גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 138ראשיהפצה

אחדות? עד כאן! - דעות

הסיסמא "אחדות העם" הפכה מכסה לכל פשע. ההתגייסות שלנו לטובת אחדות מזוייפת כזו עלולה להמיט אסון על הציבור הדתי, שיהפוך ממוביל לחסר רלוונטיות
07/04/05, 00:00
הרב אברהם וסרמן

כל השנים האשימו את הימין הדתי כמי שמקדש רק ערך אחד, האדמה. כל השנים טען הימין שאין הדבר כן; שהארץ אינה ערך עליון, וקדושת החיים חשובה לנו לא פחות ואף יותר מאשר לשמאל – אלא שיש דברים שעליהם נהרגים, ואחד מהם הוא הגנה על הארץ וכיבושה. זוהי מצווה מפורשת בתורה ואף עניין כלל-אנושי פשוט וידוע – עם נלחם על ארצו.

לאחרונה מנשבות בחלקו של המחנה הדתי-ציוני רוחות חדשות תחת הכותרת 'אחדות העם'. אומרים: עבור אחדות העם נבצע פקודות, גם אם הן נוגדות כל ערך מוסרי אנושי בסיסי ואת ההלכה. גם אם נתנכל לאחינו-בשרנו, גם אם תהיה זו תחילתה של קריסה כללית של אחיזתנו בחלק גדול של חבלי הארץ, גם אם ניצור סכנה ביטחונית חמורה לפי דעתם של רוב המומחים (האמת שלא צריך מומחיות, די בלימוד רש"י ש"תחילת נפילה ניסה"), גם אם זו – כדברי רבים – אינה אלא גחמה שנועדה להציל ראש ממשלה מושחת מבית-הסוהר.

הפעם נראה לכאורה שזהו אכן ערך-על שהכל בטל מפניו. וכאן שואל הבן, היכן הגבול? מה הקו האדום? האם יש בכלל קו אדום, או שמא גם הריגת ניצולי אלטלנה השוחים במים מאש ההגנה היה מעשה מוצדק, כדי לשמור על אחדות העם? הרי זו היתה טוענת היורים ההם.

תאמר, יש קו אדום והוא הריגת חפים מפשע. בעצם, למה חפים מפשע? אם העם החליט שהם מסכנים את שלמותו – הרי הוא בעל הבית על הגדרת האחדות – והעם חשוב יותר מהיחידים, הבה נכנה זאת פיקוח נפש לאומי, ונשחרר את הנצרה! הבאתי את הדברים עד אבסורד, אך בימים טרופים אלה, כשהחרב מונחת על צווארנו, אין בררה אלא להמחיש את הזוועה שבקו מחשבה זה, למי שכבר התרגלו אליו במתכונתו הנכחית.

הכישלון המוסרי
העמדת המדינה-הלאום כערך עליון, הרודה בנתיניו כרצונו, היא עניין מגונה שיש לברוח מפניו, בראש ובראשונה מהטעם המוסרי-אנושי. קל וחומר בעולמנו למוד הניסיון המר של מלחמת העולם השנייה. הרב זצ"ל לימד אותנו: "אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם... אם תצויר יראת שמים בתכונה כזאת שבלא השפעתה על החיים היו החיים נוטים לפעול טוב ולהוציא דברים מועילים לפרט ולכלל, ועל פי השפעתה מתמעט כח הפועל ההוא, יראת שמים כזאת היא יראה פסולה" (אורות הקדש).

דברי הנצי"ב אודות צדיקי בית שני מהדהדים באוזנינו כאמירתם בפי מורינו הרצי"ה זצ"ל, "שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים (=התנהגות אנושית) ...שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלה אלא באופן שהולכים בדרך ישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות, אע"ג שהוא לשם-שמים, שזה גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ".

מוסכם ומקובל בעולם שגירוש אנשים מביתם על לא עוול בכפם הוא מעשה לא מוסרי. כשגירוש כזה נעשה על בסיס השתייכותם הלאומית והדתית, זהו מעשה גזעני ופסול בתכלית. העולם עדיין לא העלה בדעתו את הרעיון הנואל שמעשה כזה יכול שיעשה בידי אחיהם של המגורשים – לעתים אחים ממש ולא רק בנים לאומה אחת ושותפים לדרך אחת – שהוא ודאי חמור יותר. גירוש כזה, אם היה נעשה בידי גויים היה מכונה בצדק אנטישמי. עשייתו על-ידי יהודים, חלילה, אינה מפחיתה מחומרתו, אדרבה: יש בה חילול השם וביזיון גדולים יותר. מעשה זה עלול חלילה לעודד גויים ברחבי העולם ללכת בדרך דומה, ומהווה סכנה לכל יהדות העולם.

דברי הרב ודברי התלמיד
אני מתבייש בכך שצריך לדון בדבר פשוט הידוע לכל בר בי רב. "דברי הרב ודברי התלמיד – דברי מי שומעין"? הייתכן שנשמע לדברי המדינה נגד דבר ה'? אפילו אם היו שואלים את כל היהודים בעולם ואת הדורות שהיו ושיבואו – האם עם ה' יכול למרוד ברצון ה'? הרי זו בדיוק היתה כפיית ההר כגיגית, שאינה מותירה לנו בחירה בנושא זה.

כשלמדנו בצעירותנו בבית המדרש של ישיבת מרכז הרב את איגרת הרב זצ"ל אודות הציונות החילונית, העלולה להפוך "למשחית ומפלצת ולשנאת ישראל וארץ ישראל", לא הבנו למה מתכוון הרב. אוי לנו ש'זכינו' להבין מה שראה הרא"ה. האם ניתן את ידינו למפלצת זו? האם נזדהם בזוהמתה? הלזה יקרא אהבת ישראל? לגרש את אחינו ובשרנו מבתיהם ולהפכם לעיי חרבות? להרוס ישיבות, בתי כנסת ותלמודי תורה בשם אחדות העם?

אם המלך הרשע עמרי (לא שרון) זכה להרחבת מלכותו על שבנה עיר בישראל – במה אמורים אנו 'לזכות' עבור החרבת ערים בישראל? שכך הם דברי תורה, מכלל הן אתה שומע לאו. לצערנו, אין זו תיאוריה בלבד.

אינני מתיימר להיות יודע דעת עליון, אבל הציונות החילונית עוהרת משבר נורא,והמנפצת בעצמה את מה שבנתה – החל בחורבן ימית והמשך בהסכמי אוסלו ששמטו מידינו חבלי ארץ רבים. "עברה גוררת עברה", וכעת על הפרק חורבן גוש קטיף והשומרון, ואף שאר חבלי ארץ קודשנו. כבר היו דברים מעולם, כפי שתיאר בעצמה הראי"ה בחיבורו 'למהלך האידיאות בישראל' – כשהלאומיות התקלקלה כל-כך עד שהקב"ה השתמש באמצעי הכבד ביותר והגלה אותנו, כשהוא מכה לרסיסים את "האידיאה הלאומית החרבה אשר זנתה מעל אלהיה".

קץ האידיאולוגיה והשלכותיו המעשיות
השלכותיה של הכניעה האידיאולוגית של הציבור הדתי-לאומי יהפכו אותו באחת לבלתי רלוונטי. נהפוך לציבור שאין להתחשב בעמדותיו ועקרונותיו, כיוון שאין כאלה. כל העקרונות זקוקים לאישור המדינה, וכשזו לא תאשר – והיא לא תאשר – הם יתמוססו מיד. למשל, חינוך דתי. מה פתאום? הוא יקר ולא משתלם, וגם קצת מסוכן. ילמדו נא יחד עם ילדים חילוניים למען אחדות האומה. אין לך קירוב לבבות גדול יותר משהות משותפת בבתי-הספר ולימוד תכנים משותפים, 'תכנית הליבה' נניח. את לימודי היהדות יעשו בביתם בשבתות או בסאנדיי-סקול. לחילופין יכולים הם לעבור למגזר החרדי, אצלו העקרונות אינם זקוקים לאישור המדינה.

בעיות צניעות בצבא? בשם אחדות העם, בניו ובנותיו כאחד, אנו פוטרים אותם מבעיות אלה. פקודה היא מלפנינו והכל מותרים לך, הכל שרויים לך. בדיחה יהודית מפורסמת מספרת על גוי שהציע ליהודי לאכול חזיר. אם תאיים עלי שתהרוג אותי – ענה היהודי – אוכל בחפץ לב את החזיר. אנחנו מזמינים את האיומים והפקודות, אבל הפעם אין זו בדיחה. לא יועילו הסברים שיש להבחין בין עניין לעניין – המוח החילוני, והאמת שגם כל מוח שהוא, לא יהיה מסוגל להבחין בין עניין לעניין. אם מצוות יישוב הארץ השקולה כנגד כל התורה כולה, ועקרונות מוסר אנושים אלמנטריים נדחים מפני 'אחדות האומה', למה שענייני חינוך צניעות ושבת לא יידחו מפניה?

אבל הבעיה לא תיעצר אצלנו. כשהמדינה תהפוך כלי לעשיית כל העוולות שבעולם וכל עברות שבתורה, לא תהיה לה עוד זכות קיום מוסרית, רוחנית ומעשית, והיא תביא על עצמה את כיליונה. עלינו כולנו לעצור תהליך נורא זה, ויפה שעה אחת קודם.