גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 138ראשיהפצה

בחזרה לגנים של ממלכת דוד - דעות

התקופה האחרונה מעלה סימני שאלה חדשים בקשר לתוקפה של האידיאולוגיה הציונית. הפתרון למשוואה הבלתי אפשרית הזאת, "מדינה יהודית דמוקרטית", טמון בסדר יום חדש במדינת ישראל
07/04/05, 00:00
ח"כ אריה אלדד

מאחורי המילים הגבוהות הללו מסתתרת שאלה פשוטה: האם מדינת ישראל עודנה מדינה ציונית? ואם ההגדרה הזו הולכת ומתעמעמת – האם חיוני לשמר אותה, ומה ניתן לעשות כדי להחיותה?
הגדרת הציונות היום נעשית קשה יותר ויותר. לא שפעם הייתה פשוטה. הציונות המדינית לא דמתה לזו של חובבי ציון, וזו של ברית שלום היתה שונה לחלוטין מזו של הרוויזיוניסטים. אבל לפני קום המדינה התכנסו רבים תחת כנפיה של ההגדרה הזו לשאיפה הקונקרטית לעצמאות, להגדרה עצמית לאומית. הגדרה זו, עם היותה מאחדת, זרעה את זרעי המבוכה: אם הקמת המדינה היא תכליתה של הציונות, אולי הסתיים תפקידה של הציונות עם הקמת המדינה?

מכמה וכמה בחינות המצב היום מעיד על היפוך המסקנה. תפקידה של הציונות הולך ומתחזק ככל שהמדינה מתנתקת מהערכים המרכזיים שהיו הסיבה להקמתה. מצבו של העם היהודי ההולך ונמחה מן העולם מציב אתגרים קיומיים לתנועה הציונית.

מעצם העיסוק בציונות אתם יכולים ללמד על השקפתי: מדינת ישראל לא ציונית הולכת בדרך הבטוחה להפיכתה למהדורה המודרנית של ממלכת ירושלים הצלבנית, ואף תוחלת חייה לא צפויה להיות ארוכה יותר, אם לא תצליח להתחבר מחדש למקורות הכוח שהניעו את העליות האידיאולוגיות שהביאו להקמת המדינה לעלות לארץ ישראל.

המחצית השנייה נשכחה
הציונות הגדירה את תפקידה כשחרור העם היהודי מן הגלות. בניגוד לתנועות שחרור לאומיות אחרות, לא הגדירה הציונות את תפקידה השני, תפקיד טריוויאלי לכל תנועת שחרור לאומית אחרת בשלהי המאות התשע-עשרה והעשרים באירופה – שחרור המולדת מכיבוש זר. הצורך בשחרור העם מן הגלות נבע מהבנת האיום הקיומי על העם הגולה והמפוזר.

הצורך בפתרון הבעיה הבוערת הביא להתעלמות, שנראתה תחילה כהתעלמות טכנית מהגדרת המטרה השנייה. אפשר שאבות הציונות המדינית סברו כי פתרון בעיית המולדת יגיע מאליו, עם קבלת הזיכיון על ארץ ישראל במשפט העמים ופתרון בעיית הגלות. לפיכך התעלמה הציונות בזרמיה העיקריים משאלת הזרים בארץ ושאלת הגבולות.

גם מקורותיה של טענת הזכות על ארץ ישראל היו אינטואיטיביים למחוללי הציונות החילונית, אך הטענות הברורות להם על אופי הקשר ההיסטורי בין עם ישראל וארצו זרעו לדורות הבאים מוקשים של זכויות שקולות בעוצמתן לאלו של הערבים. איך מודדים זכות? במונחים כמותיים, יחסיים לזכויותיהם של האחרים? או במונחים מוחלטים – זכות טוטאלית שאינה ניתנת לחלוקה או לפשרה?
במידה רבה של צדק אומרים היום המוותרים על חבלי ארץ ישראל שהציונות דגלה תמיד בפשרה. דומני שבמקרה זה הם מבלבלים יכולת יישום וביצוע, הנמדדת לשעתה, עם הזכות העקרונית. אבל הפרגמטיות הפכה לאידיאולוגיה, והזכות המוחלטת הפכה ליחסית. בראייה היסטורית צפה ועלתה הטענה כי שרידותו האנומלית של עם ישראל מול עולם עוין נבעה מגמישותו ומהפרגמטיות שלו. כשידע העם להמיר עצמאות מדינית בקיום של מיעוט במדינות לאום או באימפריות אחרות, כשהמיר את המקדש שחרב ברבבות בתי כנסת ובתי מדרש, כשהחליף את המלך והממלכה בדינא-דמלכותא-דינא ובקבלת עול מלכות שמים – היו בכך יתרונות של אדפטציה, התאמת ההתנהגות לסביבה המשתנה.

ראייה היסטורית זו הפכה לאידיאולוגיה; מעין יישום כללי הדרוויניזם הקלאסי על קיומו של העם. אבל רק לאחרונה גילו מדענים כי יש צמחים (ומקצת החוקרים סבורים שגם בגנום האנושי טמונה יכולת כזו) השומרים עותק גיבוי גנטי, המסוגל לגלות ולתקן פגמים גם כאשר למין הפגום אין כבר לכאורה התכונות המקוריות שהיו לאבות אבותיו.

גילוי זה, העומד בסתירה לדרוויניזם הקלאסי, מכיל בחובו מסר אופטימי. אם טמון בעם היהודי גם עותק גיבוי של התכונות המקוריות של ממלכת דוד – ולא רק הגנים הפגומים של יהודי החצר והיודנראט – יש באופן פוטנציאלי בעם הזה יכולת שחזור של המצב הטבעי של העם היהודי: עם היושב על אדמתו ככל העמים, נאמן לה כפי שהוא נאמן לעצמו.

אולי טמונה בקוד הגנטי של הציונות גם היכולת לעקור את הגלות מהיהודי, ממש כמו היכולת לעקור את היהודי מהגלות. נכון לתמונת המצב הנוכחית, רק מקצת הזרמים של הציונות מבטאים על פני השטח שלהם – ולא רק בקוד גנטי נסתר – את החיבור הבלתי מתפשר לארץ ישראל.

מאבדים את עצמנו לדעת
סדר יומה של מדינת ישראל חייב לכלול תרגום מעשי ומדיני של הפוטנציאל הזה. אם לא תעשה כן מדינת ישראל, היא תיסחף במסלול 'מדינת כל אזרחיה וכל לאומיה', למצב שהתסמינים הנוכחיים שלו הם עקירת יהודים משטחי ארץ ישראל לא בסערת הלגיונות הרומיים המחריבים את ירושלים אלא בהחלטה של מדינה יהודית עצמאית בישראל.

ישנם תסמינים מדאיגים נוספים, ואולי אף יותר – הגדרת עם ישראל בארצו ככובש, מכירת אדמות קק"ל – שנגאלו בפרוטותיהם של יהודי כל הגלויות לצרכי התיישבות יהודית – לערבים, בשם זכויות אזרח שוות.

או הדיונים במסגרת ועדת חוקה חוק ומשפט על חוקה בהסכמה רחבה, הכוללים ועדת משנה וסדרת דיונים על זכויות הערבים כמיעוט לאומי, לא עוד כפרטים הזכאים לשוויון זכויות וחובות כי אם מיעוט לאומי הזכאי לשותפות בסמלי המדינה דגלה והמנונה: אולי שילוב הסהר במנורת שבעת הקנים ומגנו של דוד, ובית מתוך 'בילאדי בילאדי' ב'התקווה'. אוטונומיה חינוכית תרבותית ומשפטית, הפיכת חוק השבות לחוק הגירה המקצה מכסות הגירה למיעוט הערבי בהיקף יחסי לחלקם באוכלוסיה – גם אלו הם סימני מחלה קשה.

בתוך המלחמה בין מדינת ישראל לערבים יש כבר מלחמה שנייה, מלחמה שהכריזה מדינת ישראל על העם היהודי. במתח שבין שני חלקי משוואת היסוד של מגילת העצמאות, המגדירה את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, גובר והולך כוחם של אלו המעדיפים את הדמוקרטיה על פני היהדות. מדינה זו, שהוקמה בכוח הזכות ההיסטורית של עם על מולדתו, מוותרת על נכסיהם של בני העם היהודי בכל הדורות שיבואו בשם גמישות פרגמטית עכשווית, שגם הכדאיות המדינית, הביטחונית והכלכלית שלה שנויה במחלוקת. הקרבת העתיד בשם ההווה.
שני מישורי התמודדות עם האיומים הללו יכולים להיות מוגדרים. מישור המאקרו – המישור העקרוני, הערכי, היסודי, הקשה מאוד לטיפול בקיטוב הקיים היום בחברה הישראלית, מישור שאנו מחויבים לעסוק בו למרות הקשיים, המבטאים יותר מכל את דחיפותו ונחיצותו; ומישור המיקרו – העיסוק הציוני-יהודי בתסמינים הבאים לכרסם צעד אחר צעד בדמותה של המדינה: מאבק בהשתלטות הערבים על קרקעות הלאום ובנייה בלתי חוקית בהיקפים אדירים, מאבק נגד זכויות של מיעוט לאומי לערבים, הפיכת העברית לשפה הרשמית היחידה של ישראל, הפיכת חוק השבות לחוק יסוד משוריין ברוב מיוחס בכנסת, ביצור מעמד סמלי המדינה היהודית וסממניה בחוקי יסוד משוריינים ברוב דומה, התניית חוקה לישראל בהקמת בית משפט לחוקה המשקף את הציבור בישראל ולא דיקטטורה שיפוטית של מיעוט הבוחר בעצמו ומוריש את שלטונו לדומים לו – וכיוצא באלו כלים לשמירת דמותה היהודית של המדינה.
מישור המאקרו צריך לעסוק בהגדרת הקשר המחייב בין עם ישראל, מדינת ישראל וארץ ישראל, ומחייב עיסוק בהגדרת גבולותיה של ארץ ישראל. במאקרו נהיה חייבים לבסס את הקשר בין העם היהודי בגולה ובארץ – אולי במודל שהציע נשיא המדינה, להקים בית עליון שבו מיוצג גם העם היהודי, בית עליון החייב לאשר חוקי יסוד וחוקה, הסכמים בינלאומיים וצעדים הנוגעים לגבולות ושליטה של ישראל בשטחי ארץ ישראל.

מדינת כל יהודיה
העיסוק במהות דמותה של מדינת ישראל מחייב שינוי שלנו מדמוקרטיה אולטרה-ליברלית למדינת לאום יהודי בעלת משטר דמוקרטי, והתמודדות עם הבעיה הדמוגרפית בתחומי המדינה הנוכחית ושטחי יש"ע בדרך של פיצול בין אזרחות ותושבות.
כל אחד מהנושאים הללו הוא סלע תשתית שנוי במחלוקת. אבל אם לא נעסוק בהם היום – תביא אותנו ההיסחפות הנוכחית למצב שבו החלטות שיתקבלו בנושאים אלו בעוד עשר שנים יהיו החלטות אנטי ציוניות, שיבטלו גם את דמותה היהודית של המדינה.

ואולי הצעד הראשון, שאינו מחייב שינויים מהפכניים אבל יסמל יותר מכל את כוונתנו, הוא חזרה שלמה ומלאה של עם ישראל אל הר הבית. חזרה ריבונית, מעוגנת בכל חוקי היסוד שכבר התקבלו ובמוסכמות בינלאומיות על חופש הפולחן. אמר כבר גדול המשוררים העבריים של הדורות האחרונים, אורי צבי גרינברג: ישראל בלי ההר הוא לא ישראל.