גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 138ראשיהפצה

העימות המוגבל בשכלו - דעות

הנתונים מוכיחים שכוח צבאי מכניע את הטרור, אך צה"ל ממשיך ב'עימות מוגבל' ואינו מבין שכוח כזה יחסוך בחיי אדם משני הצדדים
07/04/05, 00:00
מאיר גרוס

צה"ל ניצח את האינתיפאדה.
כן, גם את זו האחרונה, הקרויה אינתיפאדת אל-אקצה. וזו לא אמירה של מאוויי לב. גם מוצאה אינו מבית היוצר הפוליטי. זה מה שעולה מהממצאים שהציג מפקד פיקוד העורף, אלוף יצחק (ג'רי) גרשון בפני באי 'כנס ירושלים' האחרון.

האלוף, שהיה בעצמו מפקד אוגדת יו"ש, הראה גרפים המבהירים שעקומת הטרור ומעשי האיבה ירדה באופן דרסטי מהרגע שבו צה"ל החל לנקוט ביוזמות התקפיות. יואל צור, סא"ל במיל', שניתח את הנתונים, הצביע על המשמעות הברורה: מבצע 'חומת מגן' הביא לירידה של 50 אחוזים בפיגועים.
'חומת מגן' הביא עמו שינוי מהותי, ואפקטיביות הסיכול אחריו גדלה מאוד. אם ב-2001 כ-63 אחוזים מהניסיונות להוציא אל הפועל פיגועי ההתאבדות מימשו את עצמם, לאחר שלוש שנים הם ירדו ל-11 אחוזים. חסרונו של מבצע כזה באזור עזה נראה בעליל באותם גרפים. שם מדינת ישראל לא הפעילה את האמצעים – אפילו המוגבלים – כדי לחסל את הטרור.

המשמעות האמיתית, שהתקשורת וגורמים אינטרסנטיים אחרים מנסים להסתיר, היא שיש פתרון צבאי לטרור. ניתן לחסל אותו אם רק רוצים.
וזו אולי מילת המפתח – רוצים. משום שגם כשכבר ניתנה הפקודה לפרוץ אל קיני הטרור ביו"ש, היו מפקדי כוחות ששאלו בקול: אבל זה שטח A(!). רק גערה חד-משמעית מפי מפקד האוגדה הבקיעה את חומת הספקות של הקצינים הללו והורידה את השאלה הטיפשית מסדר היום.

למעשה, לולא היה הדבר כך היינו חייבים לשנות את כל תפיסותינו, הן הצבאיות והן הלאומיות-מדיניות. אילו היינו נידונים למציאות של חיים עם טרור מתמיד כהכרח, כחלק מעובדות הקיום, היינו בוודאי נוקטים זה מכבר באמצעים אחרים, כמו יצירת אזורי חיץ נרחבים בינינו לבין האויב. כמו עצם הגדרת האויב והרחקתו לטווחים שאינם יכולים להזיק.

האלטרנטיבה, בעצם, היא לפנות את עצמנו מהמזרח התיכון. כל אדם החפץ חיים וכל מדינה החפצה להגן על אזרחיה, אין להם למעשה שיקול דעת אחר. הם אינם רשאים אפילו לחשוב על 'מס דמים' מתוכנן. במעין אבסורד, עצם הדיבורים על הסכמי שלום מבהירים שניתן לשנות את מציאות הטרור.
ולא צריך להמציא את הגלגל. אפשר פשוט לחקות את המשטרה. היא רודפת את הרעים ללא פשרות. היא מרחיקה את כל מי שמסוכן לזולתו או לסדר הציבורי מן החברה, וכולאת אותו מאחורי סורג ובריח. המשטרה אינה מתמקחת עם הפושעים. היא גם אינה משחקת באבירים וב'פייר פליי'. השוטר אינו מתמודד בדו-קרב של חרב מול חרב, אלא משתמש בכל עוצמתו נגד הפוגעים בסדרי החיים.
הרעה החולה טמונה אולי גם בהגדרות של 'העימות המוגבל'. משום שבעוד המותקף – ישראל – מגביל את עצמו משום מה, המתקיף – האויב הערבי – חסר כל עכבות ומפעיל את כל הכלים שברשותו כנגד כל מטרה, כולל "הנחשלים אחריך". מבחינתו העימות איננו מוגבל. הוא גם אינו מלא הערכה לטיפשים שמולו, שאינם מפעילים את המרב שבידיהם כדי לעצור בעדו.

קשה להבין למה מדינת ישראל אינה מנצלת את כל האמצעים שבידיה כדי להגן על אזרחיה, מה עומד מאחורי התפיסה הטיפשית שאסור לצוד מחבלים בפצצות. שהרי אם זה עוזר, אז למה לא? מחיר יקר של פצצה חכמה מתקזז בקלות מול טיפת דם יהודית. אם המחבלים מעדיפים לסכן את אחיהם ולהסתתר בקרבם, זו הבעיה שלהם.

זכור עדיין בני שליטא, איש מנחמיה, שהיה חבר כנסת באינתיפאדה הראשונה והציע להפעיל את כוחו של צה"ל ולהרוג 1000 מחבלים בשבוע הראשון, וכך לחסל את האינתיפאדה. מה לא עשו לו ל'גזען', כמה השמצות היו מנת חלקו על חוסר המוסריות של הצעתו. לא ביקשו את סליחתו גם כשהתברר שנהרגו אז כ-4000 מערביי יש"ע. 3000 הרוגים הם מחיר הצביעות והמצפון המזויף של מתקיפיו משמאל. וכך, דווקא ההצעה ה'נוראה' יכולה היתה לחסוך חיי אדם רבים.

העימות המוגבל הוא תוצאה של חשיבה מוטעית, של ראש מוגבל. אם הראש ישתנה – הידיים כבר יעשו את המלאכה. הכלים נמצאים, רק הנכונות חסרה. צה"ל הוכיח שהוא צבא מנצח. יש רק להסיר את הכבלים מעל השכל הישר.