת הגאולה, וכביטוי לחירות.
והרמז העיקרי לתיקון ארבע הכוסות הוא כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמרו בתורה (שמות ו, ו-ז): "לכן אמור לבני ישראל אני ה´, והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים וידעתם כי אני ה´ אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" (ירושלמי פסחים פ"י ה"א).
ותקנו לשתות ארבע כוסות על סדר ההגדה, כדי שעניין השמחה יבוא לידי ביטוי מוחשי בכל שלביו של ליל הסדר. שהרי אנו צריכים לראות את עצמנו בליל הסדר כאילו זה עתה יצאנו ממצרים. וכשם שגאולת יציאת מצרים התקדמה מדרגה לדרגה, כך קבעו חכמים להוסיף שמחה בשתיית יין על כל שלב. והשותה את כל הכוסות בבת אחת, אין בידו אלא כוס אחת.

הכוס החמישית
ועוד לשון של גאולה נזכרה (שם ו, ח): "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה´". וכיוון שאין היא עוסקת ביציאת מצרים עצמה, לא חייבו לשתות כנגדה כוס חמישית. אמנם נחלקו הראשונים האם יש הידור מצווה לשתותה (ר"ן), או שמותר לשתותה (מרדכי), או שאסור לשתותה (רש"י ורשב"ם). והגר"א פירש שקוראים לכוס החמישית כוס של אליהו, כי הוא יפתור את הספק.

ופירש הרב גורן זצ"ל שבשעה שישראל בגלות לא שייך לשתות את הכוס החמישית אלא רק את ארבעת הכוסות, מפני שכל קיומו של העם היהודי תלוי ביציאת מצרים, ואפילו כאשר אנו בגלות אנו קיימים בזכות יציאת מצרים, שאותה אנו מציינים בארבע הכוסות כנגד ארבע לשונות של גאולה. אבל לשון הגאולה "והבאתי" קשורה לישיבת הארץ, ולכן עתה אחר שחזרנו לארץ ישראל, ואף הוקמה מדינת ישראל, וזכינו ליישב את הארץ בהחלת הריבונות שהיא מצוות "וירשתם" - יש מקום לשתות את הכוס החמישית.